תרפיה מול מקלדת

אני רוצה לחזור להיות ילדה קטנה ושמישהו יטפל בי,

יותר מהטיפול זה הדאגה , זה לדעת שלמישהו אני חשובה מספיק כדי שהוא ישקיע מזמנו ומרצו ומה שיש בו כדי לטפל בי, 

כזה שאוכל להאמין ,

מישהו שיראה לי במעשים, לא במילים.

וכן, עכשיו זה אני, נמאס לי להיות בשביל כולם , ובשבילי כלום לא נשאר,

לדאוג לעשות לרצות , ובסוף ...

בסוף אני יושבת לבדי על שפת המיטה כשנגמר היום,

לוקחת עוד שניה לפני שאני נכנסת לפוך שיוצר סביבי בועה של חלום,

ותוהה, מי?, מה ? , איך?, איך אני יוצקת משמעות לחיים האלו,

עוד לילה , עוד יום, והכול הופך זהה.

מרגישה כמו סיזיפוס, ההבדל שאני עדיין  רק דוחפת במעלה ההר, עדיין לא הגעתי לפסגה,

לא היה בשבילי את הרגע של המנוחה בזמן שהסלע מתגלגל למטה בחזרה.

אני פשוט רוצה מישהו שיעטוף אותי בשתי ידיים גדולות , 

ושזה ירגיש בית.