לפני 3 שבועות. 17 במרץ 2025 בשעה 18:22
בבוצר פריטי כתבה וביקשה להצטרף אליי למסע הסידורים. תכננתי בין היתר לקחת את הפטיפון שהעניקה לי לטיפול אצל הטכנאי הגאון והמצחיק שגיליתי לפני כמה חודשים.
אמש היא היתה מצוננת ועם חום כשליוויתי אותה לתחנה. חששתי שאם גם היום אצטרך לטפל בה לא ישארו בי אנרגיות ממוקדות לעבודה הרבה שמחכה לי. היא הרגישה את ההיסוס שלי וכתבה: ״אז בוא נחליט שאבוא כשתקרא לי״.
השבתי: ״אני מריח קצר״. עברנו כבר מספיק מריבות כדי שאזהה את דובי המלחמה רועמים גם ממרחק. התקשורת חזרה לאיתנה. השארתי את הבחירה בידיה. היא החליטה שתבוא איתי לסיבוב ואחר כך נראה.
כשהגיעה יפהפיה ובריאה למראה הפקדתי בידיה גליל פצפצים, מספריים, ניר דבק והנחיות לאריזת הפטיפון, ובינתיים המשכתי לעשות את דו״ח המע״מ (תמיד כיף גדול).
אחרי הביקור המצחיק אצל הטכנאי (פריטי דיברה איתו על הפלות בעזרת מנטוס ובקבוק קולה והוא סיפר איך מעד עם כל המטר תשעים שלו ברחוב וקערת העוגיות שנשא לאמא שלו הצילה אותו מהתרסקות מוחלטת. שהכי משפיל שכשהיה שרוע על המדרכה נעמדה מעליו יפהפיה גרמניה תמירה ושאלה אם הוא בסדר), בדרך המזדחלת חזרה לדרום העיר באוטובוס (הסיטו את כל הקווים המזדיינים של גוש דן לסמטה הצרה והמסריחה של מחלת בניינים שצפופה מדי אפילו לזוג אופניים) פריטי ביקשה לנשק אותי וסירבתי כי פרהסיה (גם ככה קשה לפספס את פער הגילים וטיב הקשר). האוטובוס היה די מלא, עמדנו במרכזו, אחזתי במעקה שמעליי ופריטי אחזה בי. היא לא עמדה צמוד, אבל רק מהמבטים המשתוקקים והמעריצים שלה מלמטה למעלה התחיל לעמוד לי. קירבתי אותה אליי ever so slightly, ומהתגובה שלה הזין הזדקר לגמרי ונצמד אליה דרך המכנסיים מבעד לרווח בינינו.
אחרי שאכלנו היא ביקשה שאשאיר לה את הכלים. הלכתי לאולפן (aka חדר המוזיקה) לעבוד, וכשיצאתי להפסקה כעבור שעתיים כי הגיעה שעת ההאכלה שלי אהבתה האירה לי מכל פינה נקייה ומסודרת למופת כולל הכיריים. ניצלתי את ההפסקה לחשק אותה ולדבר על טרדות היום שלי. בשלב כלשהו אמרתי ״ברוך השם״ והיא התחכמה בדליחות: ״במה הוא אשם?״. גלגלתי עיניים בשאת נפש והצעתי לה לצאת עם מופע סטנדאפ שיקראו לו ״ברוך השם״ ואז בשיא הערב היא תספר את הבדיחה הזו.
פריטי המשיכה את הרעיון: ״כן, וכל מי שמעל גיל 65 ישתין במכנסיים… וזה לא יהיה בגלל הבדיחה״. שתינו התגלגלנו והתקפלנו מצחוק עד שממש חשתי חשד קל לבריחת שתן. נזכרתי בדבריה של מדריכה הורית לפני המון שנים: ״כי מה זו אהבה?... איפה שצוחקים ביחד יש אהבה״.
היא הצטרפה לנשוף בי מוזה באולפן (יצרתי וריאציות מעובדות לתזמורת לשיר ״ציפורים בראש״). הנוכחות שלה הפכה את המלאכה להרבה יותר מהנה, אבל לפנות ערב היא היתה צריכה ללכת. ניצלתי את ההזדמנות להוכיח לה שוב שטעתה כשתיקנה אותי כשאמרתי ״בהסבת שמאל״. (היא טענה שאומרים ״בהסבה לשמאל״. להתווכח על זוטות זה אלמנט חשוב מאוד ביחסים שלנו). היא התייאשה ואמרה: ״טוב טוב אתה צודק דן. אתה צדקת ואני טעיתי. אני מתנצלת. אתה יותר חכם ממני ואני סתם מתווכחת ולא לומדת לקח״.
לא יכולתי להמשיך להתרכז בעבודה אחרי אמירה כזו גורפת. קמתי, תלשתי אותה מסוחררת מהכסא, הצמדתי אותה לארון וחפנתי אותה בידיי הרעבות. זיממתי לה את הצורה וכשהביעה מחאה שזה לא נחמד לעשות את זה לפני שהיא הולכת קיבעתי את ידייה מעל הראש בעזרת יד אחת ובשניה סטרתי לה והרמתי את השמלה מעל הציצים. ״אני לא פה בשביל להיות נחמד״. היא ביקשה להרגיש את הזין של אבא בפה שלה. רק לשניונת.
הורדתי אותה למצוץ ובאמת הרמתי כעבור שלוש שניות. הוריתי לה להמשיך להחזיק את הזין הקשה של אבא בזמן ששלחתי יד לכוס שלה. היא רטנה בקולניות נואשת. ״את לא תגידי לי לא לגעת במה ששלי. אני רוצה שתחזרי הביתה עם תחתונים רטובים״. שאלתי אותה איפה הכי היתה רוצה את הזין, בפה או בכוס והיא ענתה: ״אפשר בתחת? אפשר שזה תמיד יהיה העונש כשאני טועה וממשיכה להתווכח?״.
הצמדתי פה לאוזן שלה ואמרתי: ״את הילדה שלי?״
״כן אבא דן.״
״מה את?״
״הילדה שלך״.
שלחתי אותה לדרכה. ביקשתי ממנה לא לאונן עד שניפגש שוב אם זה בסדר מצדה, והוספתי שגם אני אשמור לה את הזרע שלי עד אז.
