כבר אמרתי בעבר שכשאישה מתחברת לילדה הפנימית שבה זה הכי מדליק בעולם (כמו ילדה 1)
אחד ממאפייני הילדות הוא הדחף הזה לעשות דווקא. ואני חושב שהוא מאפיין לא מעט שולטות. אצל חלקן הוא אפילו אחד הדחפים המובילים אם לא המוביל שבהן.
וזה נפלא בעיני. כלומר זה יכול להטריף, לעצבן, להכעיס. אבל כשזה בא מעמוק בבטן שלה, זה מעל הכל ממיס.
אז זה שיר קטן שמוקדש לכל הילדות הפנימיות שאוהבות לעשות דווקא:
את לאט כשאני ממהר,
את קרח כשאני בוער.
את מדבר בצמאוני,
את חיוך בכאבי.
את העוד כשאני נגמר,
את הלהמשיך כשאני נשבר.
את דביק כשאני רוצה מרחב,
את אחר כך כשאני רוצה עכשיו.
את שלווה כשאני כועס,
את עסוקה כשאני מתרפס.
את שפיות כשנפשי משתגעת,
את מרחק כשאני צריך לגעת.
את חופשיה אני בחבל,
את בשיא אני בשפל.
את פקק כשאני מבעבע,
את חיה כשאני גווע.
אהבת? תעשי לייק, אל תעשי דווקא... ;)
תהיו ילדות טובות,
ליק :)
כמובן שלא המצאתי כלום, הקרדיט לברי הגדול מכולם:
