גם מתוקים הם סוג של נחמה

פעם חשבתי על זה שבטוח אחד מאיתנו יהיה מפורסם ואז ימצאו תקיה אפורה ודהויה במחשב של אחד מאיתנו עם כל מכתבי אהבה שכתבתי לך או שרציתי לכתוב.

וזה ישפוך אור כל כך שונה על האישיות שלי.

ואני שוכבת מותשת והבזקי זיכרון של הרגע שאתה קושר אותי לכיסא ומטיח אותי, איתו על המיטה, מבט קשוח אחד אוהב, ליטוף, סטירה כמה שאהבתי לשנוא אותך כל כך הרבה שנים, הכל הופך נזיל.

אני מוטלת על המיטה וחושבת על כל פירורי אהבה שזרקת לי וליקטתי אותם.

גם לי יש מישהו, שמלקט את פירורי האהבה שאני משאירה לו וזה מספיק לו ואני מבינה שלפעמים יש מערכות יחסים שאין בהן שוויון או שהן צריכות להסתיים.

ואני נזכרת בשלל הממתקים שטרפתי בשנים האחרונות, נשלטים מוצהרים ועד שולטי אלפה שרק התחננו שאתן להם לטעום אותי.

וחיוך עולה על שפתותי כשאני נזכרת בנשלט שטירטרתי ברחבי עיר במרכז הארץ,  כדי למצוא מתנה שקניתי לו.

וחשבתי שאיזה שולטת בזבוז אני, למען השם הייתי כל כך טובה בזה, שקצת הפחיד אותי כל העצומה והכח שהבנתי שיש בי.

 לפעמים הייתי רוצה שתרגיש כמוני, רק כדי שתבין כמה אהבה שוטפת אותך.

התגעגעתי, אז כתבתי חצי מכתב אהבה 😊

הייתי צריכה, שהוא יטלטל אותי ויטיח אותי על המיטה. הייתי צריכה, שהוא יכניס את האוזניות שלו לתוך האוזניים שלי וילחץ על הפלייליסט שהוא הכין לי שהשירים והמילים שלו ישטפו אותי עמוק מבפנים.

הייתי צריכה שהוא יביא אותי לידי דמעות, שהוא יגרום לי לבכות, להתחנן, להתפתל תחתיו.

הייתי צריכה, שהוא יאחוז לי את הגרון, יתבונן לתוכי יחייך אלי כשאני סוערת ויהדק את האחיזה.

הייתי צריכה שהוא יפשק לי את השפתיים וירק לתוכי.

הייתי צריכה שהוא יטעם אותי ויטרוף את כל הגעגוע.

הייתי צריכה שהוא יסמן אותי, עמוק וחודר ואדום.

הייתי צריכה שהוא ינשק אותי עד שיגמר לי האויר.

אני צריכה חיבוק מנחם, מכיל ואוהב אולי זה כל מה שאני צריכה או רוצה או יכולה עכשיו 😊

הייתי צריכה אותם, אבל ניתקתי כל קשר, לא הצלחתי להכיל את מה שעובר עלי ולא היה לאף אחד מהם מקום בכל הסערה ששוטפת אותי. אחת כזאת שהמים מכסים לי את הראש לקצת יותר מדי זמן ממה שאני רגילה.

אני חושבת שאני הנשלטת היחידה שתיחזקתי שלושה אדונים במקביל 👻 יש איזו מדליה בתחום?

הם ידעו שהם לא היחידים, כל אחד מילא לי צד מאוד שונה באישיות בפנטזיות, בתשוקות והצרכים הכי בסיסיים שלי.

אחד מרושע, שייצג בשבילי, את כל הרוע הטהור ולמדתי לאהוב את מה שהוא עושה לי, אחד כזה שגרם לי להשתנק, לאבד אויר, להילחם ולהפסיד. אחד כזה שחתך והצליף וסתר ועילף וקשר ודרך והטביע, אחד כזה שראה אותי כואבת בצורה הכי אינטימית.

אחד שאהב אותי ודאג וטיפל ונכנס לי עמוק לתוך הלב והנפש. אחד שגרם לי לספר לו את כל כולי, אחד שגרם לי לשתף בכל הסטיות והשריטות, האכזבות, הפנטזיות. אחד ששינה לי את כל החשיבה לגבי עצמי ומי אני בעולם הזה.

והאחרון, הוא היה ההפתעה הכי גדולה, הוא גרם לי להיות הכי אני ולימד אותי להגיע לעוצמות עונג לא הגיוניות, הוא בנה לנו עולם קסום ולימד אותי, שאין סוטה בעולם שלנו ואפשר לי לחקור, מה באמת גורם לי לגמור ולהשפריץ ולימד אותי שכשאין חוקים, אין קצה שאני לא יכולה להגיע אליו.

עזבתי אותם, קצת בסערה לנסות להתמודד עם הטלטלה העמוקה בחיים האמיתיים שלי.

יצאתי לחפש סירה קטנה שאוכל לטפס עליה ותקח אותי לחוף בטוח בו אחזור להיות אני. 

מקווה שאצליח ☺️

כבר כמה ימים שזה תקוע לי בגרון, לא מתגלגל ויוצא החוצה.

ורציתי לבקש ממנו שיתן לי סשן בכי, הוא לא צריך לדעת למה, רק לגרום לי ליילל, לבכות, לזלוג.

והוא ישאל אותי, באיזה כאב נטפל היום, של הלב או של המח ואני לא אענה לו, כי הוא לא יוכל להתמודד עם הכאב שצריך לטפל בו היום.

ובמקום לענות, אחייך את החיוך שלי מולו, זה שתמיד מציל אותי, עם קצת מבוכה ובעיקר עיניים מבריקות.

והוא יכאיב לי ויטריף אותי ויגרום לי ליילל, לזחול, להתחנן ואני אבכה ואשחרר את כל העצב, הפחדים וחוסר הצדק.

הוא יחבק אותי ימשוך אותי אליו, ינשק, יסיט קווצת שיער, יעביר אצבע על הפנים שלי ואני אנצור כל רגע כזה, אתנחם ואלחש לו שאני מקווה שהוא יבוא אלי תמיד, שהוא יחפש אותי בין שלל גלקסיות, מדבר, ים וימצא אותי, אני אחכה לו ודמעה קטנה תתגלגל לי על הלחי. 

אני אנשום עמוק, אאסוף את עצמי, אתלבש ואצעד החוצה לעולם שלא יודע מה מתחולל בתוכי.

יושבת על הריצפה, מתבוננת לתוכו, הוא מסתכל עלי במבט חודר ואוהב. 

הגוף שלי מוטל תשוש, אחרי שהוא סיים להגשים איתו כל פנטזיה שהבזיקה במוחו הסוטה. 

הוא רוכן אלי ומלטף אותי ואני יודעת שיש זמן עד הפעם הבאה. 

ותוהה האם האהבה שלו הספיקה לי. הוא יודע שאף פעם לא מספיק לי, הוא די אילף אותי להיות נינפומנית חרמנית. 

ואני מוטלת שם, עם שאריות האנרגיה שאזלה מתוכי וזלגה לתוכו כשהוא שאב ממני את טיפות החיים שמאפשרות לו להיות הוא, בלי מסכות. 

ואני שמחה ומסופקת, שיש בעולם מישהו שמסתובב עם חיוך, כשהוא הצליח להיות הוא, כמו שהוא יכול להיות רק איתי. 

החודש אנחנו יחד כבר למעלה משני עשורים.  הגעתי אליו בגיל 20, לא רציתי ממנו שום דבר מלבד סקס קשוח מאוד. לא הסכמתי לנהל איתו שיחות.

כשהתגעגעתי, קבעתי איתו מפגש ונעלמתי כשהספיק לי. 

הגעתי לצרוך אותו ולא עניין אותי מעבר. כל מפגש שלנו עד היום מופלא, מרתק, מגלה דברים חדשים,  הוא היחיד שאני יכולה לבקש ממנו אקסטרים בלי להתבייש, היחיד שמכיר את מי שאני באמת.

לא מזמן אמרתי לו שהכי אינטימי שלי,  רק הוא רואה,  כשאני כואבת וחסרת אונים באמת. 

לאורך השנים אני התבגרתי, השתנתי, הקשיחות שלי התעדנה, התעגלתי, הצרכים שלי השתנו.

אבל הוא מתעקש להשאיר אותי, באותו המקום ובנוסף להכל, הוא דוש, אמיתי כזה. אני יכולה לכתוב לו שהתגעגעתי והוא לא יענה,  או שהוא יענה שבוע אחרי. הוא דרך אגב מתגעגע אלי מלא,  אבל הוא דוגל בשליטה ארכאית ולעיתים פרה היסטורית. 

הוא מעולם לא נתן לי ביטחון, או רוגע, תמיד אני יודעת שזה יגמר במפח נפש, שלי. 

לא משנה כמה ניסיתי להיגמל ממנו,  אני לא מצליחה, הוא היחיד שיודע להתחבר לי לגוף בלי מחסומים והסקס איתו, באמת אחד למליון. 

אני די בטוחה, שאני משאירה אותו כתזכורת לאיך יכלו החיים שלי להראות,  אם הייתי חיה כקורבן של נסיבות חיי. 

לא מזמן,  חשבתי שהזמן שלי כאן קצוב ואחת המחשבות הראשוניות שלי היו, שאני חייבת לפגוש אותו עוד פעם אחת אחרונה, אולי שתיים. 

הצלחתי להרגיז אותך דוש? יופי! תתעל את הכעס, אני עוד רגע מגיעה, רעבה מתמיד ❤️

מתגעגעת מלא. 

אתה תפגע בי? בחיים לא הוא ענה לי.

אתה תשמור עלי? תמיד הוא כתב בלי להסס.

ואני, רק רציתי לתת לו יד ולצאת איתו למסע לגלות עוד חלקים, בשטחים לא כבושים בנפש ובגוף שלי. לרעות בשדות זרים שיהפכו לי מוכרים וכל כך אהנה לשוטט בהם. 

אבל אז, כל המילים וההתניות והנסיונות להכניס אותי למשבצת שקטנה מהמידות שלי, גרמו לי ללכת כמה צעדים לעבר הגבול.

עמדתי שם עם דרכון בתוקף, מזוודה וכמיהה עזה שהוא לא יוותר עלי, עלינו. 

אני צריכה להיות הכל, ילדה, כלבה, זונה, שפחה נסיכה קסומה, דרקונית יורקת אש ופיית יער פראית חסרת גבולות שמגשימה משאלות. 

הוא הסתכל עלי, חייך והושיט לי יד, לא לפני שהוא הבטיח את מה שהייתי צריכה לשמוע. 

נתתי לו את המזוודה שלי והחזקתי את היד הגדולה שלו ועברנו את הגבול. הסתכלתי עליו במבט מתרגש והבטחתי לו שאני הכל ואני גם קצת קצת כלום. 

התבוננתי עמוק לתוך העיניים שלי וניסיתי להבין למה אני נכנסת להרפתקאות שלא בטוח איך אצא מהן. 

נשמתי את כל ההתרגשות והמערבולת שהחטאים שלי מייצרים לי. 

רציתי לצעוק או לבכות או לגחך, אבל עמדתי שם, מול דמותי הדהויה שהשתקפה מהמראה וככ אהבתי את מה שראיתי. 

אני פשוט אני, קצת שרוטה, הרבה מאוד מודבקת, אחרי שנשברתי לאלף רסיסים. נהנת מריגושים קטנים ואהבות בלתי אפשריות. 

מתמוגגת מהודעת זימה או אחת של דאגה או אהבה. 

אני חושבת שהכי סקסי שלי, זה לאהוב את מי שאני באמת. 

דווקא כשהאדמה רעדה, מי שהיה ארץ של יציבות לא היה שם. 

דווקא כשהתרגלתי לשתף בכל מה שעובר עלי, לא הצלחתי לטלטל את עולמו ולתת לו להיות שם. 

דווקא כשהרגשתי שיש על מי לסמוך, חומות של מגננות סגרו עלי ונשארתי מבחירה הכי לבד שיש. 

ואני לומדת להיות שם, במקום הזה, בלי האופל שהשתלט עלי לפני כן, פשוט להיות מלאת חיים וכנועה עד שאעלם לי. 

ניסיתי להסביר לו היום, לזה שגורם לי להיות מאושרת, שאני לא באמת שייכת לאף אחד מלבד לעצמי. 

הסברתי לו שאף אחד לא השולט שלי, שאני שייכת רק לעצמי. 

ניסיתי להסביר שאני לא כלבה כזאת, שהכניעות והרצון להיות שייכת למישהו, פשוט לא קיימים בי, אני לא מרצה אף אחד.

ניסיתי להסביר לו שדווקא חתולה שכמוני, סוליסטית, עצמאית ושממש לא צריכה שיהיו לה בעלים, כשאני נותנת את מפתחות השליטה, זה הרבה יותר עוצמתי, כי אני עושה הכל נגד הטבע שלי, כדי להיות שייכת לו.

אבל לפני הכל אני שייכת לעצמי.

כשהוא קצת חייך ואמר לי שהוא אוהב אותי, הרגשתי שהוא הבין מה רציתי ממנו 🐈🤪

מיאו