מתחת לפרווה

בסוף הסרטונים האחרונים של (אשתי השוודית) שמי מופיע ברשימת התומכים בפטריאון וזה נחמד לי גם כי היא יודעת שאני קיים וגם כי אני יכול לתמוך ביצירה החשובה שלה. 

היא עוסקת בצדדים האפלים של הטכנולוגיה.

יש לה המון מה להגיד על המיליארדרים ששואפים להחזיר את החברה למשהו דומה לתקופה הפיאודלית, לאיך שאנשים מטומטמים נוהרים אחר generative ai וצ׳אטבוטים במחשבה שזה עוזר להם בעוד שזה רק גורם להם להיות מטומטמים יותר במקרה הטוב או למחלות נפש במקרה הפחות טוב, לאיך שילדים רכים גדלים היום עם אייפדים ועם רובוטים חמודים מצוידים במצלמות ומיקרופונים שמחוברים לאינטרנט ולמאגרי המידע של חברות ai, עם קשב וריכוז של הכלאה בין תולעת משי לדג זהב וללא כישורים חברתיים; על המחיר האקולוגי המטורף של כל חוות השרתים הללו שאף אחד לא ביקש או צריך, על איך שהחברות הללו נבנות על חשבון הציבור רק בשביל לנשל אותו מרכושו וזכויותיו, שאפליקציות הכרויות הונדסו ונועדו לשמר ולחזק את הבדידות שלנו, ואיך שהתרבות הולכת ומתרוקנת מהמאפיינים האנושיים שלה. 

בשנה האחרונה זה התחיל לפגוש אותי גם בעבודה, ולאחרונה הרגשתי שאני רוצה להגדיר גבולות אתיים ברורים ובוטים (pun intended). 

כבר קרה לי כמה פעמים ששלחו לי משהו ש״יצרו״ בSuno ושאלו אם אני יכול להפריד את השירה הרובוטית או ליצור עיבוד שיהיה דומה ב99.9%. לאחד מהם עניתי שזו לא השאלה הנכונה. ברור שאפשר, אבל למה שנרצה לעשות משהו כזה כשאפשר ליצור משהו הרבה יותר טוב? לאחר כתבתי שתיאורטית זה אפשרי (עם ארטיפקטים שאת חומרתם נגלה רק אחרי שננסה) אבל שSuno זה ממש ממש מגעיל. 

השבוע כוריאוגרפית אחת רצתה לשנות את השירה בשורה בשיר של טיפקס. הקלטנו זמר אבל היא החליטה בכל זאת להשתמש בשירה המקורית (המופרדת, עם העיבוד החדש למחול שיצרתי), אבל אהבה זעקה אחת שהזמר אילתר בהקלטה ורצתה שזה ישמע כאילו קובי אוז שר את זה. כאן כבר הצבתי גבול קשיח ואמרתי: ״אני לא עובד עם ג׳נרטיב ai״. 

עם מלחין, קולגה ולקוח, דיברתי על כך שכל דבר שיש שפע ממנו וכל אחד יכול ליצור בזול, בקלות ובמהירות מאבד את הערך שלו לגמרי. מוזיקה שנוצרה ע״י prompt היא תמיד גנרית, מרשימה לשניה וחצי ומשעממת למוות אחר כך. אני סולד ממוזיקה שנשמעת ככה, ממושמעת מאוד לחוקי הז׳אנר, טמפו אחיד, דומה למיליון דברים אחרים שכבר שמענו. זה כבר לא משנה לי אם זה ai או לא. 

זה נושא גדול וחשוב מאוד ובטח עוד אעסוק בו הרבה.

בכתבה בThe Guardian קראתי שמצבם של מתרגמים ספרותיים יותר טוב היום לעומת מתרגמים טכניים (בניגוד אולי לעצת הקריירה שהיו מקבלים מאמא שלהם), אבל שגם כך רבים מהם כבר מקבלים מראש גרסה שתורגמה אוטומטית וצריכים לתקן ולשפר אותה, מה שמתבטא בשכר יותר נמוך. 

אחד מהם הביא כדוגמה ספר שתרגם מאיטלקית. היתה שם שורה שמשמעותה: ״.Only three words. You are not alone"

טכנית התרגום היה נכון, אבל זה יצא 4 מילים. 

מתרגם אחר אמר: ״אני לא פוחד שai יקח את העבודה שלי. אני פוחד מאנשים שחושבים שai יכול לעשות מה שאני עושה״. 

וזה מה שבעצם רציתי להגיד היום. 

בעיניי התהליך היצירתי יותר חשוב מהתוצר הסופי, מכל מיני סיבות. 

התקשורת והחיבור בין היוצרים, ההתלבטויות, הכשלונות, מלאכת השיוף והזיקוק. החציבה בסלעי הנפש בשביל לחשוף ולגלות אמת. הצורך בפגיעות, באמפתיה, בהצפה של זכרונות, באנושיות. 

זו המשמעות של אמנות. רובוטים לא יכולים ולא צריכים להחליף את זה, וא.נשים צריכים לדעת שמה שמשווק להם כנוחות, יעילות או חסכון הוא למעשה פתיון שנועד להחליש, ללכוד ולשעבד אותם לאדוני הכסף והכוח שלא יודעים שובע. 

יומיים עם מזגן שקט, חכם ואפקטיבי; בלי דילוגים בין דירות, בלי רעש בלתי פוסק ובלי שהבית הופך לאתר בניה (עבודות הגבס נדחו לאחרי שבעל הבית יחזור מחו״ל) אפשרו לי שקט תעשייתי ומרחב להתאושש מהבלאגן והסטרס של השבועות האחרונים.

ניקיתי את פסולת הבנין המאובקת, הלכתי לסופר ולצוד פרי וירק, התקדמתי עם העבודות שהכי רבצו לי על המצפון (אפילו הצלחתי ליהנות בעודי יוצר), חזרתי לתרגל מדיטציה, טיפלתי בצמחים, קבעתי 3 בדיקות רפואיות שונות (US אשכים, עיניים ועור), הכנתי סביצ׳ה טונה, הברקתי את הכיור. יצרתי תכנית עם יעדים לתקופה הקרובה.

הסופ״ש יאפשר לי לחזור לג׳ים, לנגינה וליתר הרוטינות שלי, לנקות ביסודיות את הבית, להשחיז את סכין השף ולהתקדם עם התרגיל שקיבלתי מבן לוין.

אין שומדבר שאני רוצה כרגע יותר משגרה בריאה ומאוזנת. לחזור להשתלט על האלכוהול ולהפחית בעקביות. לחזק את הresilience. לנקות את העומס ולחיות חופשי מסטרס, בלי הבהילות המבהילה הזו. שתהיה לי מספיק יציבות פנימית להתמודד עם אי הודאות והימים שקורסים סביבי ועוד יקרסו כהוגן.

אני חווה מצוקה מינית במובן שממש אין לי על מי ועל מה לפנטז. זו תחושה מוזרה, ואקום מוחלט. אני מניח שזה יצטרך לחכות ולהבשיל, אולי אחרי שאספקטים אחרים יתאוששו וירגעו. בא לי שיבוא לי.

אני לא יודע למה לפני כשעה אינסטגרם הלשין לי על תגובה של איזה בית עסק לאמא שלי. אני אפילו לא עוקב אחריה.

לקראת סוף השיחה האחרונה שלנו בה היא פרצה גבולות ודיברה נגוע היא אמרה (מצטט מהזכרון): ״לאחר שאמות, וכמו שאתה יודע אני מתכננת את זה, אני אוריש לך ולאחותך את רכושי ואתם חייבים ללמוד להיות אנשי עסקים אחרת זה הכל ייעלם בצ׳יק *ואני אתהפך בקברי* ״.

יש הרבה to unpack כאן,

אבל מה שהכי בולט לי זה שהיא משוכנעת שהיא תהיה מודעת לאחר מותה ומה שבאמת מדאיג אותה זה שלא תהיה לה השפעה.

אני חושב שאני איש עסקים לא רע. אני הוגן, אטרקטיבי, איכותי וישר. לא הוצאתי שקל מעולם על פרסום, כל המוניטין שלי נבנה מפה לאוזן. את מה שאולי הפסדתי בהיעדר נוכלות, תוקפנות ותככנות ודאי הרווחתי ברצון טוב ובשלוות נפש. 

היא הסתכסכה עם כל אדם שאי פעם באה איתו במגע.

היא בהחלט יכלה ללמד אותי ואת אחותי איך להתנהל בצורה מתוחכמת יותר עם כסף, אבל מעולם לא עשתה את זה כי זה היה שולל ממנה את מנוף השליטה היחיד שלה על חיינו.

נתקלתי אתמול והוא כל כך רלוונטי עבורי.

12 שעות וחצי הזענו מוריס, שגיא ואני על התקנת המזגן.

תיעלתי את הכישורים שרכשתי בשנות העשרה והעשרים שלי בעבודות כפיים. עבדתי אז בין היתר כמגיש לטפסנים ולטייחים וכגנן רחוב. 

לקראת הערב שאלתי את מוריס אם הוא מקבל אותי לעבודה והוא השיב שאני יכול להתחיל מחר בבוקר. כשעזרתי לו להוריד את הנגלה האחרונה של הציוד הוא חייך בעיניים טובות ואמר שהיה לו כיף לעבוד איתי.

זו באמת חתיכת עבודה להתקין מזגן מיני מרכזי! (ועוד לפרק קודם את הישן). 

לאורך היום מרינה הגיעה שלוש פעמים לבדוק איך מתקדם, וגם העירה את אלברט משנתו בארה״ב כדי להתייעץ אם לשבור את הגבס שמכסה את קצוות יציאת האוויר בסלון כדי להחליף את השרשור, ובכך להסתכן שנצטרך לשבור את הגבס של כל התעלה (הסיכון נלקח והשתלם).

שלחתי לאלברט כ40 תמונות מכל שלבי העבודה כדי שיוכל לפקח מרחוק. הוא העריך את זה והחלפנו מילות תודה וחיוכים כשהוא התקשר כשהבין שאנחנו לקראת סיום.

השארתי את המזגן דולק על מקסימום למשך הלילה כדי לוודא שהכל תקין (מקווה למצוא שם פינגווינים בבוקר), עצרתי להמבורגר בכיכר השעון (מסורת!) וחזרתי למלונה ללילה אחרון. 

תהיה לי הרבה עבודת נקיונות בימים הקרובים. אחמד יבוא ברביעי ובחמישי לטפל בעבודת הגבס. יש לי גם הרבה מוזיקה ליצור ואת הפרויקט שבן לוין נתן לי.

אני עדיין לוהט למרות שהתקלחתי והמזגנים במלונה על מקסימום, אבל מרגיש עייף היטב בגוף מיום עבודה של פועל, וגם של מישהו שיודע לבסס ולטפח מערכות יחסים של שיתוף פעולה ורצון טוב.

הלילה השלישי במלונה היה קשוח.

בערב הרגשתי בדידות ועצבות. אני מחזיק עכשיו בשתי דירות אך אף לא בית אחד. נרדמתי די מוקדם אבל התעוררתי בסביבות 2 ולא הצלחתי להירדם חזרה. מחשבות שטפו ורגשות הציפו. כשכבר כן נרדמתי זה היה אל תוך סיוטים. 

קמתי ב5, רעב. יכול להיות שהלכתי לישון על בטן ריקה מדי. רציתי לאסוף אבו חסן בדרך הביתה, אז היו לי כמעט שעתיים להרוג עד שייפתח. 

ירדתי לחוף (3 דק׳ הליכה) וטיילתי קצת בסאונה הרטובה. 

אספתי את החומוס וכשהגעתי לשכונה הבאתי קרטונים מהמיכל מאחורי הסופר כדי לכסות את האמבטיה, הכיור והמסילה של החלון כפי שביקשו ממני בעלי הבית. שלחתי להם תמונות מפורטות של כל ההכנות, וגם של המזגן באריזתו המקורית כשהגיע (הם הדגישו שממש חשוב לוודא שהוא תוצרת ישראל ולא סין). 

עכשיו מוריס ושגיא התחילו לעבוד ואני ממש מקווה שלא יגרמו נזקים. אני חג סביבם, פורש מגבות, מפנה פסולת גבס, מגיש כלי עבודה ומנסה להתחבר אליהם רגשית.

soft skills הם הפורטה שלי.

הבוקר אמא שלי הרעיפה עליי בשיחת טלפון ואז בוואטסאפ את היחס המתעלל, השתלטני והדוחה שספגתי ממנה רוב חיי, כולל חציית גבול נוקשה שהצבתי כשהסכמתי לחזור לקשר איתה לפני כמה שנים לאחר 7 שנים של נתק.

יכול להיות שבגלל שסופה קרב היא מרשה לעצמה, או שהיא פשוט מאבדת שליטה. 

אני גאה שלא נגררתי לback and forth איתה, אבל מכות ממשיכות לכאוב גם אם לא מחזירים.

אני מקווה שהיא באמת תתאבד בקרוב מאוד, חבל שלא עשתה את זה לפני חמישים שנה.

מחר בבוקר בעזרת השמש יבוא מוריס להתקין את המזגן החדש. 

יש חיים בריאים, שמחים, מעניינים ומרגשים שאני יכול לדמיין לעצמי. 

באחד הסיוטים שלי הלילה הייתי עדיין נשוי, על סף פרידה. כשהיא פינתה חפצים ורהיטים התגלו חתולים מעל הארון ובחדרים נסתרים, כולל גור ג׳ינג׳י קטן וחלק ניכר מהלילה עסקתי באיך לפנות אותם משם. 

כשיצאתי לצלם אחד השכנים בהה בי ממושכות. חייכתי ונופפתי לשלום. הוא נופף חזרה ונראה היה שיש לו משהו להגיד לי. התקרבתי וחיכיתי בסבלנות שיסיים ללעוס ולבלוע את מה שהיה לו בפה.

“Don’t take pictures here”

הוא יעץ.

(לא יודע למה אבל בהרבה מקומות משוכנעים שאני תייר ומצד שני תמיד שואלים אותי איפה נמצאים דברים כאילו אני מקומי, גם בחו״ל).

זרמתי עם האנגלית ושאלתי:

“Why not? I’m not shooting people, just cats and buildings”.

הוא ניסה להסביר באנגלית שבורה במבטא ערבי, ראה שאני לא מבין ושאל:

“Where are you from?”

הרגשתי ממש כמו הדמות של שלמה בראבא ב״נישואין פיקטיביים״ כשעניתי: 

“The States”.

(האם גם אני במשבר זהות?)

”Where in the states?”

”California”

”Here is like Chicago OK? There are good working people and some not so good people who don’t like you taking photos”.

“I understand, I’ll be careful”.

אחרי סיבוב קצר אך פורה חזרתי למלונה הממוזגת.

הזעתי מספיק להיום. הערב אני תייר נאיבי מקליפורניה אבל מחר בבוקר אני חייב לחזור להיות ונוס מהבלוק בתל כביר וליצור מוזיקה ללקוחותיי עם טרטור המזגן הנייד במוח, לפחות עד אחר הצוהריים. 

בלילה ישנתי כמו פגר.

למצעים ולמגבות כאן יש ניחוח מעודן ומשכר, המזרן ספג אותי לחיקו באהבה והכריות הרבות תמכו בי מוראלית. 

ישנתי כ7 שעות ברצף ואז נשנשתי עוד שעתיים של שינה כשקרני השמש כבר יקדו דרך הרווחים הצרים בין וילונות ההאפלה. 

קמתי לקראת 8, צעדתי לבייגלה סומסום וטוסט גבינה באבולעפיה בכיכר השעון, ומשם 2 ק״מ וחצי מיוזעים ולאים עד הבית. הוא היה יפה בעיניי אך הרגשתי שלא נעים לי שם וזה לא המקום בו אני רוצה להיות כרגע.

אספתי כמה דברים (מצלמה!), בדקתי שהצמחים לא צמאים, טבלתי את השוקיים במרינדה למחר (לא שלי, של תרנגולות), וברחתי מהבית במונית חזרה למלונה. 

עוד אתמול גיליתי איך להתחבר לחשבון היוטיוב שלי בטלוויזיה (בבית אין לי טיוי וגם בחופשות אני לעולם לא משתמש בה), והבוקר גיליתי שאפשר גם להתחבר לאפל טיוי שלי ולצפות בסרטים שרכשתי בעבר (או לשכור אחרים).

עד מהרה הבנתי שכל מה שאני רוצה זה לטפס בזהירות במדרגות הלולייניות ולהתחפר חזרה במיטה. ישנתי עוד כ4 שעות ובאיזשהו שלב כבר נהייתי מודאג שאולי אני על ערש דווי. 

זה רק מראה לי עד כמה הותשתי מכל הסטרס של השבועות והחודשים האחרונים. אחרי 13:30 ירדתי חזרה לסלון והתחלתי לחשוב על מזון. הזמנתי מ״הזקן והים״ ששוכן 650 מטר במורד רח׳ קדם (הייתי הולך לשם אבל שבת בצוהריים ובטח מלא משפחות רועשות). האוכל הגיע חם, פריך וטעים תוך 20 דק׳.

עכשיו שוב בא לי לישון, אבל אלך להתקלח ולהתגלח, ובשעת הזהב אצא לצלם פרטים מקסימים בנוף השכונתי.