LittlemonsteR

אז כך, יש לי רשימת קינקים ופטישים והיא די גדלה ככל שאני בעולם של הבדס"מ.
הקטע הוא שיש עם אקטים של פטישים של אחרים שממש לא מפריע לי לזרום איתם בשביל ההנאה של השולט/ת שלי.
אני מקבלת הנאה עצומה מלשרת - לפני שאגלוש לפטישים שלי אחלוק קצת מהדברים שהייתי מוכנה לזרום איתם watersport, ופטיש רגליים.

אני מאוד נמשכת לפטיש של פטפלי, קוספלי, עוד חוקרת את המשיכה שלי לפטיש של DDLG (רק עם ממש נוח לי אני יכולה לחקור פטישים עם האדם שמולי).
אחד הדברים שהופכים אותי לסוטה זה האהבה שלי ללצפות מהצד.. אני נהנת מלהסתכל.
אני אוהבת שמתעללים או משפילים אותי, ממש נהנת שדוחפים אותי לגבול שלי.
נהנת ממש מכאב, ספאנקינג חזק מרגיע ומחרמן אותי ממש.

אני תחרותית ותחרות מרטיבה אותי. זה למה עם פרטנרים אני נהנת לשחק.
חינוך עושה את אותו אפקט עלי, עונש על חוסר השג מרגש אותי. זה חלק מהסיבה שאני לפעמים נהנת להיות ברט ולהציק, כי אני אוהבת שמעמידים אותי במקום ומזכירים לי את המקום שלי.

אני נהנת להעיר את הפרטנר שלי בבוקר הזה שאני יורדת לו.
אני אוהבת להיות כבולה וללא אופציה של תזוזה, חסרת אונים לרצון של מי שמולי. (קשירות)

אני אוהבת סימנים, אוהבת שמסמנים אותי עם נשיכות, שריטות, היקייז, סימנים כחולים. כמובן שעד רמה מסויימת, גבולות וכדומה.

עבר כמה זמן מאז שהעלתי, חוסר ומנוי וזה. אנסה מעכשיו לעלות יותר ויותר איורים,
סוג של אתגר והרגל שאני רוצה להציב לעצמי.
וכמובן תודה לBentalist על הרפרנס (:

רציתי לנסות פוסט קצת אחר, סוג של שיחזור זיכרון שישמר בתיבת הכלוב.

אני לא באה מרקע של קשרים, היו לי יזיזים אך מעולם לא זוגיות. 
ה"טסט" הראשון שלי בבדס"מ בעיקרון היה כפייה וחוסר הסכמה -ולא, זה לא היה אחד מהפטישים שלי, זה לא היה בהסכמה או בשיחה קודמת. זה היה אדם שדיברתי איתו הרבה לפני המפגש, שהתנהג כאילו הוא היה מהעולם הזה ואני נפלתי להצגה שלו.
זה גרם לי ללמוד על בשרי שמעכשיו אני שומרת על עצמי להבא, אם אני רוצה להמשיך במסע הזה שנכנסתי אליו. לא משנה כמה רגשי או תנאים נותנים לי - עד שלא נוח לי, עד שאני לא סומכת, אני לא מסכימה להיפגש.

זמן עבר, התחלתי לחלים, להמשיך הלאה ואז פגשתי את המאסטר הקודם שלי.
הוא היה מאוד מעניין, הוא לא דיבר אלי בצורה שאני חייבת לו משהו. הרגשתי נוח להיות עצמי אך באותו הזמן גם הרגשתי רצון לדבר איתו בנימוס רב וכבוד. מההתחלה הוא דיבר אלי כמחנך, הסביר, נימק ושאל המון שאלות. אני לא רגילה לצומת לב, לסקרנות שבא מהצד השני. זה היה פולשני אבל כשהסברתי שיש נושאים שאני לא מרגישה נוח איתם הוא כיבד, נתן לי מרחב נשימה.

הוא היה מהשולטים שמאמינים שאין כזה דבר זוגיות ובדס"מ ביחד. לי לא הייתה בעיה עם זה, עברתי מספיק חוויות בתקופה האחרונה שלא רציתי זוגיות, לא רציתי רגשות, לא רציתי ציפיות שישברו ואתאכזב. רציתי ללמוד, רציתי חוויה של להיכנס לתוך עולם חדש עם מדריך, מחנך, מאסטר שאוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות. שהרגשות שלי יישארו שלי ושהוא ייקח את המוח, גוף ונשמה בתמורה.

היה משהו באינטראקציה איתו שרגשה אותי בכל פעם, לאט לאט התחילו לבוא גם משימות.
אני חושבת שהמשימות הראשוניות (שתמיד הרגישו לי כמו אמת או חובה) יהיו בין הדברים שאני יסתכל עליהם עם חיוך כל פעם, למרות שבכיתי באותו הזמן. אני חושבת שתודות להן הבנתי כמה אני נהנת, כמה אני עצמי בתוך העולם הזה.

(נ.ב. כרגע אין לי ולא יהיה לי מנוי לזמן הקרוב. אז לא אוכל לעלות ציורים לצערי, לפחות זה יתן לי זמן לתרגל את "כישורי" הכתיבה שלי) 

"מפלצת קטנה" , "פלצת", "מפלצת".

למה בחרתי בכינוי הזה?
טוב בשיא הכנות כי באחד הרומנים הארוטיים האהובים עלי יש את הכינוי הזה וממש התאהבתי בו. לא שהוא סופר מקורי אבל התחברתי אליו.

אבל גם כי לפעמים אני מרגישה שיש בי, בתוכי מפלצת רדומה.
אני מאוד מאמינה בקבלה עצמית ומודעות עצמית, חלק מזה זה לחיות בשלווה עם המפלצת שיש בי.

חייבת לציין שזה היה אתגר. התחלתי מחדש את הרישום הזה איזה 4-3 פעמים בפורמטים שונים, גדלים שונים, טכניקות שונות.

לא בטוחה אם אני מרוצה או לא אבל שמחה שלפחות הצלחתי להגיע לתוצר גמור.

ותודה לBentalist על הרפרנס (:

אני מאוד רחוקה מלהיות מושלמת.
לאחרונה אני עם כל מיני דאגות וחששות כלפי האם אני באמת מתאימה להיות פה. דיברתי על מיתוג עצמי, אני מאמינה בלהראות את עצמי לטוב ולרע.
וכרגע אני מראה את הרע. דיכאונות, חרדות, ובעיקר חרדות חברתיות זה השדים שמסתובבים איתי הרבה שנים, וכרגע אני עוברת קצת נפילה... פעם אחרונה שעברתי את זה היה לי את המאסטר שלי והבת זוג שלו. עכשיו זה אני לבד.

ברגעים כאלו אני תוהה על מיקומי בתוך הבדס"מ. אני מרגישה חלשה, פגומה וחסרת ערך... אני תוהה אם אני מתאימה לעולם הזה כי זה דורש אופי חזק ויש לי הרבה רגעים שאני לא. אני מתכנסת בעצמי, בשקט שלי מנסה לתקן לעצמי את הסדקים והשברים.

אני לא מזדהה כנשלטת כדי ששולט\ת "יתקן" אותי, אני לא נכנסתי לבדס"מ כי "מגיע לי לסבול" (כמו שחברים שלי חשבו), אני לא מחפשת בריחה. אני פה כי זה עושה לי טוב, זה מחזק אותי, אני מרגישה עצמי כנשלטת.

לאחרונה אני שואלת את עצמי אם מגיע לי בכלל להיות נשלטת? האם זה משהו שאמורים לקבל אישור עליו? האם אני חייבת להיות האישה הנשלטת שהיא ויקינגית מטורפת שעובדת במשרה מנהלית, מנטלית היא מושלמת, חכמה, יפה, הגוף המושלם ועוד בלה בלה של תיאורי שלמות שכבר קראתי? 

אני רק אני, זה כל מה שיש לי להציעה... אני רחוקה להיות מושלמת, אבל אני עובדת על עצמי.
אז למילות סיום, אני מאוד מאמינה כשזה מגיע לדיכאונות וחרדות הסובבים אותי יכולים לתמוך בי אבל זה התפקיד שלי כדי להוציא אותי מזה.

כמו שנאמר סיבוב שני ברישום. אני כבר רואה שיש עוד מקום לשיפור הטכניקה אבל אני מאוד נהנית מהדרך לשם :)
ותודה לBentalist על הרפרנס

הרבה זמן רציתי להתחיל לצייר ציורים ארוטיים, בנושא בדס"מ ושיברי. עכשיו שיש זמן לצייר בשביל עצמי הגיעה הזמן לממש את הרצון (:
הרבה לא רשמתי, הרוב אני מאיירת. היד והעין צריכות להתרגל מחדש, מתרגשת מהלמידה המחודשת.

מקווה שתהינו

זה אחד השבועיים הקשיים שהיו לי בחיי, או בלי הדרמה פשוט שבועיים הכי אינטנסיביים שהיו בחיי.
לעוד סיכומון על עצמי מהפוסט הקודם ותמונת פרופיל אני סטודנטית לתואר אומנותי כלשהו. ועכשיו זו תקופת ההקמות של התערוכות סיום. משמע יש כאוס, בלגן, לחץ, לחלקינו דם, מלא אבל מלא זיעה וכמובן דמעות. אפילו לי היו כמה היום, אבל ממשיכים הלאה.

בין לבין ריצות בין קומה לקומה, סחיבת דברים מחדר לחדר, לעודד עוד סטודנט שפשוט נשבר, להתחבא מראש המחלקה, לעזור למי שמיואש וצריך עזרה בהקמה, אני מוצאת לעצמי מחבוא קטנטן. שאף אחד לא רואה אותי, אני בלתי נראית, בלתי נשמעת (כמו שאני אוהבת), אני יושבת עם הפלאפון וקוראת בלוגים.
פוסט מפה ופוסט משם, חלק מעציבים אותי, חלק נותנים תיקווה, חלק מלמדים, חלק מרגשים, חלק מעוררי מחשבה, וחלק מצחיקים אותי.
אני שמחה שיש לי אופציה שאני יכולה לקרוא, לראות נקודות מבט להגיע למסקנות איפה אני עומדת בתוך העולם של הבדס"מ.

חודש הבא תהייה לי שנה מאז הקפיצה שלי "לבריכת הבדס"מ" ואני מנסה לחשוב מה עברתי, מה למדתי, להמשיך, לעצור?
הייתה לי שנה לא קלה הקפיצה למים לא הייתה לתוך בריכת ילדים... היא הייתה ישירות למים העמוקים ושילמתי על זה מחיר כבד. לא שכל חוויתי היו מזעזעות, להפך קרה לי דבר שלא ציפיתי לו. עד לפני השנה, ביקום הונילי לא באמת היה לי קשר, לא משהו שיכולתי לקרוא לו קשר. אבל כשנכנסתי לקשר בדס"מ עם המאסטר זה היה הקשר הכי ארוך והכי רציני שהיה לי בחיים.
שמחתי על החוויה הזו וכל מה שהייתה בתוכה אפילו כשזה נגמר רע כי למדתי, טעמתי, הרגשתי והתרגשתי. הרגשתי סוף סוף עצמי ואיפה שאני אמורה להיות. 

אך יש עוד כלכך הרבה מה ללמוד ולפעמים קשה לי לחכות, להיות סבלנית, להאמין שמה שאמור לקרות יקרה ולא צריך לדחוף בשלב זה.
ללמוד מטעויות, נואשות מובילה להחלטות פזיזות וטעויות שאני אשלם עליהם.

אז אני עוצרת, נושמת עמוק, מוצאת לי פינה נסתרת משלי, לוקחת הפסקה וממשיכה לקרוא עוד בלוג.