ברוב המקרים, אני לא נכנס ישר.
אני מתענג על הרגע שלפני. על המתח שנוצר מהידיעה שעוד רגע משהו אמור לקרות. כשהכל כבר מתוח והשרירים קפוצים והגופים כולם ערוכים לקראת הבאות.
השניה הזאת של הציפייה, היא שניה שאין שניה לה.
אחרי זה המציאות כבר מתרחשת, והיא תמיד מלוכלכת יותר ממה שהיה ברגע הנקי שלפניו.
בחלק מהמקרים, השניה הזאת הופכת לרוטטת אפילו יותר. כשהגוף שמונח מולי כבר לא מסוגל להתמודד עם ההמתנה הזו.
האישה שלה שייך הגוף מנסה לשלוף את כל הטריקים מהשרוול כדי לשכנע אותי לוותר על התענוג שבאיפוק,
אבל חוסר האונים שלה רק מזקיף אותי יותר. אני מניח את הקצה שלי על השפתיים שלה ומחכה. וכך השניה הזאת מועצמת ומתרחבת לעובדה שלא רק שאני עוצר בעצמי, אני גם עוצר בה.
במיעוט המקרים, אני נתקל במישהי שמטריפה אותי. ואני כמו כל פעם מגיע לשניה המתוחה ההיא. אבל כאן אני כבר לא מתאפק, כל המשמעת העצמית שלי נסדקת מול העוצמה המינית שלה. ואני זורק את כל הכללים לעזאזל וחודר אליה בבת אחת מכיפה ועד שורש.
וזאת ילדים יקרים, תחושה ששום מילים שאכתוב כבר לא יצליחו לתאר.