להיות נשלט זה לגדול לתוך עולם של גברים.
זה ללמוד כמו כולם להפוך מילד תמים לגבר מרשים.
זה להכנס למשחק. להבין את החוקים.
אתה צריך לכבוש יעדים. עדיף כמה שיותר יפים ומפתים. עם גבעות ועמקים.
זה להצדיק אמצעים ולקדש את המטרה- חדירה.
חדרת- ניצחת.
זהו יעד נחשק? ניצחת בענק.
לא נחשק? לא נורא, העיקר שפגעת במטרה...
נכנסת על רטוב, ירית. במטרה יש חור.
אז תחליט נשלט, אלו החוקים וזה המשחק. לך נשאר לבחור.
אתה בפנים או נשאר בחוץ?
אתה מוכן להשתתף במירוץ?
והנשלט מתלבט,
כל גילוי מוליד פיתוי ויש קול פנימי שצורח,
מחסנית של אגו בהכנס, קדימה הסתער, אתה צריך להיות המנצח.
אך לנשלט- לו זה לא נראה,
הוא שומע בליבו פעמוני אזהרה והם אומרים לו, משהו פה עקום, משהו לא כשורה.
מהרהר בחוקים וזה מרגיש לו לא נכון-
הוא לא מבין איך נצחון, יהפוך אותו למאושר.
איך בכל המשחק הזה, הנהדר,
הפכה החדירה להיות העיקר?
צריך לשחק את זה בכלל אחרת,
הרי זו לא מטרה, זו גברת.
זה לא הכיבוש, זה החיוך שלה שיודיע
למי מגיע לשתות מהגביע.
זה לא הגיוני, זה לא ייתכן
את החדירה יש לאפסן, צריך לרסן.
היא לא העיקר, היא לא זו שתכריע.
היא יכולה להיות פרס
אם היא החליטה שמגיע...
(ליקר מנסה להעביר את התחושות שעיצבו את תפיסת עולמו על יחסים של בינו לבינה אי שם בגיל ההתבגרות...)
