הכל או כלום

חולצת המחאה היומית שלי. 

כי אני כזאת..

זהו.

החלטתי שמהיום (עד הודעה חדשה) אני לובש (בקיץ) אך ורק טישרטים שמקדמות מטרות שאני מאמין בהן.

מתוך מחשבה והבנה ש: מטרה > אופנה (התעסקות בנראות שלי).

ומכיוון שאיש מחאות אנכי, כך גם המתלחה שלי.

וזאת חולצת המחאה היומית שלי.

תמיד נדמה לנו שהמסיבה הכי טובה, היא זאת שלא ביינו בה.

שכל הארועים השווים קורים בימים שאנחנו עסוקים. (או בסופשבוע של ילדים אם את.ה גרוש).

תמיד המדינה שלא ביקרנו בה תראה יותר מפתה מהחופשה האחרונה שלנו.

תמיד יש ספר יותר טוב לקרוא.

מסעדה נוספת שצריך לאכול בה.

כוס נוסף שצריך לזיין. (או זין למצוץ)

הרעב.

הרעב הזה.

הרעב הבלתי נגמר הזה.

עוד ועוד ועוד.

תחושת הפומו. הפספוס. 

כמה זה מנהל אותנו. במודע או שלא במודע.

כמה דוחפים לנו את זה.

הפרסומות לא מקדמות רק מוצר מסויים.

הן מקדמות רעב.

הרעב הוא טוב. הוא חבר.

ואני אומר שהרעב הוא לא חבר.

ולא אוייב.

הוא רק רעב.

שיש להיות מודעים לו.

גם אני רעב.

אלוהים, אני כל כך רעב בימים האחרונים.

כוס. זין. כאב. מסיבות. אלכוהול. 

ופתאום פרסומות למסיבות מופיעות לי בכל מקום.

ואני רואה סקס בכל מקום.

אני מביט על נשים וגברים אחרת ממה שהבטתי בהם שבוע שעבר.

זה לא שלא שמתי לב לרעב, אלא הזמנתי אותו פנימה.

האכלתי אותו בשיטוטי פורנו.

בשקיעה לפנטזיות.

והוא אכל וגדל. אכל וגדל. אכל והשאיר צלחת ריקה.

ועכשיו הגיע להודות שהוא קיים.

לא להבהל.

לזכור, מסיבת הסקס הכי טובה בעיר לא נמצאת באיזה מועדון.

המסיבה הכי טובה בעיר קןראת כשאני ביחד עם קינקוש.

כל השאר.. 

שטויות.

היום לא היה לי כוח לשיעור יוגה. 

התעורתתי ב6 ורבע, להספיק לשיעור שהתחיל ב7.

הייתי עייף.

הגוף כאב לי, כי כל השרירים תפוסים.

בסטודיו היה חם. הזעתי.

לא הייתי ב "zone". 

כל תנוחה הציקה לי.

קיטרתי לעצמי נון סטופ.

אבל אז זה קרה...

מתישהו באמצע התירגול נפלה עלי התובנה:

אי אפשר לתרגל יוגה רק כשמזג האויר נוח והטמפרטורה בדיוק במעלות הנכונות.

רק כשהגוף רגוע ו "מוכן".

רק שהמיינד ב "zone"

אי אפשר לתרגל יוגה רק כש "כל הכוכבים מסתדרים בשורה".

היה לי מורה ליוגה בהודו בשם מיטרה, כפרה עליו, שאמר שיוגה זה כמו לצחצח שיניים. 

אנחנו לא מצחצחים שיניים רק כשנוח לנו.

רק כשהטמפרטורה נכונה.

רק כש "הכוכבים מסתדרים בשורה".

אנחנו פשוט מצחצחים. לא חושבים על זה יותר מידי.

קל ללכת לאיבוד.

להתפזר בין כל המשימות שיש לנו על הראש.

היעדים/ המשפחה/ השגרה/ במלחמה/ הפקקים/ לוחות זמנים/ אחריות.

קל להסחף לכל אלו ולשכוח מי אנחנו. 

ואולי זה גם קצת נוח להסחף למשימות היום יום ולא לחשוב על מי אני?

מה אני רוצה?

לאן אני הולך?

האם אני בכיוון הנכון?

לדתיים יש את האמונה באל. ובכדי לשמר את האמונה, יש את התפילות. 

התפילות הן כוכב הצפון שמזכיר להם כל הזמן: זאת הדרך.

לי יש את המדיטציה. היא זאת שמזכירה לי את הדרך שבה בחרתי לצעוד. דרך החמלה, העדינות והקבלה.

היא מחזקת אותי כשאני נחלש.

היא מחלישה אותי כשאני חזק במקומות הלא נכונים.

היא המפה והיא הדרך.

היא תמיד זמינה בשבילי.

אני לא תלוי באחרים בכדי למדוט. 

לא תלוי בכסף, בזמן או במקום.

רק בעצמי.

פעם חשבתי ש כסף הוא כוכב הצפון שלי.

אחרי זה חשבתי שסקס.

כמה שטעיתי.

חשוב לבחור את הכוכב הנכון.

אחרת הולכים רחוק רחוק לכיוון הלא הנכון. 

לאחרים אולי ספורט הוא כוכב הצפון. 

לאחרים נגינה אולי?

מה מחזיר אותך לסנטר שלך?

מה מכייל לך את המדדים?

מה כוכב הצפון שלך?

יש לך בכלל אחד כזה?

אני חושב שההקלה הכי גדולה שיש לי מאז שעזבתי את ההיטק והתחלתי לעבוד בחנות יין היא שאני לא צריך יותר להעמיד פנים ש

I give a fuck

שאכפת לי כמה אני קרוב ליעדים שלי.

שאכפת לי מהקמפיינים של הלקוחות שלי.

שאכפת לי מהפיצ'רים החדשים שצוות המוצר שיחרר (או מתכנן לשחרר בקרוב).

שאכפת לי מישיבות שבועיות.

ישיבות רבעוניות.

ישיבות יעדים.

ישיבות אחד על אחד.

ישיבות הנהלה.

לא אכפת לי מה המתחרים עשו.

איך הרגולציה משתנה.

מי מהצוות קודם? לאיזה תפקיד? כמה הוא מרוויח?

מה מחיר המנייה?

מה מזימינים לצהריים?

מתי יהיה יום כייף?

מה נקבל לחג?

איייף...

איזו הקלה.

האימון מורכב מ 10 דקות חימום. (שלפעמים הוא כמו אימון בפני עצמו)

15 - 20 דקות כוח (משקולות) או ג'ימנסטיקס (משקל גוף והרחבת טווחים)

20 דקות של אימון מרכזי שקורה בדופק גבוה + משקולות בד"כ.

ברב המקרים אחרי האימון אני לא זוכר איך קןראים לי. לעיתים נדירות אני גם לא מצליח ללכת בקו ישר.

היום באחד התרגילים של הג'ימנסטיקס היינו צריכים לעשות ספרינט בזמן טיפוס על טריבונות של אצטדיון. אין לי מילים לתאר כמה הדבר הזה קשה עד בלתי אפשרי. כבר קרה לי שהתנשמתי כבד באימונים,  אבל היום לא משנה כמה מהר נשמתי אחרי הספרינט הזה (והיינו צריכים לבצע אותו 6 פעמים!) - האויר בכלל לא הגיע לריאות שלי. אחרי 4 ספרינטים הבנתי שאם אני לא מצליח לנשום, עדיף שאקח צעד אחורה ואוותר על הקטע של לדחוף את עצמי כל כך לקצה לאורךזמן. (וכל זה עוד לפני האימון המרכזי, כן?)

אחרי תרגיל הטריבונות, המאמן סיפר לנו שעשו מחקר וגילו שמעל גיל 30 קרוב ל 95% מהאוכלוסיה לא ביצעה ספרינט אחד בחייה. אז עצם העובדה שביצענו ספרינט כבר עשינו היום משהו ש 95% מהאנשים לא עשו בחייהם.

נייס. 

כל הכבוד הנומן.

אתה בטופ 5% של הספרינטרים בעולם.

אני חושב שהבנתי.

הבנתי את ה "טריק" שאני חווה ממך כשאנחנו רבים. הטריק שגורם לי להתחרפן.

אני משתמש במילה "טריק", כי לא מצאתי מילה אחרת. אני לא רוצה להשתמש במילה "מניפולציה" , כי היא תרמוז שאת עושה את הדבר הזה שמייד אכתוב עליו בכוונה, ואני לא רוצה להאמין שאת עושה לי מניפולציות בכוונה.

מצד שני אני גם לא אשתמש בביטוי "חוסר מודעות", כי את אדם שמאוד מחובר למודעות שלו (בקטע טוב כמובן).

אז "טריק" נשמעת לי כמו מילה נכונה. משהו שלומדים/מאמצים באיזשהו שלב בחיים ומשתמשים בו כשצריך.

הטריק:

קשה לך להודות מייד בטעות שלך/ לבקש סליחה/ "להתחנף" אז את משנה את השיח בנינו לכיוון שלי, ורק אחרי כמה ימים / אחרי שאני נרגע/ מבקש סליחה, את מסוגלת להתנצל גם. 

הסבר:

נגיד שאני מתעצבן ממשהו שעשית. 

(מתעצבן קצת או הרבה.שעשית בכוונה או בטעות. הפרטים כמעט לא משנים.)

את לא תתנצלי על הפעולה שלך אלא בד"כ הפעולה הראשונה שלך תהייה להיפגע מהכעס שלי ולדבר על הפגיעות הזאת שלך.

מה עשית בזה?

1- הסטת את הדיון מהפגיעות שלי >> לכעס שלי >> ומשם לפגיעות שלך. כלומר הסטת את הדיון ממני >> אלייך >> ועכשיו נדבר למה אני לא בסדר.

2- גרמת לכעס שלי להיות לא לגיטימי כי הוא פגע בך. זה לא משנה כמעט איך אני כועס:

אם אני מנסה להסביר = אני תקוע בכעס ומאשים. אם אני שותק = אני לא מתקשר. אם אני צריך ספייס = אני לא מראה אהבה. וכו'.

זה הפאטרן.

דוגמא:

 יום חמישי האחרון. יצאנו למסיבה. בדרך דיברנו על הפוסט האחרון שלי שהיה חשוף מאוד וכוון גם אלייך. התגובה שלך הפתיע אותי והרגישה לי מעט קרה. לא התגובה שציפית ממך ונעלבתי קצת, כן. 

במהלך המסיבה הייתי קצת מרוחק. לא עשיתי סצנות. לא ישבתי בחוסר עניין בצד וחיכיתי שנלך. אבל, נכון, גם לא נצמדתי אלייך וליטפתי אותך לאורך כל הלילה.

במנעד הכעס, לדעתי הייתי באזור 2-3 (כאשר 10 זה פיצוץ אטומי).

כן, רקדנו ביחד. אפילו צחקנו על הריקוד שלי. כן שתינו והסתבובבנו במועדון. 

פה נכנס הטריק לפעולה:

מכיוון שאת לא יודעת להודות בטעות, גם שראית שאני מעט מרוחק וכנראה פגוע מהתגובה שלך, לא באת וחיבקת אותי. התנצלת או אפילו סתם אמרת לי כמה שאת אוהבת אותי. נתת לי להיות מרוחק ובנית את הקייס שלך.

ברגע אחד החלטת שאנחנו הולכים וכשנכנסנו לרכב מייד התחלת להאשים אותי בכמה בודדה הרגשת במסיבה. "הכי בודדה בעולם". ושלא הסתכלתי עלייך בכלל...ו.. ו...

זהו, השיח עבר אלייך. הכעס שלי, הפגיעות שלי,  הם לא הנושא עכשיו. הנושא הוא את. כמה את נעלבת ממני. כמה את פגועה ממני. 

אם במסיבה מדד הכעס שלי היה על 2, אובייסלי שברכב הוא קפץ בשנייה ל8. הי, אני הפגוע פה. אבל אם אנסה להסביר לך את עצמי,  למה נפגעתי אז אני: תקוע בכעס ומאשים. ולא משתמש בתקשורת מקרבת. ולא.. ולא.. ולא..

הבעיה היא בי.

בעוד כמה ימים, כשהדברים ירגעו, תוכלי להגיד: אני מצטערת אם התגובה שלי לפוסט פגעה בך. 

אבל זה יהיה "רחוק" מהארוע.

-

אם אני חושב על כל פיצוץ גדול שהיה לנו, זה כמעט תמיד הפאטרן שאני נזכר שחוויתי. 

מעניין...

-

אין פה האשמה. רק תובנות של 4 בבוקר. 

הולך לנסות לחזור לישון 

נדבר על זה לייטר

אני זוכר שהייתי בגיל גן נמשכתי ל בילבי, הילדה השוודית שגרה לבדה והיתה חזקה מאוד. הכוח שלה משך אותי כבר אז.

בכיתה א' בחוג ג'ודו במתנס הפסדתי בקרב לבת ורצתי הביתה בוכה ונבוך. אז התגבשה לראשונה אצלי המחשבה שאני חלש ולא גברי.

בין כיתות ב' עד ה' בערך, הוטרדתי מינית מספר פעמים ע"י ילד שגר דירה לידי והיה הבריון השכבתי. הוא היה מפשיט אותי בשירותים, מוריד את מכנסיו, ומשתכשך בי בטוסיק עם הזקפה הקטנה שלו.

בתיכון התחלתי להבין שאני נמשך גם לבנים. הייתי מאונן על נשים מפתות בנים מהשכבה ועל הזקפה שיש להם בתחתונים.

תחילת שנות ה90 אמנם היתה תחילתה של הפתיחות והקבלה של הקהילה הגאה, אבל שום יציאה מהארון עוד לא באה בחבשבון. הייתי בחבורת ה "מקובלים" ולא היה לי מספיק אומץ.

בצבא כבר הלכתי למסיבות טכנו והאפטר (האגדתיות!) של שירזי לגייז. התחלתי לצפות בפורנו גיי בחיתולי האינטרנט. רועד מפחד שאתגלה ע"י אחד מהורי. קבעתי עם זרים באזורי תעשייה נידחים בכל גוש דן והשפלה בכדי למצוץ זין.

כשכבר חשבתי להודות שאני נמשך גם לבנים, אחי הבכור חלה מאוד ולא רציתי להוסיף צער להורי. מספיק שיש להם ילד אחד חולה, הם לא צריכים גם הומו על הראש. זאת המחשבה שליוותה אותי מגיל 20 בערך. אני אהיה הילד שהם "צריכים". הילד שהם יהיו גאים בו.

מדהים איך בשנייה אחת... בהבזק של מחשבה אחת, אנחנו מקבלים החלטה וכל החיים שלנו משתנים. עשרות שנים אח"כ נצטרך לחפור בארכאולוגיה הנפשית שלנו בכדי למצוא את הסיבה להחלטה שקיבלנו.

מגיל 24 עד גיל 40 הלכתי בדרך שהאמנתי שתביא להורי, וכתוצאה מכך גם לי, אושר והצלחה. הייתי צריך להעמיד פני חזק, מוצלח, חכם, וכו. הכל הסתרה על הסתרה על הסתרה על הסתרה. מגדל בבל של שקרים.

ופה את, קינקוש, נכנסת לתמונה.

לך אני רוצה להראות הכל.

את הקשת. לא רק את מה שאת רוצה לראות. (או שאני חושב שאת רוצה לראות).

ראית אותי כבר למעלה ועכשיו את צריכה לראות אותי למטה. בתחתית שרשרת המזון. את צריכה לדעת הכל עליי. 

הנה זה בא:

אני לא נשלט.  ואני גם לא פאפי.

אני זונה. בד"כ זונת רחוב,  לפעמים זונת צמרת.

בד"כ זונה לגברים חרמנים, לפעמים גם לנשים.

תתני לי שם של זונה. תסרסרי בי. תשפילי אותי. תלמדי אותי למצוץ. להזדיין. אם זה שתדחפי לי את הראש או שתמצצי ותסבירי לי תוך כדי.

אני לומדת גם מצפייה בך מזדיינת. מקנאה בך. תספרי לי כמה הוא מזיין אותך טוב. כמה הזין שלו טעים.

תלבישי אותי. כמו זונה. כמו בובה. איך שבא לך.

זאת אני.

זונה שלך. ורק שלך. ורק שלך. ורק שלך.

מי שמכיר אותי, יודע שאני פחות בן אדם של ויונייה ויותר של סוביניון בלאן.

משהו בשמנוניות והמרירות שמאפיינים את רב יינות הויונייה שטעמתי, יגרמו לי לדחות שתייה שלהם לתחתית הרשימה.

אבל הוויונייה של אל פוניו הוא הפוך מכל זה.

נתחיל מהסוף: הוא טעים!

סליחה.. הוא פאקינג טעים.

באף מתגלה יערת דבש, אפרסקים לבנים ומעט קינמון. מפתה ומזמין.

הפה לא נופל רחוק משם. יין עגול והרמוני עם איזון נפלא בין פרי לבן בשל וחמיצות עדינה של זסט לימון. הסיומת בינונית. הגוף מלא בדיןק במידה הנכונה ויש הרגשה כללית משב רוח אביבי. 

ויונייה ספרדי, מגובה של 700 מטר, פשוט נפלא שלא מפסיק להפתיע.

אמנם לא זול (130₪~) אבל... טעים.

פאקינג טעים.

ואם מעניין אתכם לרכוש אותו, מוזמנים לכתוב לי בפרטי.