מחר (כלומר היום) הילדים חוזרים למסגרות, גם אם זה לארבעה ימים, לכמה שעות בכל יום ובתקווה שהפעם לא יהיו בידודים נוספים (או סגרים נוספים), אז הרגשתי שגם אני יכול לחזור לשגרה.
רגע לפני שנכנסתי למיטה, הורדתי את הבגדים, גם את הבוקסר והוצאתי מהמגירה תחתון פרחוני ולבשתי אותו מול המראה. הסתכלתי על עצמי, ליטפתי את עצמי, הפעם לא היו תלונות כלום, רק מבט על עצמי, רק מגע נעים והתרגשות קטנה בלב.
מאוחר יותר, היא הצטרפה למיטה ולפני שהספקתי להוציא מילה, היא התחילה לדבר על העבודה, הקשבתי בעניין, גם אם אין לי מושג על מה היא מדברת. אני אוהב להקשיב לה, לתשוקה בדיבור שלה. תמכי, הרגעתי, עודדתי אותה, ועל הדרך התאהבתי בה מחדש איזה חמישים ושמונה פעמים. חיבקתי ונישקתי אותה.
בקול רועד ביקשתי שתגע מבעד לתחתון. היא ליטפה אותי ומיד המגע שלה העיף אותי למחוזות אחרים. התמסרתי למגע שלה, לא רציתי שזה יגמר לעולם. שניה לפני עוד ניסיתי להתנתק ולמנוע את הגמירה, אבל הגוף שלי היה צריך את זה, הנשמה שלי היתה צריכה את הפורקן הזה.
גמרתי בתחתונים, נמרחתי כולי בזרע סמיך וחם. הצלילה היתה עמוקה אבל הפעם היא תפסה אותי בזמן. "אל תתבייש ממני, אני כאן כדי לעשות לך טוב", היא אומרת במילים מעורפלות אבל אני מסתפק בהן, מסתפק במועט עכשיו. הזרע נוזל ממני ואני זז כדי לא ללכלך את הסדין, נעים לי ככה, הייתי רוצה להישאר ככה, אבל רצונות ומציאות לחוד... ניקיתי את עצמי ונרדמנו בכפיות.
שבוע טוב. לכו להתחסן למען הבריאות שלכם ושלנו. לכו להתחסן כדי שנוכל לחזור לשגרה בלי סגר.