היה היה לי בלוג

עוד בום מפלח את האוויר ואת הלב. ככה זה כשטיפוס חרדתי חי כאן, והשאלה היא ביצה ותרנגולת.
דווקא לגבי השינוי המיוחל ניתן לציין שהופחה בו רוח חיים, אבל הוא רחוק מאוד מלקרום עור וגידים, ונשאלת השאלה כמה מאמצי החייאה ראוי לעשות לפיכך, ולאור היבטים נוספים.
מכשיר קשר אבד. פעם אחרונה המסתורין הבלתי נתפס עלה לי בעמלה ועוד כמה דברים זניחין.

חשבתי היום שטראומת ילדות שלי, שתמיד האמנתי שנגרמה באשמתי במידה מסויימת, הייתה בעצם מקוטלגת על ידי כל פסיכולוג סוג ז' עד א' כהשלכה לא ראוייה. (במינוח שחומק ממני). ובטח אני מפסכלג את עצמי, או שאולי זאת שהייתה לי עשתה את זאת.

ראויים לקידוש: זה שמעודד קומוניקטיביות, זאת שאוהבת את הז' שלה קצר, וזה שפעיל באופן תמוה.
וסליחה על חוסר האחידות. ראו בכך טיזר

למרות שזכור לי שזה לא מוכר. בכל זאת - כמעט כל פעם, כך נדמה לי, שאני כותב על הקריירה שלי, אני נשמע לא מרוצה. כאילו הכל קטן ולא הולך וכו'.
עכשיו, אני לא אומר שזה לא נכון, אבל מה יהיה אם אני אנסה להשאיר כאן פוסט שמתלהב ומתפאר?

בואו נראה:

אני, עדי זילברברג, נגן חלילית. יש לי חוש מוזיקלי מפותח, סולפג' נהדר, וטכניקה שנדמה שהולכת ומשתבחת במשך השנים, יחד עם פיתוח טעם מעודן, אמנות גבוהה יותר, ותחכום. וכל זה בהתחשב שגם פעם כבר הייתי ראוי לציון.
אני אמנם נאבק בתחום קשה, אבל כשאני מוציא את הראש מהתחת, אני דווקא מצליח לקדם את עצמי באופן סביר. בשנים האחרונות אני הולך ומתברג בממלכת הקונצרטים בתחום בארץ, יוצר לעצמי שם וקשרים, צובר ביקורות חיוביות, ובאופן כללי ניתן לומר שאני עושה חיל.

וואללה, יצא דביק. אתם מרוצים סו פאר?

כמו כן, אני פעיל בהרבה מאוד תחומים אחרים, וגם שם אני מפגין התבגרות והתפתחות הנשענים על עבר מלא ומותיר רושם למעמיקים.

טוב, די.
מבטיח פוסט שיאזן את זה.

בינתיים - מצב רוח טוב:)
אה כן - גם מס' הצפיות בבלוג יותר גבוה מהממוצע ששרר כאן זמן רב. למעשה - הכפיל את עצמו בערך. נ לכם

בלילה שוב היו לי נדודי שינה. זה די קבוע. לפעמים. הסיבה העיקרית היא הבטן, אני חושב. זה שהיא עמוסה מדיי. אבל גם המטאפורית.
ב5 בבוקר הלכתי למיטה, ניסחתי לי פוסט בראש, שהבהיר קצת עניינים, ואחרי שהתכרבלתי קצת עם אשתי חזרתי לישון.
לא שעכשיו אני מרגיש כ"כ רענן, אבל בכ"ז.

אתמול היה לי קונצרט בבית מיכל ברחובות. רח' הגר"א 10 (יש סיבה שאני מציין את הכתובת - אמנם זכרתי במעורפל מילדותי את בית מיכל, אבל זכרתי הרבה יותר טוב את תחילת רח' הגר"א שם התרחשו כמה מחוויות נערותי החשובות והמעצבות בביתו של מיודענו).
לא שציפיתי שיבוא קהל, אבל בכל זאת - קיוויתי שנרוויח קצת יותר. כלומר - שיבואו קצת יותר. בכל זאת - עיר הולדתי, עיר שבה יש את המורה שלי לחלילית, שהוא מהנחשבים ביותר, ועוד כמה פעילי וחובבי מוזיקה עתיקה, והקונצרט קיבל פרסום יפה דרך בית מיכל עצמו, דרך מודעות שההורים שלי תלו, ואפילו דרך פייסבוק. חברים, משפחה, ומלא חברים של ההורים שלי, היו קהל פוטנציאלי שלא בא בכמויות. למרות שבהחלט היווה את רוב הקהל...

הוגדרתי כבר בעבר כנגן החלילית הטוב בארץ, וזכיתי לעוד כמה סופרלטיבים בימי חיי. וכן - יש לי הופעות שבהן אני מרוויח יותר, ובגיגים בעיקר - כל מיני לנגן בחתונות ושאר אירועים, שמהווים לצערי נתח קטן מהעבודות שאני משיג. אבל בכל זאת - קונצרט שאני מארגן, שאני במרכז, במוזיקה שאני מתמחה בה, במקום שמראש יש לו פוטנציאל קהל, שקיבל דחיפה ופרסום....
אחלה מקצוע יש לי. אתם יודעים כמה שעות עבודה זה להכין קונצרט כזה? מיותר לציין שה65 אולי כיסה את הנסיעות - גם זה לא בטוח. אז נכון, אני נהנה קצת לנגן, אבל מצד שני - אני גם נהנה קצת לגלוש בכלוב.... אני חייב למצוא דרך להתקיים יותר בכבוד כדי לקרוא לזה פרנסה שלי. מעבר לזה - חומרני ככל שזה יהיה - חורה לי שעל שיא פעילותי אני מקבל כ"כ מעט תגמול.

כן, יש גם את התגמול שעשיתי טוב לקהל. כך עושה רושם לכל הפחות. בהחלט משהו גם.

אמרתי שנתנו לי סופרלטיבים. העניין הוא שאני יודע היטב שאני רחוק מרחק רב מלהיות נגן חלילית מושלם. אולי אהיה יום 1? לא יודע - החיים מלאים הפתעות. בינתיים אני קורע את התחת כבר שנים בתקווה להשיג טכניקה מכובדת (שהשגתי בקושי. אני צריך לומר מושלמת. אפילו לא מרשימה, כי גם זה אפשר לומר על הטכניקה שלי. מושלמת זו המילה. זה מה שאני שואף להשיג), ומיומנויות מוזיקליות נוספות שיאפשרו לי לעופף באמת עם עיצוב המוזיקה ע"פ הרגש ביד אמן. בינתיים אני רק מתכתב עם המטרה. אולי ברמה גבוהה, אבל בטח לא ברמה שהייתה מספקת פרפקציוניסט. לא שאני טוען שאני פרפקציוניסט, אבל אני בהחלט יודע לחשוב כמו 1...

לחלילית יש חרא דימוי. זאת אולי הסיבה שאנשים לא ימהרו להזמין אותי לאירועים.
לזקנים יש נטייה לפטפט איתי. לפני שבוע ישבתי כקהל באיזו חזרה גנרלית שנערכה כקונצרט בבית אבות מכובד ברעננה. הזקנה שישבה לידי לא הפסיקה לא לסתום את הפה על כך שזה לא בסדר שמביאים מוזיקה נוצרית, במקום מוזיקה לחג השבועות.
אתמול תפס אותי זקן בקהל לפני הקונצרט. סיפר לי על זה שהוא היה הולך לקונצרטים של הפילרמונית באהל שם לפני עשרות שנים, משהיה נער, ועד שכבר לא היה בקו הבריאות, ושעזב את ת"א. סיפר לי שניגן בחצוצרה. סיפר לי על הבן המוכשר שלו, שכוחות האופל (הוא לא השתמש במילים האלו כלפי הנערים שהוא דיבר עליהם, אבל ככה הוא תיאר אותם) משכו אותו אל עבר עולם הרוק, בו דווקא יש לו להקה מצליחה (שהוא לא זוכר את שמה). הקטע עם כוחות האופל שמושכים אל עבר עולם הרוק מזכיר לי קצת את היחס של ההורים שלי להשפעה של דן עליי:)
סיפר לי על האזכרה לאלטלנה שהוא השתתף בה בצהריים (תהה אם אני מכיר את אלטלנה. הכרתי. הייתה פעם סידרה כזו על פיצוציה בת"א עם פרק שלם על אלטלנה), והסביר שוב ש20 שנה הוא לא היה בקונצרט, אבל שהיום הוא בא, כי הוא מכיר את אבא שלי, והכיר את סבא שלי.

אחרי הקונצרט (כן, יש פאנץ' ליין) הוא ניגש אליי, אמר שניגנתי מאוד יפה, שהיה שווה לבוא לקונצרט אחרי כ"כ הרבה שנים, ואז הוא איחל לי שאני אצליח, ושאולי אני אזכה לנגן עם תזמורות גדולות.
עכשיו, כאן חייבת לבוא הבהרה. אין חלילית בתזמורת סמפונית. המוזיקה לחלילית נכתבה לפני שהמציאו את התזמורת הזו, והחלילית פשוט נעלמה מהזירה, כמו הרבה כלים אחרים, לפני זמנם של מוצארט, היידן, בטהובן, שוברט, שומן, מנדלסון, צייקובסקי, וכל שאר גדולי המוזיקה הקלאסית והרומנטית. טוב שלפחות ענקי הבארוק המאוחרים השאירו לנו קצת מוזיקה מקורית לחלילית (אני מדבר על באך, ויולדי, הנדל, ועוד כמה). רוב המוזיקה לחלילית נכתבה בתקופתם, לפניהם, וכמובן - מוזיקה מודרנית. למרות זאת, את ההערה הזו שמעתי כבר לא מעט פעמים בימי חיי.
במאמר מוסגר אציין שדווקא פעם הופעתי כסולן עם תזמורת סימפונית. אמנם, מאז עברו הרבה שנים, והייתי שמח לעשות את זה שוב.
מה שיותר חשוב לציין הוא שאני דווקא משתתף בכמה מהתוכניות עם הרכבים גדולים במסגרת אנסמבל הפניקס. הם אמנם קטנים יחסית לתזמורת סמפונית, אבל אם מחפשים לאן אני יכול להתקדם בתחום מבחינת נגינה באנסמבל גדול - אני כבר שם. ונכון, הייתי שמח לתפוס עוד כמה פוזיציות כאלה, אבל צריך להשאיר משהו גם לשאר נגני החלילית הכי טובים בארץ.

עוד הערה אופיינית שקיבלתי אחרי הקונצרט: "לא היה בא לך אף פעם להתפתח לקלרינט או לחליל?". התושבה הייתה כמובן - "לא, דווקא נמשכתי להתמחות בחלילית". שזו כמובן הפשטה של המציאות, אבל בהחלט אמירה שמנסה להעביר את המסר שהתמחות בחלילית זה וואחד מקצוע. הרבה אימונים, הרבה לימודים, כולל בחו"ל. בקיצור - הרבה התמחות.

הייתה עוד איזו הערה מעניינת ממישו. לא כ"כ הצלחתי להבין אותה. הוא דיבר על כך שחלק מהיצירות לא היו קליטות כ"כ. מה שנכון, אגב. אבל הוא אמר שיש לו רצון לשמוע אותן שוב. כשהצעתי לו לבוא לקונצרט הבא שלנו בירושלים הוא ויתר על התענוג, כי הוא זקן ולא יכול להתרחק מאישתו, אבל הוא דווקא הביע התעניינות באפשרות שנוציא דיסק.

בכל מקרה - הביקורת הכי מעניינת הייתה של המורה המיתולוגי שלי, שעשה לי כבוד, ובא להאזין לקונצרט עם ידועתו, שלימדה אותי לפניו.
לפני כחודש הוא שאל אותי אם יש לי במקרה יצירה שכתבתי (אני גם קומפוזיטור לעת מצוא)שאני יכול לתת לתלמיד שלו לאיזו תחרות. למרות שהיה ברור לי שהזמן קצר מדיי, ושהיצירות שלי קשות מדיי (אני בקושי מסוגל לנגן אותם ברמה סבירה, ואני מתאמן עליהן שנים), בכל זאת שלחתי לו את התווים + דמו שהקלטתי בחופזה, ושטרחתי לציין שאני לא מרוצה ממנו בכלל, ושרק נועד לתת כיוון כללי. בכל אופן - כמובן שהוא לא ניגן את אחת מהיצירות בתחרות, התלמיד, אבל המורה שלי דווקא החמיא לי על הנגינה בדיסק החפוז. יחד עם זאת, הוא ציין, בסוג של חצי טרונייה, שהיצירה (הוא התעניין באחת ספציפית מתוכן) נשמעת כמו אלתור. ושזה אומנם יפה, אבל זה נשמע כמו אלתור.
אני זוכר פעם אחת, לפני כמה שנים, שניסיתי לתת קונצרט סולו. מכיוון שהגיע רק אדם 1 כקהל, הקונצרט בוטל כמובן, אבל לא לפני שניגנתי לאותו אדם, כמו לאיש מטעם הגלריה וחברתו, קטע מפרטיטה של באך, ואת יצירתי הנ"ל. האיש מטעם הגלריה טען שהיצירה שלי יותר יפה משל באך, ודרש ממני הסבר כיצד ייתכן. העליתי בפניו שני נימוקים אפשריים. הראשון הוא שהמוזיקה שלי אולי יותר שתולה בזמננו, ולכן יותר נוטה לדבר אליו, בייחוד משום שהוא לא נוטה להאזין ליצרות כבדות של באך בשגרה...
ההשערה השנייה הייתה שאולי מפני שזו יצירה שלי, יש לי אליה יותר חיבור כמבצע.
בכל אופן - היצירה נוגנה על טנור, והבאך על אלט, והטנור שלי כנראה יותר עושה את זה לאנשים. תיכף נעיר משהו על זה....

בכל אופן - אחרי הקונצרט, המורה שלי חילק לי את אהבתו ומחמאותיו, אבל כמובן - בלי קצת ביקורת אי אפשר.הביקורת התמקדה בכך שאני צריך להוציא יותר צליל מהסופרן בארוק ומהאלט. כי אני נבלע ולא מספיק חודר. הוא ציטט את בריכן שדיבר על זה שחלילית היא כלי מאוד ישיר והיא צריכה ללכת מהמבצע לקהל.
את בריכן יצא לי לראות כמנצח כמה פעמים. חוויה. הבנאדם מנצח כמו מאסטר קראטה. בכל אופן - לשמוע אותו מנגן לא יצא לי. הוא היה זקן כבר כשאני הייתי בהולנד. אבל שמעתי כמה וכמה סיפורים על ה"אבא של המוזיקה העתיקה" הזה. האיש שאחראי יותר מכל, בין היתר, לדור שלפני הדור שלי של נגני חלילית. אני יודע שגם הוא היה עושה טעויות בקונצרטים למשל. אבל אני גם יודע שהיה לו אוסף חליליות משובח, שהיה מורכב רובו ככולו מחליליות עתיקות ממש - לא שחזור. חליליות שמסוגלות לדברים ששלי לא בקיצור. אמרתי את זה למורה שלי. יכול להיות שמישהו אחר היה יכול להוציא מהחליליות שלי יותר. אני לא. באמת - אני מוציא מהן את המקסימום שאני מסוגל. האוסף חליליות שלי עלוב למדי. בינוני עם יציאות טובות פה ושם, אבל גם נסבל בקושי בחלקו האחר. ככה זה. אוסף חליליות זה עוד משכנתא. לדירה בערד אולי, אבל בכל זאת. אז אוספים אותן לאט לאט במשך השנים, אבל כשאתה עני כמוני, הלאט הזה הוא לאט מאוד. ולי יש הרי שאיפות וצרכים בהרבה תחומים.
אבל הבעייה לא אופיינית רק לי. בעיקר בחלילית אלט, כשהיא מנגנת עם קונטינאו, ואפילו יהיה זה צ'מבלו ותו לא - יש בעייה לשמוע אותה. היא לא חודרת - היא נבלעת. אפילו בחלק מההקלטות. אפילו בקונצרטים לא מעטים של אמני חלילית ששמשו לי כדוגמא. אגב - את הצליל של הטנור ביצירת סולו הם אהבו מאוד.
המורה שלי אגב הוא מורה נחשב מאוד לחלילית, אבל אין לו יכולות כנגן.

לא משנה. הפוסט מתחיל להתפזר, אבל הבנתם כבר למה אני קצת עצבני?
ועוד לא התחלתי לדבר על כל שאר הנושאים...
אולי בפוסטי משנה.
בכל אופן - זה גורלי. לעשות דברים נישתיים במיוחד, בצורה שעשויה לזכות בהערכה, אך שלא תהיה מושלמת. אין להתחמק מהגורל. אפשר רק לנסות להתדיין איתו בחוכמה, ולקוות להתמקח איתו בצורה מוצלחת.
ואחרי הכל - גם אם אני מקבל מכה לפעמים - זה יותר בראש שלי. אחרי הכל - החיים שלי בהחלט בסדר. אין מה להתלונן. וגם הקונצרט עצמו היה חוויה לא שלילית במיוחד בעצם, הלא כן? השתפרנו מהפעם שעברה, אפילו נהנינו תוך כדי, הקהל נהנה, ו - כיסינו את הדלק!

אז ביום רביעי הלכתי להופיע במועדון פטיש שבעליו אנס. כך סיפקתי תמיכה למשהו שמוקע ברבים, כולל לקשר בעייתי בין התחום האסור והרע לתחום המואר. עוד לפני אנשים קצת דיברו מסביבי, ואני מצידי חיפשתי כאן בפורום חומר על הנושא. נתקלתי בציטוטים מגזר או פסק הדין, ובהרבה מאוד הרהורים מצד חברי הפורום באשר לשאלות הנדונות כגון שאלת הקשר המטשטש גבולות והמפריע למסר שאזכרתי לעיל.
אחרי המופע פגשתי את האדם שלגביו וסביבו רוחשת המחלוקת. הייתה לנו שיחה קצרה ביותר. משהו כמו דקה בערך. אבל כמעט במפתיע ניגשנו ללב העניין. הוא סיפר לי שהוא מעולם לא אנס, שהכל עלילה מנקמנות, שהוא מעולם לא הודה במעשים המיוחסים לו, ו - גולת הכותרת - שהוא עומד איתן ושהגיש ערעור לבית המשפט העליון, שעד היום לא נדון. זאת כזכור כבר כמה שנים לאחר שהוא סיים לרצות את עונשו.
עכשיו - עוד לפני שפגשתי אותו, לא יכולתי שלא להרהר בכך שיש בעייתיות גדולה מאוד מבחינתי להסתמך על השפיטה. לא קראתי את כל התיק (מישהו מכם קרא?), ולא התעמקתי בכל העדויות, אבל הרושם שאני קיבלתי על מקצועיות עבודת המשטרה במקרים רבים שמפורסמים חדשות לבקרים, ואני לא מדבר דווקא על מקרי אונס, + הרושם שקיבלתי משיקול הדעת של שופטים במקרים רבים כנ"ל, הותיר אותי עם חוסר אמון מספק במערכת. מבחינתי, זה שמישהו הורשע, לא אומר שהוא אשם, וההיפך. כמובן, רוני הספיק לטעון בשיחה הקצרה שהייתה לנו שהשופטת הייתה נגדו.
לא שזה מפתיע מאוד שרוני טוען בניגוד להרשעתו. היה יכול כמובן להיות מצב אחר, שבו הוא מודה בעובדות, ומקבל בהכנעה, אבל זה לא המצב - הוא מכחיש מכל וכל, ונלחם להוכיח את חפותו. מבחינתי במצב הזה, אני לא יכול לומר שאני יודע את האמת. בכל מקרה - אני מהרהר: עד מתי לטעמכם חזקת החפות בתוקף? עד התלונה? עד הגשת כתב האישום? עד ההרשעה בערכאה נמוכה? עד לעולם? מבחינתי, אלא אם כן מדובר בראיות חותכות במיוחד אולי, עד לעולם היא התשובה. לעולם לא אוכל לדעת מי משקר ומי דובר אמת. זאת כמובן עוד מבלי להיכנס לפינה שאמת היא לעיתים קרובות סובייקטיבית (ואני לא טוען בהכרח שזה תקף למקרה הזה, שכאמור - אני רחוק מלהכיר אותו לפרטיו, אבל אני כן יכול לדמיין את האמת הסובייקטיבית הזאת במקרים אחרים בעלי אופי דומה).
בכל אופן - לי קשה מאוד לשפוט אנשים. אני מכיר בזה. פעם באיזה מבדק או מבחן שעברתי הכריזו עליי שלהיות שופט זה מקצוע שמאוד מתאים לי... נראה לי אבסורדי.... מכל מקום - אני לא מוכן להכריז על רוני אשם, בטח לא לפני שלמדתי את המקרה הרבה הרבה יותר לעומק. ועכשיו אני חוזר ושואל - כמה מכם למדו אותו הרבה יותר לעומק ממני? ואגב - שאלה שקצת קשורה - למה רבים מכם מקבלים את פסק הדין, אבל לא מסתפקים בגזר הדין? שיקול הדעת טוב כאן, אבל לא כאן?

הנקודה השנייה והמשמעותית יותר שהדברים מובילים אותנו אליה היא כבר פחות ספציפית, והיא האם עלינו לנקוט עמדה עקרונית. למי שאולי יש ספקות - אני נגד אונס. אני לא בטוח בכלל שזה האקט הכי נורא שעשוי להיות מבוצע כלפי אדם. ועדיין אני בהחלט נגדו כי הוא רע. אני תוהה לגבי הפרופורציה של הדמוניות שלו בהשוואה למעשים אחרים - החל כמובן מהרג ישיר, שלדעתי הוא הנורא מכל החטאים, ואני לא מדבר רק על רצח מדרגה ראשונה, אלא גם על זלזול בחיי בני אדם במלחמות, או ברשלנות באזרחי, כמו בנהיגה פרועה, תשתיות חובבניות, ואפילו על זיהום אוויר מסרטן וכאלה. גם עוד ברמה שלפני המוות - נגיד של גרימת נכות -אני סבור שיש כנראה חטאים יותר חמורים מאונס. ככל הקשור לתקיפה פיזית, אונס כשלעצמו מוצב דרגה מעל סתם מכות. איפשהו באיזור של בין לגרום לחבלה או נכות כנראה. אני מרגיש רשע כשאני בכלל מתעסק בלשקול את הדברים הללו - כולם נוראיים, כולם צריכים להיות מוקעים, אולם בתור מישהו שמתאים לו להיות שופט אני חייב להתחשב במידתיות...
לאונס יש השלכות נפשיות חמורות - אין ספק. אבל אני חושב שלהרבה צרות שהאדם עובר יש השלכות נפשיות. מי יודע אילו חמורות יותר? הרי רק מי שעובר את הדברים יכול לדעת...
כמובן, יש מי שמטפל בקורבנות, וככה גם הוא מקבל רושם. הרושם שמועבר לחברה הוא שזה אחד הפשעים הנוראיים ביותר שניתן לבצע כלפי אדם. אני לא רוצה לריב על זה, בטח לא כשמשמעותו של ריב כזה עלולה להשתמע כנסיון להפחית מעוצמת הטראומה. שני דברים בכל זאת - אני כן חושב שבני אדם גורמים נזק לאחרים בהרבה מאוד מעשים בעלי אופי שונה לגמרי, וצריך לתת את הדעת על זה בהקשר המידתיות. דבר שני - בבואנו לבער את הנגעים מהעולם, אנחנו צריכים לתת את הדעת על כך שיש עוד הרבה אקטים שראויים לגנאי, ולשאוף לשפר את החברה מבחינה מוסרית בהרבה תחומים.
יש גם דבר שלישי - אני לא בטוח שכדאי להנציח את הקורבניות. גם אם כלפי מאן דהוא בוצע פשע כזה או אחר - העבר מאחורינו - בואו נתרכז בנסיון לצבור וייבים חיוביים.

אז אחרי כל זה, נשאלת השאלה לגבי המסר ונקיטת העמדה בהקשר המאוד ספציפי של תמיכה בבעלות של אנס (לכאורה?) במועדון פטיש שאמור לייצג מין משוחרר בהסכמה. גם כאן אפשר לתקוף את העניין מכמה זוויות. מצד 1 זה מזכיר לי חרמות כלפי אמנים שונים - החל מואגנר, וכלה במאיר אריאל. אנשים הם שונים זה מזה, ולכל 1 צצות התבטאויות בעייתיות. אם נמתח את הגבול שם, הרי שלא נוכל לא להחרים אף 1. אז זזים קדימה - לאלה שפעולותיהם נעשות בר' גלי. אמנם - כאן כבר יש בעייה גדולה יותר, אבל עדיין - אם אני מתבונן על המוזיקה, הרי שרובה המכריע נכתב לצרכים פולחניים, או כדי ללוות מלחמה, או לעוד מטרות רבות שאני מתנגד להן ביותר. מבחינתי המסקנה היא מחוייבת המציאות - חייבים לעשות הפרדה ככל הניתן.
אותו כנ"ל כאן. הקשר הוא עדין ורעוע מדיי לטעמי בכדי להצדיק החרמה. לו הקשר היה יותר ברור וזועק - אולי, אבל גם אז סביר להניח שאני הייתי נשאר מחוץ למעגל המחרימים.
מעבר לזה שאני יכול להבין למה אדם שהורשע באונס רוצה להתריס ו/או לכפר בו זמנית ע"י עיסוק שכזה.

טוב, כצפוי - הפוסט בעייתי - לא קוהרנטי, לא משכנע, מוציא לי שם רע אולי, קצר מדיי, לא מעמיק, על סף השטותי. בכל אופן - הבטחתי פיפס מהמחשבות שלי בנושא.
אלו רק המחשבות שלי - אפשר להתדיין על זה עוד הרבה. גם לי יש עוד מה לומר, ואני בטוח שגם לכם.
בכל אופן - מי שמחרים שיבושם לו. אני עוד לא השתכנעתי. בדבר 1 נראה לי שאנחנו מסכימים - אונס זה רע, וצריך להוקיע אותו. לגבי כל שאר מה שפרטתי - אני בטוח שאני עשוי להיות ראש בראש עם הרבה מכם. מצד שני - לא באתי לריב...

ודווקא יש לי טונה מה להגיד. רק שאני גמור. טוב, ננסה, ונראה כמה נסחוב בהזדמנות זו...

נהניתי אתמול מאוד מאוד!
מאוד!!!

היה ממש כיף. האווירה הייתה נינוחה וחברותית, הנוף האנושי מקסים ומהמם, והוייב הטוב, שלא לומר המפרגן האוהד והאוהב, זרם בטונות לאורך כל הערב.
היה הרבה מסביב להופעה הזו - שעות של שיחות עם אנשים מאוד מעניינים, שנמשכו מאחה"צ עד לפנות בוקר, וכמובן - במרכז הערב, ממש מסביב להופעה עצמה, פגישות, חטופות מדיי, עם המון מכרים (טוב, בעיקר מכרות;) וירטואליים שעושים לי טוב ביומיום, וההסבה הזו לפגישה בעולם האמיתי שנדירה עם רובם, שלא לומר ראשונית בכמה וכמה מקרים משמעותיים מאוד, עשתה לי המון טוב.
על המוזיקה וההופעה אני לא אעיד מה דעתי יותר מדיי, כי זה לא מקומי לתפקד כגרופי, אבל אני יכול לומר לכם שמהעמדה על הבמה נראה שרוב ההופעה הלכה די טוב, עם שום, אבל שום, פאשלות גדולות, ולגבי הקטנות הרבות שהיו לי - אף 1 עוד לא אמר שום דבר עדיין. הקיצר - מהצד שלי זה נראה שלמרות הלחץ והמורכבות, והפרפקציוניסטיות שדן דורש, הצלחנו לעמוד במשימה בכבוד ולתת שואו טוב.
מה שכן - התגובות מהקהל היו בלתי רגילות. שורה ארוכה של אנשים ניגשו אליי אישית ואמרו לי שהיה בנזונה. רבים מהם, שנכחו בהופעות קודמות, טענו שלדעתם זו הייתה ההופעה הטובה ביותר שלנו ever.

טוב, אני רוצה להתחיל לסיים - יש לי יותר מדיי כאב ראש כדי לפרוס עכשיו נושאים נוספים, או לפתח את אלו שנגעתי בהם.
אני רוצה שוב, ומבלי לעשות רשימת שמות, לציין שכמות האנשים שהיה לי כיף גדול לפגוש אתמול, ולבלות איתם, הייתה פשוט גדולה מאוד, ואני מאוד מאוד נהניתי.
חיבוקים גדולים לכולכם.

אה, נ.ב - היה לי כיף גם לשמוע שהחליל שלי עשה לכם טוב;)

בימים האחרונים נראה שיש לי ים פעילות בהודעות פרטיות. לכאורה לא קשורות אחת לשנייה אמנם, אבל משהו בוייב כאילו הוסט.
ראיתי עכשיו לראשונה (נדמה לי. אני שוקל אולי להתחיל שוב ללמוד יצירות בע"פ כדי לאמן את המוח. אני נדמה לעצמי מפוזר ושכחן יותר ויותר, אם כי אני תוהה אם אין לזה גם השלכות לטובה) ניק כאן בכלוב של שם ושם משפחה. למעשה, אני אפילו מכיר מישהו בשם הזה, אבל זה כנראה לא הוא. מכל מיני סיבות. בכל אופן - אם הוא לא מזוייף אז אני כבר לא מיוחד.
כל מיני אנשים (בעיקר בנות) אומרים (או אולי רק אומרות? אני כבר לא בטוח) שהן מתות כבר לראות מי אני. חשבתם(ן) להסתכל בפרופיל? התמונה שם לא מזוייפת.
אתמול הייתה חזרה קשה עם דן. טוב, בטח כבר 1000 אנשים קראו את זה, אבל בכל זאת מותר לי לספר. אני אפילו מתחיל לשקול להציע לו חזרה פרטית (דן, אם אתה קורא - זו רק מחשבה לבלוג בינתיים;)
למרות שבינינו - תמיד הרגשתי שבלהקה מלאה תפקיד הקלידן שולי ולא ממש מורגש. לפחות בהרכב הזה. העניין הוא שאני מודע לזה שזו בסה"כ הרגשה סובייקטיבית ושהמציאות כנראה שונה...

יש לי פוסט שחשבתי לכתוב בנושא האנס מהלימיט שבזכותו עלולה להיווצר לנו פגיעה כלשהי (נקווה שזניחה) בהיקף הקהל הצפוי. הנושא רחב, אבל אציין שעשיתי search על הנושא, וקראתי איזה שעתיים של הגיגים שנמצאים כאן, וגם שאלתי כמה אנשים, ובתכל'ס - אני מתקשה להכריע לאור הנתונים והטיעונים שצפו בעד החרמת הלימיט, אבל זה אני, ואת טיעוניי אשטח אולי אם יהיה לי כוח בהזדמנות קרובה. אם לא, אני מניח שזה יתמסמס כבר...

חשבתי גם לכתוב משהו על כל זה שפתאום כולן עושות לי טיזינג.
כלומר, זה נעים להרגיש רצוי/מבוקש/מושך מאילושהן סיבות שלא יהיו (הכתיבה שלי? הקירבה לצלחת? התמונה בפרופיל בכל זאת?), אז אני לא ממש אומר להפסיק, ומצד שני - יש משהו לא נעים בלהדוף כל הזמן, כי אני הרי, כזכור, נשוי בצורה מונוגמית עד לשד עצמותיי. ואני לא מתכוון לציצי שיש לי בעצמות. ואם זה לא מובן - אז יש לי סיבות טובות להדוף כל ניסיון של קינטור מיני ופלירטוט בוטה מדיי, אז חבל, מבחינת כל האי נעימויות הכרוכות, שזה עובר לפעמים את הגבולות שאני מציב לעצמי, למרות שכאמור - יש בזה גם פן מהנה.

בתכל'ס - כל נושא כזה מצריך פוסט, אבל כזכור - אין לי באמת סיבה טובה להשקיע בבלוג. עדיף שאני אלך להתאמן או משהו. או לחפש עבודה .

אגב - אני את שלי עשיתי - המאמר בסקופ זוכה ועוד יזכה למאות קוראים. מן הסתם חלק מהם זה חלק מכם שהגעתם דרך הלינק בשרשור ההופעה, אבל לא מעט בזכות העובדה שזה נתקע שם בעמוד הראשי באתר. כנראה שהעורכים החליטו שזה נושא חם. אני יכול רק להניח שדברים חמים באמת שהייתי כותב לא היו נשארים שם עקב ביזאריות או משהו.

מחפש את הזרימה. נובע בין מעניין לסלע. פירכת צוף אוורירית מסתורית.
פרפר מתלקט וקם. ציפור מכושפת כנף. פוצה פה למרומים.
חור עמוק טחוב משתבלל. רעם באוזניי בלבד.

רוצה לכתוב.
יש לזה גלים קצרים. נגיד בסדר גודל של שבוע.
שבוע אני לא רוצה לכתוב, אבל שבוע לאחר מכן אני רוצה.
והרבה פעמים זה יוצא שדווקא מתי שאני יכול אני לא רוצה ולהיפך.
כך למשל השבועיים האחרונים - לפני שבוע דווקא נדמה לי שהיה לי זמן, אבל לא כ"כ רציתי, והשבוע להיפך. כבר התגלגלו לי איזה 10 פוסטים בראש.
1 סיפור שאני חייב לספר על השד הנפלא שטיפסתי לפיטמתו.
1 על איך שאני חווה תקופה (גם זה מסוג הדברים שחווים בתקופות) שאני מפנטז על הצלפות בשדיים (שזה דווקא נראה לי קצת מוזר, כי פנטזיות בדס"מ, ועוד ספציפיות, הן לא בדיוק לחם חוקי, אבל אולי השהייה כאן עושה את שלה)
1 על אנונימיות, על איך שזה בסדר לומר את השם, אבל עלול להיות מביך בהקשרים של דור ההמשך, ועוד.
לכתוב כאן זו הרי הצהרה. לכתוב בשם מלא, גם אם לפעמים מוסווה באמנות, זו הצהרה. הצהרה שהדברים לגיטימיים, והתרסה משום שזה לא לגיטימי לבייש את מי שמפנטז, למשל.
1 כבר תמצתתי כמדומני על יעילות. על איך למשל שהמרחב השחור כאן גורם לשבור שורות ביתר קלות, כי אין מגבלה של נייר.
1 על כמה קשה לכתוב במרוכז. אולי פשוט קשה לי להתרכז. אולי אני צריך ריטלין? הו, עוד מחשבה מקורית!

מה עוד, מה עוד?
יש קטעים שאני רוצה ליצור. לא בטוח אם לקרוא להם שירים בשלב מוקדם זה. נאמר יצירות מוזיקליות שכנראה יכללו טקסט. התחלתי להבין מה אני רוצה לכתוב בסינגל הבא שלי שבו אני בטוח אשנה את העולם.
וגם בלהיט הבינלאומי שאני מצפה להרוויח ממנו הרבה כסף.

אה, כן - כסף. שאני אפרט את התוכניות העסקיות שלי? וול, בואו נאמר שאני נסוג למקורות המוכרים והבטוחים יותר מצד 1, מתוך תחושת אין ברירה שנדמה שהמציאות מתעקשת לדחוף אותה לעברי, אבל מצד שני - אני בתקופה שבה אני נפתח, ואני מקווה לצבור מומנטום. יוזם ונענה למיזמים.
שלושת הרעיונות לפרנסה מהירה שהיו לי התבררו כמשהו שכנראה לא יקרה. לפחות לא בהיקף שיהיה ניתן להתייחס אליו. אבל אולי העתיד יפתיע. אני מדבר אגב על סימון שבילים, דוגמנות עירום, ותרגום. בדוגמנות עירום הצלחתי לנהל דיאלוג משמעותי עם איזו בעלת סטודיו, שציינה בפניי למשל כמה היא לא חושבת שלהזמין לדגמן אנשים עם שומן רופס זה דבר שהיא מקדמת. גם סיפרתי לה בהרחבה על הצלקת המשמעותית שיש לי באגן מהבטן עד לגב. בקיצור - עשיתי רושם. מצד שני - גיליתי שעבור עירום במילא לא משלמים מי יודע מה בימנו.
את עבודת ההתנדבות שתכננתי נראה לי אני אדחה לספטמבר. מדובר על ללמד אסירים לנגן. למה דווקא אסירים תשאלו. ובכן - על זה אני אכן צריך לכתוב וואחד פוסט בנושא לגיטימיות, מוסכמות, צביעות ותמימות. בתכל''ס, בואו נגיד שזה פחות מסוכן מללמד קטינות;)

ובכן.
כמו שאתם רואים - רשימת המטלות ארוכה. יש לי בערך עוד שעה פנויה עכשיו, וגם היא צצה בלי תכנון אגב.
פעם הייתי עושה מזה שיר. היום אני כותב על זה בלוג. טוב, קראתי לבלוג פעם "חיים". מעניין למה עשיתי את זה אז. אך, זיכרון הוא דבר אכזר וחמקמק.

בא לי להרחיב עוד טיפה בנושא הלגיטימיות, כי נדמה לי שזה חשוב לפרט דיסקליימר כזה. כלומר - המילה דיסקליימר היא כבר מרתיחה, לא?
העניין הוא גמישות מחשבתית. נסיון להזדהות עם אחרים. נסיון לראות את הבסדריות של שולי החברה. בת'כלס, נדמה לי שאני מצליח לא רע יחסית. אבל זה ממצב אותי בכל מיני נקודות השקפה שמוקעות לעיתים קרובות. אני תמיד צריך להיכנס לויכוח פילוסופי עמוק על מהותו של טוב ורע, על פרופורציה - טוב ורע למה ולמי, על פרספקטיבה אנטי ממסדית וכו'. העניין הוא שמבחינתי יש בכך טעם, אבל נראה שרוב האנשים אוהבים להישאר במיינסטרים שלהם, וזה גם בסדר, אני מניח. קודם כל - קונפורמיסטיות זה וואחד פטיש. טוב, אולי יותר נכון לומר וואחד טריפ. טוב, עזבו אתכם ממינוח. מה שאני רוצה לציין הוא שבמילא יש דברים שאני נרתע מלהעמיק בהם בעצמי. דת למשל. ונדמה לי שיש לזה סיבות טובות, אבל הסיבה מס' אחת היא שבני אדם לא יכולים להקיף ברציונליות את הכל. הם לא סופרמנים במוח. אז צריך לנסות להשתמש קצת באינטואיציה כשאתה בא לעשות בחירות בחיים, אבל בהחלט שווה לנסות לשמור על דלת פתוחה לרעיונות חדשים ורעננים. לנקודות השקפה שונות. אולי בסוף יבוא מי שיתן לך מפתח.
(ח! מפתח לדלת הפתוחה! איזה קטע, אתם קולטים?!)




אני כותב מפוזר נורא. מקשה להבין אותי. לא בונה ומבסס טיעונים בצורה מוסדרת. מה לעשות - זה אני. אוהבים לקרוא אותי בכל זאת? מרגישים אולי איכשהו שבכל זאת יש כאן איזו חוכמת חיים ותרומה לתודעתכם?

עליתי לגבעת השד.
היה יום יפה.
שמש אביבית זרחה. רקע תכול כעין שמיים. עיין ירוקה וכחולה מבעד לתלתלים שטניים התבוננה בי ורוגשתי.
התחלתי לקפץ על הבשר הרך והקפיצי. היה ממש כיף. הרגשה כמו טרמפולינה של אוננות.
מצצתי בחוזקה את כל העטרה. החלקתי את כפות ידיי סביב חריץ החלב. ראיתי את הדמיון לחריץ בכיפה שלי, אבל המרקם הרבה יותר מגרה. פשוט כיף הדבר החום הזה שעטוף בלבן גמישי.
וריד סגול הציע לי לגלוש עליו. שוב, לא יכולתי שלא להיזכר ולהשוות לוריד שלי בז'. שוב - הרבה יותר כיף היה לי עם הוריד הלז.
החלטתי לשתול בשד פרח.
חפרתי גומה קטנה ליד ראש הגבעה, על שפת הפטמה, ושתלתי גבעול ירוק עם פרח סביוני תכול ששונה רק במעט מגוון דמוי השמיים שבו הוא השתקף קודם.
חזרתי לעיין בע' שהתבוננה בי מבעד לסבך השטני. השוותי אותה לפרח, אבל התחלתי להתעניין בסבכים הנהדרים האחרים שיש לגוף הזה להציע.
בתחילה בדקתי את בית השחי, אבל לא יכולתי להתחמק זמן רב מהכוס.
זחלתי לעברו וצללתי פנימה. שוב - דמיון מסוים לבית השחי, אבל כל כך הרבה יותר כיפי ולטעמי.
ואם כבר מזכירים טעם. אלוהים, איזה טעם! אלוהי.
והריח. ניחוח שעדיף אף על הפרח. בכלל, מצחיק לציין אף במשמעות כזו בהקשר כזה.
דימיתי את כולי למוט ושימשתי כבוכנה.
הע' שצפתה בה התערפלה בהנאה.
צווחת אורגזמה נשמעה.

אחר כך טיילתי לרקטום

עיניים שקועות.
הבחנתי בהן מוקדם יותר השבוע, כשהצטלמתי לאיזה אתר. דווקא יצא יפה אחרי העריכה.
התבוננתי במראה. שוב דיכאון רומז שהוא יכול לבוא. זיקנה קופצת, והחיים שמושקעים לא שווים כלום.
מתח בין ראייה פילוסופית להירואית.
תרגיש טוב

הטווס הזכר מגדל נוצות. האישה מגדלת שדיים.
הם לא שם בשביל הנקה, כמובן - בשביל זה לא צריך חזה מפואר. למעשה - רוב החזות הצנועים גדולים גם הם מהנחוץ עשרות מונים.
אז למין האנושי יש את האישה שחלק ניכר (לא רוב, אבל ניכר) מגופה מיועד למשוך את המין הנגדי ותו לא.
כמובן, דרוש שיתוף פעולה של המין הנגדי. היצע וביקוש. מה שמוביל למסקנה שהטבע הוא לא חיה יעילה אלא נהנתנית.
בגלל זה אנחנו אוכלים יותר מהנחוץ גם. הגוף שלנו מחפש להתפטם כברירת מחדל, שהרי תקופות רעב תמיד בפתח, אולם הוא לא יודע להגיד לנו לעצור כשהשפע מזיק לנו.
וככה מין מוצלח מכלה את המשאבים ואת עצמו.

אפשר להיות דרסטיים, להתחיל לצטט תורות ועמדות בנושאים שלעיל, המפורשים והנרמזים, ואפשר גם פשוט להתמקד בשדיים ולכתוב משהו מעניין עליהם.

כלומר, מספיק לומר שדיים וזה כבר מעניין, שהרי אנחנו מתוכנתים למשיכה אליהם. אפשר גם לקשר את זה לשומן. משמנים להתענג עליהם הולכים יופי עם שדיים. גם בגוף רזה יחסית. האישה היא הרי גם יצור שומני יותר. בגלל זה גם קר לה יותר מהגבר, כי יש לה פחות מסת שריר שמייצרת חום, ואפילו שיש לה יותר שומן מבודד. מה שמתאים יופי לנידיות שלה, אבל ת'כלס -וואטצ א מן ויטףאאוט א וומן.

טוב, נראה לי שנדחה קצת את הכתיבה היצירתית על טיול על גבעת הציצי וביקור בפיטמה המהנה, ונאמר שזה פוסט הכנה. אם יצוץ אאוט אוף דה בלו ביום מן הימים פוסט שיתרכז בפנטזיית דדיים תדעו מאיפה זה בא. למרות שכ1 שמעריך יעילות זה אולי ייראה כמו ניגוד, אבל בכל אופן גם זה טוב כי אדם שמלא ניגודים הוא עמוק, ועומק זה טוב. אם לא מתפלספים על זה....