The Subtle Subtext of a Submissive

^{חוויות של הווה עם אלמנטים של עבר}

^{מחזיקה שקית בידה, שלושה פריטים מטקס מוכר.}

^{"נתחיל כשתרד החשיכה" כתב בהודעתו המתומצתת}

^{וכשהשתהתה ליד דלתו, אחז הוא בידה החוששת.}

^{כמו בקלף הקוסם, נפרסים הפריטים על השולחן}

^{ארבעה יסודות שהומרו למשחק מתוכנן.}

^{כף עץ עם ידית ארוכה, נר אדום בוהק מפראפין,}

^{נוצה בצבעי שחור ולבן -}

^{ותוך כיסוי עיניה, מניח גם שלושה חלוקי נחל עם מילים.} 

^{ציווי קצר כמו שמתורגלת והיא כבר ערומה,}

^{יורדת על ארבע, מגישה לקוסם את ישבנה.} 

^{כאב לא מוכר ועונג מרטיט מרכיבים יחד משימות,}

^{וככל שמתמידה, כך אוספת לה מילים מתוך פינות.} 

בין דפיקה לדפיקה הוא בונה לה סוכה
כזו שמעוטרת בשבעה צדיקים.
אדון אחד, כבר מזמן אינו אורח
מזמן אותה, כאחת האושפיזין.

בקרבתם כל העת הסוכות נבנות
והיא במערומיה ומבט מפוחד.
את ידיה קושר יחדיו, מחבר לענף של סכך
מקשט את גופה בשרשרת של חג.

מַפָּה לְבָנָה שֶׁל חַג, פְּרִי חָדָשׁ וּקְעָרָה
לְשָׁדֶיהָ מְחַבֵּר מַצְבְּטֵי פְּטָמוֹת מֻזְהָבִים
הִיא אוֹחֶזֶת בַּסַּכִּין וּמְסִירָה אֶת הַכִּפָּה
חוֹרֶצֶת בִּזְהִירוּת לָאֹרֶךְ, מְפַלַּחַת לִפְלָחִים.

הוּא מִתְיַשֵּׁב מוּלָהּ, בְּשֶׁקֶט, צוֹפֶה בָּהּ בִּמְשִׂימָתָהּ
בֵּין תְּחוּשַׁת כְּאֵב לְעֹנֶג הִיא סוֹפֶרֶת בְּקוֹל זְרָעִים
"אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלוֹשָׁה..." שִׁעוּר בְּעִבְרִית תַּקִּינָה
מַזָּלָהּ שֶׁעוֹד זוֹכֶרֶת מָה בַּסּוֹף מְבָרְכִים...

חֲצוֹת הַלַּיְלָה, עֵת רָצוֹן לִסְלִיחוֹת

קוֹלוֹת מְבַקְּשִׁים פּוֹסְעִים בַּסִּמְטָה

יוֹרֶדֶת עַל בִּרְכֶּיהָ, נְטוּלַת הֲגָנוֹת

קוֹל אֲדוֹנָהּ דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבָה.

כַּף יָדָהּ הַקְּפוּצָה נִפְתַּחַת לְאִטָּהּ

בָּהּ מִתְגַּלָּה שַׁרְשֶׁרֶת כְּסוּפָה

יָד מוּשֶׁטֶת - יָד מְחַבֶּרֶת

רְצוּעָה לְטַבַּעַת, רָצוֹן שֶׁל אֲדוֹנָהּ.

בכל בוקר, כמו היה זה שעת תפילה
נעמדת ליד הקיר, מקבלת את עונשה
מסירה כל סממן של פריט עליון
חושפת את שדיה ורצונה להגיון.

מאחורי העורף ידיה משתלבות
למעמד המתעתע הן כבר מתרגלות
האם כך תלמד להיכנע לאדונה?
עוצמת עיניים, שאיפה עמוקה.

פְּסֵיפָס שֶׁל מִלִּים יוֹצְרוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ
וּבְכָל צַעַד נוֹסָף יֵשׁ סִכּוּי לִמְעִידָה.
הִיא נִזְהֶרֶת לֹא לִדְרֹךְ עַל הָאֲדֻמּוֹת
כִּי מְחֻיָּבוּת זוֹ מִלָּה שֶׁל הַתְמָדָה.

בַּקָּצֶה הָרָחוֹק הוּא עוֹמֵד, מְחַכֶּה, מוֹשִׁיט יָד
תּוֹהֶה הַאִם תָּבִין שֶׁהַפִּתְרוֹן הוּא בִּזְחִילָה.
לִפְעָמִים מֻתָּר לְהַנִּיחַ יָד וְרַק לְהַרְגִּישׁ.
כִּי מְחֻיָּבוּת זוֹ מִלָּה שֶׁל לְמִידָה.

בֵּין גּוּף שְׁלִישִׁי לְגוּף רִאשׁוֹן
אַתְּ מוֹצֵאת לָךְ הֲפוּגָה
אוֹסֶפֶת תּוֹבָנוֹת
מְלַקֶּקֶת אֶת נַפְשֵׁךְ הַפְּצוּעָה.

אַתְּ מְבִינָה שֶׁהַצֹּרֶךְ כְּבָר נִטָּמַע
בֵּין הַגּוּף לְבֵין הַמִּלִּים
וּבָרֶוַח שֶׁבֵּינֵיהֶם נוֹצַר
אֲנִי קָמָה לְחַיִּים.

היא זוכרת את אותו היום שקפצה למים
מעניין אם היה עוזר, לו ידעה קפיצת ראש
אבל היא ידעה מספיק כדי לגלגל עיניים
הרי היא פועלת בריק מצויידת רק במחוש

כבר חודשיים שהוא מפלרטט - נוגע לא נוגע
מתבל סיפורי פרשת שבוע עם נגיעות מחשבה
מחדיר בה כל היום תחושות - אבל בתוכו יודע
גם המנה הכי פשוטה דורשת מינימום הכנה

"אינך שם", כך מפטיר ולוקח שאיפה של ניקוטין
"זה עולם אחר לגמרי ולא משהו שאת רוצה"
"אולי כן?" התריסה בפניו ומבטו מיד הרצין
"תחזרי למשרד, את באמצע יום עבודה"

וכך כל יום, כמו מנדנד בחבל דמיוני מול עיניה
מקרב אותה לאט, בזהירות, לקצה של הצוק
ובהגיע שעת ערב, יודע שמשימתו לשכנע
תלויה אך ורק ביכולתו לספק לה נימוק

כבר שנים שהיא הולכת מסביב לבריכה
היא כבר מכירה איך כל אבן משתלבת
היכן יש סדק, מיקומה של כל בליטה.

היא כבר הפסיקה לספור את הסיבובים
ככה זה כשהולכים על אוטומט
כשהמילה "לא", רק אותה אומרים
ולמים כמעט לא מעיפים מבט.

כבר שנים שהיא הולכת מסביב לבריכה
לעיתים מרשה לעצמה גם להיזכר
איך פעם ספק נזרקה, אבל בעצם קפצה
כזו היא הידיעה, כשיש על מה לכפר.

מזה כמה חודשים שהיא מרשה לעצמה.
להסתכל, לעצור ולבחון את המים.
ובכל פעם מתקרבת יותר, עוד קצת מרצונה
כי למה השתקפות זקוקה, אם לא לזוג עיניים.