הסיפור שלי הוא קצר אך מרגיש לי ארוך
כי כמו שנאצר יצא שנאוצר כשחיכה לרבין.
כך אני הרגשתי במיצר כשחכיתי לה על ארבע, מתחנן שכבר תהנהן קצרות באצבעה, כדי שאקום מעמדת השלום שהייתי אמור לברכה בפעם הראשונה שנפגשנו.
אך חנה רק חייכה והפרידה לאיטה תאנה מעיגול הדבלה שהבאתי לה.
בצר לי שאלתיה בדחילו ורחימו: "האם לא תרחם על עבדה שמתאבק בעפר רגלה כבר חצי שעה?"
אך היא נתנה בי מבט נזעם. ואמרה "שאני לא מעריך את טוב ליבה כי עדר של עבדים יסכימו להרוויח את שכר זיעת אפם אם רק תבטיח להם בסוף היום לשאוף את הזיעה מכף רגלה".
חנה אמרה זאת בזעף תוך כדי שנתנה לי בייעף כאפה ממש חזקה. ובעודי חווה חוויה טרנסדנטלית ממש חזקה. שמעתי אותה אומרת: "שנבצר מבינתה להבין איך נצרתי את לשוני להיות לה לעבד. אם כבר בחצי שעה הראשונה אני מראה סימני מצוקה". אמרה וסילקה אותי מדירתה.
וכך אני מסתובב לי בעולם כעלה נידף בלי עולה לצאוורי. אך גם בלי מטרה מיוחדת
