הסיפור שאינו נגמר

לכמה זמן מילה מחזיקה? אם שאלת לשלומי ועניתי טוב תודה. לכמה זמן זה מחייב אותי? האם זה בסדר שעשר דקות אחרי, בלי שדבר השתנה, כבר לא אהיה טוב, תודה? לכמה זמן מילה שווה? הרי מילים כתובות נכתבות לנצח, כך אומרים. אז אם רשמתי שאני מאושרת באותיות של קידוש לבנה. האם מותר לי יום אחרי לדשדש על קרשים, ולנסות למצוא דרך להרים עצמי חזרה? לכמה זמן מילה מחייבת? כשבסרטים הם מבטיחים בחתונה לאהוב עד המוות, יש למילים שלהם משמעות מעבר לרגע בה נאמרו? יש להן כוח לייצר מציאות, לקבע אותה?

מה בכלל מילה שווה?

אולי כלום. הרי היא רק מספרת רגש, ולכן המילה, כמו הרגש, תמיד תהיה נכונה רק לשעתה.

ואם כך, אז מה נשאר לי שאדע שאפשר לנתק את האחיזה בתורן, שאני על קרקע יציבה? שלא כל רגע יכול לבוא גל ולהפוך לי את הסירה?

מה מבטיח לי שלא אטבע בגללך?

אני חוששת שמילים לא מספיקות. גם לא מעשי גבורה. צריך משהו עמוק יותר, וראשוני יותר. דרוש את מה שאף פעם לא היה לי. את הדבר היחיד שמבטיח נפש שלווה. דרושה אמונה.

אז אני עוד אוחזת בתורן.

שכבתי לידך וחיפשתי לנו הגדרה טובה. למה אנחנו, ואיך ולמה. אני אוהבת הגדרות. הן נותנות לי ביטחון. אבל אני גם לא מאמינה בהגדרות. אני תמיד מפרקת אותן. אז ככה נכנסתי למערבולת מחשבות, מחפשת הגדרות ומלאת ספקות. ואתה ראית שאני במצוקה. וכשניסיתי להסביר בלי הצלחה, השתקת אותי וכמו אבא שיודע מה הילדה שלו צריכה, ליטפת לי את הלחי, ואז הפכת אותי על הבטן בתנועה מהירה. ורגע אחרי כבר פיסקת לי את הרגליים והיית בתוכי עמוק. ופתאום הכל נרגע. כבר לא הבנתי למה בכלל צריך הגדרה. הרי זה כל כך ברור שאני פה מתחתיך. וכשפתחתי עיניים לרגע, גם לא ראיתי אף סימן שאלה.

יש מי שמתאר אורגזמה כהתפרצות געשית, או זיקוקים. וחשבתי שאצלי זה הפוך. ההתפוצצות היא לא החוצה, היא לבפנים. זה כמו חור שחור ששואב הכל. ריק שלתוכו נעלמים המחשבות, התהיות והספקות. וברגעי השיא המיוחלים, אז ברגע אחד מתמוטטים כל הפיגומים שבניתי סביב מה שהוא האני. אלו שבנויים מהיגיון, ומוסר, ותודעה, וכל מה שהוא הברכה והקללה של להיות אנושיים. לרגע אחד אין כלום.. נשאר רק גוף שהוא אני.

"את רגועה אחרי שאת גומרת ילדה" אתה אומר לי.

"כן," אני עונה. "שקט לי.

אבל הנה אני שומעת את הטרקטורים בדרך לבנות מחדש את הפיגומים. אולי נבדוק מה יקרה אם נפיל אותם עוד כמה פעמים?"

כשהייתי קטנה לשכן שלי היה משחק שנקרא, "אחת, שתיים, שלוש, בעיטה." זו היתה שיטה לגרום לכולם לעמוד בקצב. הוא היה הולך אחרי מי, ובכל צעד שלישי בועט קדימה. אם לא הלכת מהר מספיק, אם היית קרוב מדי, חטפת בעיטה לישבן.

וחשבתי לא מזמן, איך כולנו עושים זאת לפעמים. בלי משים. משמרים לנו רדיוס שבו, מי שמתקרב מדי, יחטוף. מעין רצועת ביטחון. כי קרוב זה מפחיד, ומסוכן. כי מי שקרוב מידי יכול להכאיב, או לפגוע. ומצד שני, הקרבה מחממת ונעימה. אז ככה בלי משים, אנחנו מקרבים אלינו אנשים, ואז פתאום ברגע של בהלה, כשנורות האזהרה מתחילות להאיר ונשמעת אזעקה, אנחנו בועטים. בעיטה כזאת שתפגע רק במי שקרוב מספיק. רק שזה משחק מסוכן. כי אנחנו מפתים אותם להתקרב, אנחנו רוצים אותם לידנו. כי בקרוב יש חום, ורגש, ואולי אפילו קמצוץ של שכינה. רק שאז אנחנו מרגישים פגיעים, ופתאום.. "אחת, שתים, שלוש, בעיטה." והם יחטפו פעם אחת. והם יכאבו פעם שניה. אבל בפעם הבאה, הם ילמדו כמו שאני למדתי כילדה, לשמור תמיד על מרחק ביטחון כדי לא להיות בטווח פגיעה.

אני רוצה להפסיד לך. אבל לא סתם. אני רוצה תבוסה מוחצת, כזאת שלא משאירה ספק או פתח לעוד מערכה. אני רוצה לבוא לתקוף אותך עם כל כוחי רק כדי שתפטור עצמך ממני בתנועה קלה. אני רוצה לפתות אותך במילים, לעשות לך מניפולציות, להסיט אותך עם הסברים הגיוניים. לנסות לגרום לך לעשות בדיוק מה שאני רוצה, רק כדי שתסתכל עליי בחיוך הזחוח הזה שלך ותגיד לי שזה לא עובד עליך. אני רוצה לרוץ עליך עם אייל ניגוח, לנסות להפיל אותך, רק כדי שתהפוך לקיר לבנים ואפול תחת רגליך שפופה. אני רוצה שתקשור אותי לקיר, עם קולר ואזיקים, ותחסום לי את הפה, כך שלא תהיה לי אפשרות להתנגד לך. ואני רוצה שלא תצטרך שום דבר מזה כי ברור לחלוטין שאני לגמרי שלך. שאין לי סיכוי מולך. אני רוצה הפסד מפואר. כזה כמו בסרטים. שחמט. כשהמלך שלי מוקף מכל הכיוונים, ואתה שועט לעברי עם צריחים ופרשים. אני רוצה להביט בך, ולשמוט את הכתר מעל ראשי, ולרדת על ברכי בהכנעה. אני רוצה תמיד להיות קצת מובסת לצידך. מתבוססת בעצמי על הרצפה. ואז שתרים אותי משם, כל פעם קצת אבל אף פעם לא יותר מדי. אף פעם לא מעל גובה החגורה.

אני רוצה תבוסה מוחצת. כל כך מוחצת עד שאין עוד מקום לשאלה. ככה שיהיה אפשר שיגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ..זה מה שאני רוצה.. כי רק ככה, סוף סוף, לא אדע עוד מלחמה.

באמצע משחק כדורשת, בערב חג, אחת השחקניות שברה את האצבע. רגע אחרי המכה היא התיישבה בצד, מנסה לנשום את הכאב, ולאט לאט דמעות מלאו את עינייה. התישבתי לידה, וחיבקתי אותה קצת, וליטפתי לה את הלחי. ראיתי כמה היא מתאמצת להחזיק את הדמעות, עד שבסוף ויתרה ופרצה בבכי שקט. כמה דקות אחרי, כשהיא החלה להירגע היא אמרה לי, את יודעת, זה בכלל לא הכאב שעליו אני בוכה. הוא כואב אבל זה לא נורא. זו פשוט היתה שנה כל כך קשה, ועד עכשיו לא הצלחתי לבכות עליה. וחשבתי איך היא עוד לא יודעת, אבל מחר, מחר אולי היא תהיה עם יד גבוסה, אבל גם יוקל לה קצת.

בדרך הביתה, חשבתי שאני קצת יותר מבינה. זה לא הכאב שחשוב. הכאב הוא רק תירוץ. אני רק רוצה את הזכות לכאוב.

אם יש משהו לא רצוי, זה שולט זחוח.

אנחנו נוטות לחשוב שאנחנו צריכות לספר כמה הוא טוב ומדהים. זה לא נכון! האגו שלהם גם ככה בשמיים. אסור לטפח אותו יותר.

אז שמעי לי, בלי סופרלטיבים מיותרים. כשאת רגע אחרי, והרגליים עוד קצת רועדות, ואת עוד מסדירה נשימה.. והוא מסתכל עליך במבט מרוצה כזה, ואומר, נו.. מדהים אהה?

כאן זו נקודה מסוכנת! את חייבת להיות מאוד זהירה. יש רק תשובה אחת נכונה. את צריכה לחייך חיוך מבויש,כמעט מתנצל (תתאמני מול המראה) ואז אחרי שתיקה קצרה לענות.. כן.. היה.. אממ חביב כזה.

תאמיני לי, 95 אחוזי הצלחה. ככה הוא טיפה יבהל, אולי אפילו יזרוק איזה תירוץ קטן ופעם הבאה ינסה יותר, וישקיע לא פחות.

כמובן.. אני חייבת להיות כנה. יש סיכוי ממש קטן שזה לא יעבוד, והוא יחשוב שאת צינית ואז את ממש בבעיה. כי האגו שלו יתעופף לו בשמיים והוא יסתכל עליך בחיוך זחוח ועוד יכריח אותך לכתוב פוסט על זה..

כמו שלי קרה. 

מה את רוצה, ילדה?

את הכל. את הכל אני רוצה.

אני רוצה אותי, ואותך, ולהרגיש, ולכאוב, ולקנא לך, ולאהוב. אני רוצה את הביטחון בך, ואת הפחד ממך, ואת ההתמסרות ואת המסירות, ואת ההתנצחות, ואת ההכנעה, ואת הציות. אני רוצה את הדאגה, ואת המגע, ואת הגעגוע, ואת הצחוק, ואת הכעס, ואת הסערה. את הכל אני רוצה. את ההיררכיה הברורה, ואת השיחה הכנה, ואת המסע, ואת ההרפתקה, ואת ההפתעות, ואת השגרה. אני רוצה את האפשרות להיות לך, ואת היד על הצוואר, ואת הרצפה הקרה, ואת המסיכה המפחידה, ואת הכי למטה שאני רק יכולה, ואת הראש על הברכיים, ואת ההקשבה, ואת ההכרה בעצמי, ואת הקבלה, ואת הרטט, ואת התאווה. אני רוצה להיות צעצוע, ולהיות ילדה, ולהיות קצת זונה, ולהיות הכי חכמה, ולהיות מטומטמת עד אימה, ופשוט להיות עצמי, ככה פסיכית ודפוקה. ואני רוצה את החיוך שלך, ואת החכמה שלך, ואת הגאווה שלך, ואת הבעלות שלך, ואת הרכושנות שלך, ואת הרעב שלך, ואת המבט הזה שלך כשאתה מביט ככה, כאילו אתה שמח שאני כאן לידך. ואני רוצה את הכל בבועה, ובחיים מקבילים, ובלשחק בכאילו, ובאשליה. ואני רוצה שהכל יהיה הכי אמיתי, והכי מציאותי וחשוב נורא.  

אתה מבין? את הכל, הכל אני רוצה.  

אז.. אפשר בבקשה?

אני מסתובבת בין הבלוגים כמו כבשה תמימה שהולכת בשקט בתוך צי של זאבים. ואני רואה את הצמא שלהם בעיניים, ואני שומעת את הצורך לטרוף בין המילים. ואני מטיילת לי בשקט ובשלווה בין הטורפים. רק שכאן הם סגורים בכלובים ואני חופשיה. מסתובבת בינהם ולומדת אותם, מקשיבה. ולכל אחד יש דרך אחרת לנסות לפתות אותי אליו, למשוך אותי קרוב יותר לסורגי הכלוב שלו. כאלו אם יצליח לקרב אותי מספיק, יוכל ללפות את ידי ולגרור אותי פנימה. 

והם כולם ציידים, והכל מלא מלכודות שמיועדות לכבשים תמימות. כמו מלכודות עכברים עם גבינה. ועל רובן אני מדלגת בלי היסוס. כי יש מלכודות שכלל לא מיועדות לי. הן מיועדות לכבשים אחרות. הרי כל אחת מחפשת משהו, וצייד חכם יציב מלכודת נכונה. זה כמו שלא תשים כמלכודת כוס קפה עם חלב באמצע פלורנטין. הרי זה ידוע שכולן שותות שם חלב שקדים. וזה כמו שלא תמשוך סאבית עם הבטחות לאהבה נעימה. לא, אתה תספר לה על עשרים דרכים שונות להשפיל אותה. 

אז ככה יצא שלא הייתה לי ברירה. גם כשראיתי את סורגי הכלוב, גם כשהיתה לי ברורה הסכנה של להיכנס לבפנים כדי לטעום מהגבינה, בכל זאת, כמו עכברה עיקשת, בסוף נפלתי לתוך המלכודת שלך .

אדוני

אני באמת טובה

אפשר בבקשה

לבקש מתנה?

רק שתשמור בשבילי בקופסה קטנה

את כל הכעס והעצב שלך

את כל מה שאתה עוצר בתוכך

כל קימוץ של אגרוף

כל חריקת שיניים

כל אנחת תסכול שלא יצאה מגרונך

כל דמעה שעצרת

כל צעקה שלא צעקת

שמור את הכל בשבילי בקופסה

וכשניפגש, 

הענק לי את הקופסה במתנה

עטופה בסרט במיוחד בשבילי

פתח אותה ושחרר את כולה אצלי

את הכעס שעצרת

את הכאב שהדחקת

את העצב הזה שמקונן בך

את כל מה שהתכוונת לקבור בתוכך

את הכל אני רוצה

רק אם אפשר את תחתית הקופסה

אל תשכח לרפד עם קצת רגשות של קרבה

כל חום נעים שהרגשת בבטן

כל חיוך של שמחה או גאווה ששמרת מאחורי פנים של אבן

כל האהבה הזאת שמבעבעת בך

זאת שאתה מרחיק מעצמך

שמור גם אותם בשבילי בבקשה

כך, שתשכח הסערה

עטוף אותי איתם כמו שמיכה חמה

ותן לי להירדם לידך ככה

קשורה בסרט רק בשבילך

הקופסה שלך

מילא שהוא אומר לי שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה.. 

ומילא שהוא מסביר לי שהוא נותן לי בדיוק את מה שאני צריכה.. 

על זה אני עוד מוכנה לשתוק, למרות היהירות והיומרה.

אבל שאחרי כל זה, הוא עוד יהיה צודק.. זה כבר באמת שיא החוצפה!