מאד קל לי לעשות השוואות מעולם האוכל.
הייתה לי הארה משמעותית לפני כמה שנים עוד בטיפול הקודם שעשיתי ועכשיו במבט יותר בוגר ומטופל יש לי יכולת להיכנס עמוק יותר לעוד רובדים.
מה גם זהו צורך בסיסי של כל יצור חי ובבית שבו גדלתי לא שמו על זה דגש ההורים שלי לא ראו את חשיבותו לנגד עיניהם, היה להם נוח שאחרי בית הספר הייתי חוזרת לבית של סבתא שלי ששם תמיד היה אוכל חם.
שזה פתרון טוב אפילו לפעמיים בשבוע באופן קבוע אבל לא חמישה ימים בשבוע במשך 15 שנים.
אני זוכרת כילדה כאשר היינו מתארחים אצל המשפחה ארוחות חג, ימי הולדת או סתם אירוח.
הייתי אוכלת ודי הרבה גם כי הייתי רעבה, אצלנו בימים כאלה לא היו אוכלים כל היום כי בערב יש ארוחה גדולה.
אבל בעיקר כי לא ידעתי מתי תהיה הפעם הבאה שיהיה לי אוכל.
הרבה פעמים הייתי מקבלת הערות שאני מגזימה אבל למדתי להתנתק מהקולות כי ידעתי שהם לא רואים את התמונה המלאה.
זאת מחשבה מוזרה לחשוב על הזנחה כזאת בבית שנראה כמו כל הבתים, לא חריג במיוחד ובעיקר על ילדה שכפי הנראה סובלת מעודף משקל.
זאת תחושה נוראית שבעיקר מערערת את היציבות שהייתי צריכה כילדה, את תחושת הרצף שגם מחר יהיה אוכל טעים לאכול ואולי אפשר יהיה לבחור מה בא לי לאכול ואני לא בהכרח חייבת לאכול עכשיו אם אני לא רעבה רק כי עכשיו יש אוכל.
כך נראת המיניות שלי, מהר כאן ועכשיו כי יש וכי אני רעבה ואני חייבת להספיק הכל כדי אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה וזה לא אמור להיות ככה.
