אמש נסעתי לצפון-מזרח השרון לפגוש חברה ותיקה ולאסוף ציור מופלא שיצרה עבורי. (״זה סוג של גוזל שהוא בייבי ציפור שהוא סופר magical ומתוק״).
אני מרגיש מבורך ברמה העמוקה ביותר שביתי מעוטר בפריטי אמנות שנוצרו במיוחד בשבילי בתקופות שונות בחיי.
מאחורי הציפור הנדירה התגלתה הקדשה שגרמה לי להסמיק ממש, ועוד יותר בהתחשב במקדישה עצמה, שהיא בייב מבריקה, יפהפיה, אמפתית, מצחיקה, זוהרת בסטייל יחודי… ולוהטת כמו הפיצה שאפתה לנו בכשרון רב ובמיומנות מרשימה עם כדורי המוצרלה הגדולים והבזיליקום שביקשה ממני להביא.
בדרך חזרה לקראת חצות היו פקקים של עבודות בכביש שעצרו את התנועה לגמרי, גם בכביש 5 וגם באיילון. בכל זאת חזרתי מוקסם עד לשד עצמותי ועם חשק לחיות, ובשבילי זה הרבה מאוד בימינו.
חוצמזה גם הגיעו אתמול הכריות לכסאות בפינת האוכל. אפשר היה להזמין רק בסטים של ארבע אבל רציתי שילוב של צבעים והזמנתי שני סטים כי אני משוגע and cause i’m worth it.
יצר החיים הזה, הדבר שמשתוקק לחיות, העלה החדש שמתעקש לפרוץ באדמה חרבה, רעילה, משוועת לגשמי ברכה; למרות שהצמח התייבש, נרמס, נדרס, רוסק, התפורר... קמל בשמש זוהרת ולא זהירה.
הדבר הזה כואב ממש, ומתקיים בבדידות אפלה. מי יוכל להזדהות? מי תרצה ללוות ניצן שעוד לא בקע?
הגולם יתפרפר ברגע הנכון.
הפרחים יודעים מתי ללבלב.
כשמגיעות קרני שמש מיטיבה בזווית הנכונה ובחמימות הנחוצה הם נפתחים.
בבוקר פסטורלי בבית קפה שכונתי ברמת גן, להבה ישנה, אהובה ומוערכת מאוד (והאחרונה ששכבתי איתה מלבד תהום מאז תחילת הקדנציה השניה של אובמה) סיפרה לי שאהובה הנוכחי עוד יותר דפוק ממני, ולא ידעתי אם להיעלב יותר בגלל שאני דפוק בעיניה או בגלל שהוא *יותר* דפוק.
היה מקסים, מחובר, תקשורתי, מעשיר וחינוכי, ואני תמיד מתעורר רגשית ונזכר ברמה החווייתית והחושית למה התאהבתי בה לאחר דקות ספורות של שהיה במחיצתה, אפילו שזה קורה בהפרש של כמה שנים.
המפתן ללבי הוא חד סטרי. אם עברת את המפלצות והמלכודות בכניסה, כנראה שלא תיחלצי משם לעולם, וגם אם תימלטי איכשהו תמיד תתקבלי חזרה כבת בית אם רק תרצי.
1. אני ממש גאה בעצמי שהצלחתי להשחיל לשיר מולחן מילה כמו: ״הקונספירציה״.
2. אחרי פחות משנתיים המיתולוגית החלה לדחוף לחיים משותפים. על הטכניקות שהשתמשה בהן (מעורבבות עם הטכניקות המתקדמות והמשוכללות יותר של תהום) ניתן ללמוד ממדריך דניאלה יקרה לנערות - איך ללכוד גבר שכתבתי ב2006.
3. ״הפעם הקודמת שנשבעתי לאהוב לנצח״ מתייחס כמובן לנישואי הראשונים.
4. ״בכל בוקר כשפקחתי ׳תעיניים״ - כשחשתי ככה גם בתחילת הקיץ האחרון זה היה זרז משמעותי להבנה שנדרש שינוי מיידי.
5. ״האם קיבלתי שוב מלכה עם לב שחור וקר״ - לא קיבלתי, בחרתי. מישהי בוגרת וחכמה אמרה לי בימי הראשונים בקהילה שאם יתנו לי לבחור בת זוג מתוך חדר מלא במאה נשים שכולן יפות וסקסיות לטעמי- אבחר אינטואטיבית בקרה והנכה-רגשית מכולן.
6. היה לשיר עיבוד אינסטרומנטלי מלא בראש שלי, חלק מהתפקידים כבר היו מוקלטים, אבל החלטתי שזה יותר חשוף, דוקר ואמיתי א-קפלה.
לסיכום אני יכול להגיד שאמנם הדפוסים שלי נשארו דומים מאוד לאורך יותר מרבע מאה, אבל כן הצלחתי, ממערכת יחסים אחת לבאה לשפר לעצמי את ה״דיל״, את הסיטואציה. חוויתי המון אהבה והמון כאב, כנראה במידה שווה. אין בי חרטה, רק צער ואבל עמוק על מה שקיוויתי שיהיה ולא הצליח. יחד עם בדידות וריקנות ללא תחתית ותלות בחומרים שאולי נהייתה כבר מסוכנת.
לבחור המתוק והתמים הזה ששר בתשוקה עזה ושואל שאלות לעניין אענה שהשאלות שלו מצויינות. על ערש דווי נצטער על מה שלא העזנו לנסות, לא על מה שניסינו ונכשל. אתה מעז ילד. אתה תהיה בסדר גמור.
תודה לכן שטסתן קן הציפורים ומקווה שנהניתן לעוף איתי.
הגענו לשיר הלפני אחרון באלבום, שנכתב בשנה השניה בקשר עם המיתולוגית.
1. עם המיתולוגית חוויתי שליטה משמעותית, מענגת ומרהיבה. היא היתה מסשנת אותי עם קשירות למיטה, טפטוף שעווה, הצלפות, אנאלי, השפלות, שיעבוד מיני, פוט פטיש, משימות, מצבטים, פייסיטינג, גולדן שאוורז (אחרי שהייתי מתקלח ומנקה את הרצפה היא היתה מנגבת אותי במסירות) ולקראת סוף הקשר גם כמה סצנות קקולד. היא סיפרה שלמדה בקורס קצינים שתמיד צריך להציב רף גבוה יותר ממה שהחניך מסוגל לעמוד בו.
2. ההתמסרות שלי נבעה מהערצה של ממש ובמשך כמה שנים לא ראיתי מישהי יפה ממנה בשומקום. זה לא שלא ראיתי בחורות יפהפיות, אבל אף אחת לא נראתה לי יותר יפה ממנה. התחושה שאני סופג כאב והשפלה מידיה של האישה הכי יפה בעולם שמרחפת מעליי כמלאכית/שטנית כל יכולה היתה עונג עילאי.
3. אני לא יודע אם היא המשיכה לעשות בדסם אחרי שנפרדנו. עוד נפגשנו כמה פעמים אחרי הפרידה אבל בשלב כלשהו היא ביקשה שלא אצור קשר יותר (כיבדתי את בקשתה ואמרתי שמבחינתי היא מוזמנת ליצור קשר תמיד ולנצח). היא התחתנה ולא שמעתי ממנה כבר 15 שנה.
4. כשהשמעתי את השיר לפזמונאי שכתב את השיר ״נשבע״ שהיה לקוח שלי באותה תקופה הוא אמר במבט חמור שאמור להיות איזשהו גבול של עמעום ומסתורין בכתיבת שירים ונראה לו שבשיר הזה חציתי את הגבול. חייכתי ועניתי: ״מעולה!״.
5. כמה שנים לאחר מכן קיבלתי ממישהי מהקהילה שעבדה כחשפנית dvd בו היא רוקדת על עמוד בעבודה עם השיר הזה.
6. זה היה השיר הכי בדסמי שלי עד אז, לפני כן היו רק רמיזות. עדיין לא חשבתי על זה כחלק מהותי בזהות שלי, למרות שאפילו הלכתי עם המיתולוגית פעמיים לדאנג׳ן בכיכר קדומים.
7. ״אהבה כמו שלנו יש רק באגדות״ - נכתב במודע עם כפל משמעות. ידעתי שהשלמות הזו שחשתי שייכת לעולם הפנטזיה, ושהמציאות מורכבת יותר ומתישהו תקיש בדלתי ותכיש אותי בתחת.
1. הייתי בדרכי למסיבת חנוכה בגן של הבן שלי בסוף דצמבר 2000. סיימתי מוקדם חזרה למופע בידור של סטנדאפיסטית ידועה משנות השמונים. הייתי העורך המוזיקלי, הבמאי היה עידו רוזנבלום.
2. החזרה התקיימה במרכז העיר. הלכתי ברגל לתחנת רכבת השלום. כשהגעתי מבטי התמגנט לחיילת גבוהה (182, סנטימטר אחד פחות ממני), כחולת עיניים, יפהפיה, עסיסית ושופעת שעמדה בתור למכונת הכרטיסים וליקקה גלידה אמריקאית (עדיין קוראים לזה ככה?) בטעם וניל בגביע (כראוי).
3. לאחר שהצטיידתי בכרטיס חיפשתי אותה אך לא מצאתי. כשירדתי לרציף לכיוון רחובות הבחנתי בה ברציף מולי ומבטינו נפגשו מעבר למסילות. עשיתי תנועה של טלפון עם היד, היא עשתה תנועה של ״אתה״ והכתבתי לה את המספר בעזרת האצבעות. למחרת היא התקשרה.
4. כמה ימים לאחר מכן נפגשנו ליד ביתי בסמוך לנמל תל אביב. זה היה שישי בצוהריים. עכשיו כשאני חושב על זה, באותו הערב הלכתי לקרן בפעם האחרונה ועזבתי אותה במיטה לאחר שלא הצלחתי להירדם. קצת sneaky מצדי.
5. התברר שהחיילת היא למעשה קצינת חינוך בתולה בת 19 מרעננה. (אז והיום אין לי שום הבנה בנושאים צבאיים והכי קרוב לשירות צבאי שהיה לי זה טקס הענקת דרגת הסגן שלה בקריה, כשהתכבדתי לענוד לה את הנו איך קוראים לזה? דרגה?) .
6. אחרי הקפה טיילנו קצת בשכונה (הצפון הישן, שבאופן מוזר היה אז יותר ישן מהיום) ואני זוכר שהיא הרימה את מבטה ואמרה שלפעמים בעיר שוכחים להסתכל על יופי השמיים, על עצים ועל ציפורים.
7. לקחתי אותה לראות את הדירה, השמעתי לה שירים שלי והתמזמזנו בלהיטות על השטיח.
8. בדייט השני נסעתי אליה לרעננה בקו 48, היא אמרה: ״אני לא סתם עוד אחת״ והשבתי: ״ברור!״.
9. בדייט השלישי היא באה אחרי הצבא לישון, הכנתי לה שניצלים ופירה והדוד התפוצץ מרוב התרגשות. (היא עזרה לנהל את הסיטואציה ולגרוף את המים עד שהשרברב הגיע).
10. היינו כמעט ארבע שנים יחד, כבר היתה טבעת אירוסין, תאריך ואולם כשנפרדנו.
11. היא באה מעולם שונה מאוד משלי, ולימדה אותי שהחיים יכולים וצריכים להיות טובים. כשמשהו לא היה מוצא חן בעיניה היא היתה אומרת: ״לא כיף״. אני זוכר שזה הדהים אותי, כי השתמע מזה שבכל יתר הזמן כן כיף. ״לא כיף״ היה הכי גרוע בסקאלה שלה.
12. השיר נכתב באחת מהפרידות הזמניות בתחילת הקשר. כשהיא באמת עזבה אותי זה נשמע הרבה פחות חמוד וסנטימנטלי והייתי מרוסק ומבעבע מכאב. לאחר הפרידה התגלגלתי לדאנג׳ן ומשם לכלוב, ואז התחיל החלק של ההיסטוריה שלי שרובכן מכירות.
13. בהיותה בתולה לימדתי אותה הכל כולל הכל. בהתחלה ונילי, בהמשך קינקי, ולאט לאט היא הפציעה והתגלתה כמלכה מדהימה. היא הביאה מתודות ורעיונות מנסיונה כקצינה (עוד על זה בשיר הבא).
14. ״למה יש לי צורך להמשיך ולסבול״ זו שאלה מצויינת (עם דגש על המילה ״צורך״) ולא בטוח שהתשובה היא רק ״כי מזוכיזם״.
15. הסיטואציה שמתוארת בסי-פארט (שלא פתחתי לה את הדלת) קרתה במציאות כמובן, ויש לי זכרון בהיר של אותו הלילה למרות שהייתי שיכור. הנטייה המזדמנת שלי להתכווץ בואקום ואז להתפוצץ כמו רימון רסס ולפגוע בשוגג בא.נשים שמנסים להתקרב אליי היתה קיימת גם אז.
1. זה השיר האחרון שכתבתי על השכנה הסקסית. היא יצאה באותו לילה עם ה״חזק״ שלה ואני שתיתי לבד בחושך, כתבתי והקלטתי את הסקיצה הראשונית. אחרי שהשמעתי לה היא אמרה שנראה לה שכדאי שנתרחק כי הקשר איתה לא עושה לי טוב: ״תראה איזה שירים אתה כותב!״…
2. כשהשמעתי את השיר לגרושתי היא שאלה אם אני בטוח שהוא נכתב על השכנה הסקסית. היא כנראה צדקה והסיטואציה אפשרה לרגשות קשים מהפרידה הטרייה ממנה לצוף ולהתבטא.
3. ״עקרבית רעה״ - השכנה היתה מזל עקרב וראתה בזה חלק מהזהות שלה.
4. ״את שמך לצרוח, לקלל מראש ההר״ - לפני חודש, בגיחה הראשונה לאילת אחרי הפרידה, אמנם טיפסתי לראש הר צפחות עוד לפני הזריחה, אבל כשהגעתי לפסגה לא צרחתי ולא קיללתי אלא צילמתי ושלחתי לתהום סרטון פנורמי עם דרישת שלום בסופו.
5. המשפט שאני צורח בסוף השיר הוא: ״מה לא בסדר *אצלי*?!״
6. בהופעות הייתי שר את ״זה נגמר״ האחרון לפני הקודה בצורה שונה מהגירסה המוקלטת: עולה באוקטבה לתו גבוה ומלא אנרגיה וצולל למטה בגליסנדו טון וחצי ואז עוד חצי טון מפתיע עד הטרצה המינורית של האקורד שמגיע. זה היה מהנה ומשחרר ואולי אני קצת מתגעגע לזה.
