אתמול בערב נזכרתי איך כשהאקסית שלי היתה במחזור אסור היה לי לגעת בה (גם לא ממש רציתי) כי היא היתה כולה כאובה ומלאת טענות כלפי העולם. לעומת זאת כשאני הייתי במחזור היא היתה טוחנת אותי בלי אבחנה ואחרי כל זיון היא נראתה כמו כלב שטרף יונה ואני נראיתי לא משנה איך נראיתי.
יש מעט דברים שאני נגעלת מהם ומחזור הוא אחד מהם. אפשר לייחס את זה להרבה דברים, איך ואיפה גדלתי, מערכת היחסים שלי עם אמא שלי או עם אבא שלי, האופן בו אני תופסת נשיות, הרצון שלי להשאר ילדה, הציפיות שיש לי מהגוף שלי ועוד. למזלי מעולם לא סבלתי מתופעות לוואי של תופעת הלוואי הזאת, שום כאבי בטן או גב, שום רגישויות, שום מצבי רוח, בלי יותר מדי דם, ככה שהיה לי לגמרי אפשרי להדחיק את הסיפור הזה ולהקדיש לו מינימום של תשומת לב. מגיע, יופי. לא מגיע, אם זה לא הריון אז גם יופי. אחרי שילדתי את הבן שלי לא קיבלתי מחזור בערך שנתיים. זה שטף אותי במפתיע בזמן שישבתי בבית קפה במרכז תל אביב, בבת אחת. רצתי לשירותים רק כדי לגלות שכולי מוכתמת, כולל הכסא שעליו ישבתי. אני כבר בת 45 וזה עדיין לא בשבילי הסיפור הזה, לא מצליחה לעקוב אחרי הימים, כל פעם מופתעת מחדש שזה קורה בכלל, התופעה הזאת. זה לא טבעי לי.
בשנים האחרונות אני מכריחה את עצמי להיות מסוגלת לדבר על זה בחופשיות עם חברות, או עם אחותי הקטנה (שהיא הרבה יותר מפותחת ממני במובן הזה) בלי להגיב כמו ילד בן 15. אני גם מנסה לזרום על זיונים במחזור, לא בלי מחאות חלשות כמובן, אבל בגדול זורמת. אני מנסה לא להיגעל מהמגע עם הדם 'הזה' כמו שאני לא נגעלת מדם 'אחר', כמו שאני לא נגעלת מקיא או שתן או זרע. אני מנסה להתבגר ולהתגבר על הסלידה שיש בי כלפי כל זה, אבל בלי לרדת על עצמי שזה מטומטם או מפגר.
בכל מקרה, כנראה שלא נשארו לי עוד הרבה שנים של לנסות להיות טובה בלהיות אישה בוגרת, אני רק מקווה שכשאהיה זקנה מיובשת ומקומטת, לא אמצא את עצמי מתגעגעת למשהו שמעולם לא ידעתי להעריך.
