פעם ב- עדיין תוקפת אותי תחושת דראליזציה (דה-ראליזציה) בלתי נסבלת. כמו היום. לפעמים יש טריגרים למצב הזה, לפעמים זה פשוט קורה. כמו היום. אולי זה משהו בריח מסויים שהרחתי בזמן שהכנתי מתלה מקרמה מחוטי כותנה עבור עציץ. עמדתי ליד החלון, הרחתי ריח מוזר ולא הצלחתי להבין את מקורו, אבל הוא הרגיש לי מוכר וזה שיגע אותי - מאיפה הוא מוכר לי? לא יודעת, לא הצלחתי לעלות על זה. ובכלל אמרו לי שלא מריחים כלום. אבל כבר אז התחושה הייתה מוזרה. אני רוצה לומר שזה מהנסיעה אבל כבר אז הכל הרגיש מוזר ומנוכר. מהרגע שהתעוררתי? שעה אחרי? שעתיים? שלוש? אני לא יודעת, זה קצת משגע אותי. על מי אני עובדת, זה משגע אותי לחלוטין. כמעט כמו התחושה עצמה, הזרות הזו, כאילו הכל חלום ואין רגש מלבד בלבול וחרדה. ולאחרונה אני נמנעת מלמצוא את עצמי במצבים פגיעים בפני אנשים. אני תוהה מדוע, כיצד יוצרים קשרים עמוקים אחרת? אני בכלל לא בטוחה אם זה משנה, אבל אני יודעת שכרגע שום דבר לא מרגיש חשוב, אז זו לא חכמה.
ובספר הזה על דיכאון שקראתי לפני שנתיים שלא עזר לי אני עדיין זוכרת שהוא כותב ששום דבר טוב לא יוצא מלהישאר ער עד שלוש לפנות בוקר, אבל מה אם זה קורה לי רק כששום דבר לא טוב מלכתחילה? מה אמורים לעשות אז, כשאין תחושת זמן או אפילו הוויה של הקיום. זה נשמע דרמטי, אבל איך אפשר לתאר תחושה של בלבול בין חלום למציאות בצורה שאיננה דרמטית? אני יודעת שבחלומות שלי, גם אם אפקפק, לעולם לא אשקול את האפשרות של חלום. זו אמנם לא דרך טובה ליצור חלומות צלולים, אבל זו דרך נהדרת להפריד בין המציאות לכל השאר.
מעולם לא ידעתי איך להתמודד עם התחושה הזו. כלומר, להתמודד עמה בכוחות עצמי. הרי אני יודעת שזה עובר, אולי אפילו מחר. האפיזודות קצרות למדי, עכשיו כשאין טריגר ממשי שאני מודעת אליו. אחרי האונס חוויתי חודש שלם של השיט הזה, ועוד כמה חודשים אחרי כן עליזה-מסוממת מהתחת מהעלאה במינון, עד שירדתי חזרה אחרי שהבנתי שזה מטמטם אותי לחלוטין. והתחושה הזו של הלבד, והריחוק, ו...
לעזאזל עם זה.
התחדשתי בצמחים השבוע. המון, למעשה. שני סוקולנטים שהחליפו את הקודמים שגססו, ארבעה משתרכים, זוג תבלינים ועוד אחד יפיוף. נדמה לי שביליתי שעתיים בהעברתם לאדניות ייעודיות, ניקוי, השקייה ראשונית ומיקום. זה היה תענוג. יצא שהוצאתי אותם ואת שאר הצמחים שיש לי מעט לשמש, במרפסת, ונדמה לי שהשילוב של זה עם השקיה סדירה יותר - עכשיו כשקניתי משפך שאני לא מפחדת להשתמש בו רק מלהביט בו מרוב שהוא כל כך גרוע - והמון אהבה וטיפוח ותלישת עלים יבשים גורם להם לצמוח יותר. ואולי סתם לא שמתי לב, אני לא יודעת. אבל פתאום כולם - הדרצנה, הפותוס, הקיסוס, הדקל, ההיפואסטס ואפילו ארבעה מן החדשים - צמחו כהרף עין. ועד כמה שזה רוחני-דוגמתי, אני באמת מאמינה שזו האהבה. הרי בזכותה ישנו טיפול, דאגה, השקיה, דישון. הספטיפיליון מתחיל לפרוח שנית. אני זוכרת שהוא פרח גם בתחילת קיץ שעבר. ובמרפסת - הבזיליקום ממשיך לצמוח לו, המנטה נובטת עוד ועוד, והנבטים הקיימים הולכים וגדלים. והעגבניות - וואו, העגבניות. בקרוב יעברו את הגובה שלי, כמות הפרחים והעגבניות בהתהוות ממשיכה להפתיע. זה עושה אותי שמחה. אני לא חושבת שיש דרך לבטא את ההתרגשות שלי מירוקת הטבע הזו, מלבד לראות אותי גרה בינות צמחיה ומסבה את תשומת לבם של מי שאוכל אל צמחים יפים שאני רואה ברחוב.