סיפורה של מתחלפת

התפספסנו בשבוע הקודם(באשמתי) וקבענו מחדש. הוא נכנס כגבר בטוח, מחוייך ונעים.

דיברנו על הא ודא על קפה שאבין מי מולי, את שפת הגוף שלו.

לומדת איך הוא זז, מה מביך אותו, ממחוות קטנות אני מבינה כמה הוא רוצה לשחרר.

אני מורידה אותו על הברכיים מולי, לא זוכרת מתי ראיתי מישהו זז מהר כל כך..

הוא מנשק את רגליי - בצורה כל כך אינסטינקטיבית כמו שאוהבת ואני שולחת אותו לסדר את הארון שלי. הוא מקפל וממיין, מסדר תוך כדי שיחה נעימה שמעלה בי חיוך מעל המיילים שמוציאה.

הארון מסודר, אני שמחה והוא מקבל פרס שזכה בו ביושר, אפטרקייר כפות רגליים שהוא הרוויח בכבוד.

מתוק שכזה לא פגשתי תקופה.

עד כמה שאני מתה על הנשלטים שלי אני צריכה יותר.

צמאה לקשר שליטה אמיתי, עמוק, מחייב, זוגי, מעצים, נעים עם ניחוחות בדסמ שמלווים יציבות ואהבה.

נתקלת פה לא מעט בנשלטים שלא מתאימים לי(כל לא* קוראי הפרופיל למינהם), השולטים מלמטה, "חסרי הגבולות"(שאלוהימא תעזור לכולנו), מחפשי הזיון הקל והקלאסי שביותר- הבוגדים.

אני לא מתפשרת על מה שרוצה ומחפשת, בטח ובטח שלא על הגבולות שלי,  אני כן אהיה נעימה עד שהמילה "מספיק" תדרש ובהתאם לכך הציפייה שניפרד כידידים או שתעשה צעד קדימה כמובן לפי מה שמתאים לי ולנו.

אם אתה נשלט ו/או סוויץ' ו/או דום, נעים הליכות, פומבי(אירועי בדסמ), שמחפש אהבה שמשלבת את הבדסמ בחיים הונילים, יציב עם חלומות שטיפות וגבולות, בגילאי 33-40, אינטליגנט אנא צור קצר.

***אנא תעבור על הפרופיל לפני!!***

במידה ועברת על הפרופיל ונראה שאני נכונה לך- תשלח לי הודעה לגביי השוחד המושלם 😻🥰

רעב בלתי נשלט לשחרר עבר עליי ביום וחצי האחרונים,  הרצון להתמסר כמו שלא נתתי לעצמי להתמסר כל כך הרבה זמן.

שכובה בחושך בעירום אחרי מקלחת, גונחת לעצמי כשאצבעות סקרניות מוצאות את דרכן לנקודות עונג, לא רק הפיזיות.. נקודות שמעיפות לחלל הריק. שהמחשבות רצות מרתון במעגלים בסימטריה נפלאה לנקודת הג'י שנדפקת ללא הפסקה והרמוניה של גלי עונג מלטפים כל עצב ונים בגופי.

זיעה מטפטפת ומטמטמת שאני חושבת על המילים שנאמרו תוך פורקן פיזי, רגשי ופסיכולוגי שחיפשו מנוח שנים.

גונחת בזעקת סיפוק שקטה "עוד!" מבלי שאף אחד שומע..

בפועל, אין ערך מוסף לפוסט הזה, הוא אולי ימחק בהמשך.. אבל ברגע זה, עם מגע מלטף ואווירה מושלמת, אין דבר שמספק יותר מלכתוב "כן, אני רוצה עוד, יותר מהכל! קשוח יותר, עדין יותר, אלים יותר, מכיל יותר, מספק יותר...פשוט וקל- פשוט יותר"

ברגעים אלה ממש הוא שוכב תחת כפות רגליי, שטיח, אמצעי, רכוש, צעצוע שאני נהנת להשתמש בו כרצוני וכראות עיניי.

הוא כל כך יפה, כנוע, מסור ומתקיים עבורי..

אין דבר מושלם מההתמסרות שלו, מההכלה שלו, מהצורך שלו להיות עבורי..

הוא במקומו, נמוך אבל ברקיע השביעי. ואני? אני מטיילת לי על ענן של אושר.

הכרנו עוד שהייתי ביפן וחשבתי שזה היה מפגש של עוד שני זרים ברכבת.

אני עדיין זוכרת את חצי החיוך שלו כשהוא תפס אותי בוהה. גבר כל כך יפה לא רואים כל יום..

התחלתי להתארגן ליציאה מהרכבת כששמעתי קול עם מבטא בריטי עמוק מאחוריי מתנצל, הסתובבתי בציפייה והוא שאל אם אפשר שנשב לקפה במידה ולא ממהרת וכמובן שהסכמתי, משהו בו הריח מוכר והרגיש בטוח, לא יכולתי לסרב..

ישבנו לקפה ושאלתי אותו אם אנחנו מכירים, הוא אמר שראה אותי במסיבת פטיש ביוקהמה ולי נפלה הלסת לרצפה.. דיברנו עד שהתחיל להיות מאוחר והחלפנו מספרי טלפונים.. הוא היה נשוי ואני היית פרודה, משהו לא ישב לגמרי עד הסוף ולא חשבתי שנחזור לקשר או שאי פעם נתראה שוב..

לפני כשבועיים קיבלתי הודעה ממנו: "אני יודע שחזרת לישראל ואני אחרי גירושים ובלונדון, יכול לעלות על הטיסה הבאה", בפעם השנייה בתוך שנה הגבר הזה ברגע הופך לי את הבטן מהתרגשות. אמרתי לו שהמצב מורכב וכרגע זה מסובך עם הילד והכל.. הוא מבחינתו קנה כרטיס לשבוע אחרי והודיע שהוא שכר חדר במלון בעיר השכנה. אני עם הגב לקיר וזו הרגשה כל כך נעימה!!

לא יכולתי להתאפק, הוא נחת בראשון האחרון, נפגשנו לקפה בעבודה שלי והתחלנו לדבר על מה קדימה. הוא מבחינתו חיפש את השולטת שהוא ראה במסיבה ההיא . בכנות לא ציפיתי, הוא לא נראה/נשמע/מתהלך או מתייחס כמו כל נשלט אחר שפגשתי וזה הדליק לי יצר צייד שלא חוויתי ממנו שנים. 

נפגשנו באותו ערב לאור נרות, חצי רומנטי חצי בדסמי, ערבוביה של רגשות.

טיפות השעווה מטפטפות על גופו המפוסל כאשר אני מחלצת ממנו גניחות קטנות של עונג עטוף בכאב עם ציפורניים שחרצו פסים אדומים בוהקים על ישבנו.

כך לאורך השבוע האחרון. כל יום סשן אחר, פעם חבלים, פעם שעווה, פעם ניוש והיום.. היום זה היה אחרת,  הוא הסכים לי לדמם אותו ואני ברקיע השביעי. הרעב לציד קיבל מענה והצורך בדם נרגע.

מחר הצעצוע המיובא חוזר הביתה ואני, אני רק מצפה לשים עליו את ידיי שוב.. מצפה עם טעם של עוד לגבר היפה עם המבטא הבריטי ממלכה רחוקה.

צריכה נשלט ניקיון, פנאט סדר וארגון, נייד ומאזור המרכז שפנוי בימי שישי בבוקר ועוד יום באמצע השבוע בערב המאוחר בזמן שיתאים לנו.

הפורים הכי מעפן שהיה לי.. מי בא לשעשע אותי קצת?

הכל נגיש היום, לחפש משהו אמיתי לא באמת קיים..

אהבה מוחלפת בסוויפ ימינה או שמאלה, בניית אמון, קשר, חברות מוחלף במילים שנונות במקלדת וחיוכים מזייפים של אינסטה וטיקטוק.

אני רוצה אהבה של פעם, של רומנטיקה כנה וחיבוק של לתמיד. ברע ובטוב.

שלויאליות לא הייתה מילה גסה ולא כל גבר שני היה פולי.

אני רוצה חברות של פעם, שיש עקרונות וערכים משותפים.

אני רוצה את הבדסמ של פעם, של אני ואתה בלי אף אחד אחר. של הענקה וספיגה, חיבוק והצלפה.

אני רוצה את האפטרקייר, להרגיש שלך בלי מילים וללכת בגב זקוף וראש מורם וכשמישהו שואל להגיד עם חיוך מתוק על השפתיים "אני שלו".

יש עדיין מישהו כזה? אני חייה בסרט שקיימים עוד אנשים שישקיעו את כל כולם בלי התנייה? 

אני לא האישה האידאלית, אני למודת קרבות וכאב לב שסדק את מי שאני אבל את הסדקים האלה מילאתי בזהב,, יצרתי אומנות מהרע.. צמאה להעניק אבל אין את הראוי, או שאולי אני זאת שלא ראויה עדיין?

המון תהיות ומחשבות מבלבלות ואני באמת שואלת,  האם אתה קיים?

תודה לאל שיש חברות שחופרות אותי החוצה מהבית!

את מי ולמי רואים?

(ב27/2 יום חמישי למי שתהה)

לראות אותו שוב, להיות הקטנטונת שלו ששוב, הרגשתי מדהים.. כל ההתניות מלפני שנים חזרו. הייתי נותנת לו לעשות בי הכל אם רק היה מבקש.

הוא חיפש זוגיות ואני אמרתי שיש יותר מדי מטען.. הייתי בטוחה שאוכל להשאיר את זה כז'ואלי.

הקרבה אליו, המקום הפגיע והחשוף שהיה איתו הציתו משהו שלא רציתי וחשבתי שאחווה.

ואז הגיעה השיחה, יום למחרת לא פחות, "אני מרגיש שאת רוצה מעבר, לא רציתי להשלות" אמר ובעודו אומר את הדברים כל מה שיש לי בראש זה הילדה הטיפשה של לפני שנים צועקת "למה את לא לומדת?! איתו אין עתיד, מעולם לא היה..למה חשבת אחרת?!"

"אני לא כועסת ולא עשית שום דבר רע, זו הייתה יוזמה שלי" יורקת את המילים באוטומט בידיעה שרגע אחרי השיחה אשלח הודעה לשולט השני היה לי, זה שהרים אותי מהרצפה כשהוא השאיר אותי מדממת וכאובה כדי לשמוע את המילים שכל כך הייתי צריכה לשמוע והוא אמר ללא צל של ספק "גם לך זה היה סגירת מעגל לו זה היה סשן מיתולוגי".. הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון, האריה החכם הזה...

מבחינתי הפעם זה לא בגלל הטעויות שעשה אלא האפטרקייר שפתאום חוויתי ממנו, הקרבה הזו, ההכלה, הליטוף..מה שהיה לי חסר כל כך כשהייתי שלו. זה סדק את חומות הברזל וזכוכית המשוריינת שהרמתי לפני שנים.

ואז אני תוהה ביני ובין עצמי "למה בעצם שחררתי איתו כל כך מהר?" למה הצורך של הגורה עצום במאות מונים משל הלביאה שבי?

בהתאם לכך קיבלתי החלטה, הגורה חוזרת לכלוב הברזל שלה, רחוק מהעולם החיצון, מוגנת, בטוחה.

תרצה לגעת בה? תעבור קודם את הלביאה חסרת החרמים שבי. תשרוד את זה ונדבר.