אשתי נעלה (ממני ואותי)

אז שאלו (בבלוג של טלי35), האם זה גורם לי לבקש להשתחרר?

אז עניתי תשובה מפורטת, וחשבתי שהיא קצת מסבירה אותי, ולכן אני מביא אותה כאן:

אני יכול לכתוב סתם: לא. שזה נכון כמובן.
אבל אעשה את זה יותר טריקי:
אני אבקש ואפילו אדרוש, רק מה שאני יודע שהיא יכולה לסרב.
נגיד היום במצב בינינו, אני יכול לומר באופן מהוסס: "אז אולי נפסיק עם כל זה?". מקווה שבעתיד יהיה לה יותר ביטחון, ואני ארגיש בנוח "להרים להנחתה"
השלב שבו, העמדה שלי יכולה, אולי, להיות מעניינת, אבל לחלוטין לא קובעת, הוא המקום הכי אינטימי שלי.

התסכול?
אז:
1. כמו שכתבתי, יש אינטימיות גדולה בהתמסרות. זה שווה לא פחות מגמירה. וזה נשאר איתך הלאה, ולא מתנדף אחרי דקה...
2. אני זוכר, גם כשאני על הקצה, כשאני נשאר חרמן, אני חושב עליה, וזה נותן לי כוח.