הסיפור שאינו נגמר

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.

(לאה גולדברג)

אהיה בשבילך נשלטת מושלמת, הבטחתי לו

את לא, הוא ענה

אעשה בשבילך הכל, הפצרתי בו

זה שקר, הוא אמר בתשובה

אני שלך, לחשתי לו

אף פעם לא תהיי, הוא צעק בתגובה

אז מה? שאלתי אותו

אז נסתפק במציאות, הוא קבע

כן אדוני, השבתי לו

אם אין ברירה.. 

ואז פתאום נגמר, ואני לא רוצה. ואתה מזרז אותי שלא אאחר, שאני צריכה לצאת. ואני מנסה לעשות את המבט הכי מתוק שאני יכולה, מקווה שאולי פתאום תשנה את דעתך. אבל אתה עיקש, וזה מה שצריך, ואני באמת מבינה. אולי בכל זאת רק עוד קצת, אני מבקשת בדממה. רק עוד רגע של אסקפיזם. רק עוד נשימה אחת שבה כל העולם הוא אני ואתה. אבל היד שלך כבר על ידית הדלת ואתה מניד את ראשך בשלילה. ואני נבהלת ועוברת לתחינה. חכה דקה לפני שאתה פותח את הדלת, לפני שאתה משלח אותי דרכה. תן לי רק עוד קצת לפני שאצטרך שוב לחזור למציאות. הרי אתה יודע כמה היא חסרת שליטה. שם בחוץ הכל כל כך ארעי, כל כך לא בטוח, לא כמו אצלך. והטלפון מלא שיחות שלא נענו והיא כבר מתחילה לחלחל בי, הדאגה. משהו לא בסדר, קרה משהו, אני מרגישה.  אז אל תהיה כזה צודק. אני יודעת שאני צריכה. אני יודעת שהזמן דוחק ושצריך לצאת מהבועה. אני יודעת שהמציאות קוראת לי ושאי אפשר לברוח ממנה. אבל תן לי רק עוד רגע. רק עוד נשיקה אחת, וחיבוק אחד. בבקשה ממך. אלך בסוף. אני מבטיחה. אני תמיד הולכת. אבל תן לי רק עוד דקה. אז אתה נכנע, ומחבק אותי קרוב ונותן לי רגע שוב להניח את ראשי על החזה שלך. ואני נושמת אותך ומשחררת עוד דמעה אחרונה. ואז אני יודעת שהפעם באמת נגמר לי הזמן, שכבר אין ברירה.  אני לוקחת נשימה עמוקה, פותחת את הדלת ויוצאת בלי להביט בך. זה בסדר, אני מרגיעה את עצמי ופותחת את הטלפון בדממה, נותנת למציאות שוב לסחוף אותי איתה. היא עוד תחכה לי כאן, הבועה. 

ישבנו יחד ברכב, הילדים מאחורה ישנים ואנחנו נוסעים לכאן או לשם, ושתקנו כזאת מין שתיקה עייפה. ופתאום ברדיו התנגן לו "שיר אהבה בדואי" ואני שאלתי אותו קצת בחשש, "אתה מרגיש ככה לפעמים? את הצורך לנדוד?" והוא הסתכל עליי לרגע, מנסה להבין את פשר השאלה ואז ענה בנועם "לא. טוב לי איפה שאני נמצא." וכאילו הוסיף בין השורות אני כאן ולא הולך לשום מקום, אל דאגה. וחייכתי אליו. שמחה עליו. ועמוק בפנים פתאום הבנתי כמה התאכזבתי מהתשובה.

השיר המשיך לנגן ואני בעיניים עצומות הקשבתי בדממה. "כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל, אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל"

ופתחתי את עיני והסתכלתי שוב על האיש שלי. יש לי כל כך הרבה טוב כאן, אמרתי לעצמי. והבטחתי לעצמי שלא אעזוב את מוט האוהל. שאשתיק את הצליל. שאפסיק לחלום על המדבר. שאשתלט על הכמיהה לנדוד. ולפעמים הרגשתי קרועה. כי כשהמנגינה של החליל התחזקה, כשעבר שוב לידי איזה חלילן בלתי נראה, כמו ילד מהופנט כל גופי קרא ללכת אחריה, לטבוע בה. אז קשרתי את עצמי למוט האוהל עם אזיקים, והוספתי שלשלאות ומשקולת שימנענה את התזוזה. ונשארתי שם, עומדת ועוצרת את הנשימה. ככה עד שיעבור זעם. עד שצליל החליל ייחלש ואמצא שוב מנוחה.

לפני תשעה חודשים, בסגר הראשון פתאום הכל שוב עלה. הקירות סגרו עליי, השלשלאות הכבידו עליי, וצליל החליל שאג לי באוזניים בצעקה מחרישה . והאיש שלי, כל כך טוב, שמע אותי והבין, ונתן לי פרצה. אז הלכתי פעם ראשונה אחרי הצליל של החליל, והגעתי לכאן. וכאן, פגשתי חלילן משלי. ובזכותו גליתי שאני לא צריכה אזיקים ושלשלאות. שאף פעם לא רציתי לעזוב את מוט האוהל. רק הייתי צריכה את האפשרות ללכת קצת אחרי הצליל של החליל. ללכת מהופנטת. והוא תמיד יודע מתי להפסיק אותו, כדי שאוכל לחזור חזרה. לחזור שוב לאחוז במוט האוהל, לחזור לחבק את האיש שלי ולמלא את הריאות בעוד קצת אהבה.

פעם אמר לי החלילן שלי שזה קצת אירוני העובדה שהייתי צריכה להיכנס לכלוב כדי להרגיש חופשיה. ואני עמדתי מולו שותקת. נותנת לאמת הזאת לצוף בנינו, מכבדת אותה בדממה.

"את יודעת, שולט הוא לא קיר" הוא אמר לי. 

וחשבתי על זה לרגע ופתאום חשבתי שזה דימוי נפלא. 

הרי הוא ממש כמו קיר!

כי לפעמים המחשבות שלי מתחילות לרוץ בלי שליטה, ואני קצת כמו רכבת שירדה מהמסילה ודוהרת בירידה. ואז הוא נעמד שם מולי. קיר. ולפעמים אני מבחינה בו ומצליחה ללחוץ על הבלמים ולעצור את הפגיעה. ולפעמים לא. לפעמים אני מתנגשת בו בעוצמה אדירה. אבל הוא לא זז. רק אני עפה אחורה מעוצמת הפגיעה. וזה כואב, ואני כועסת נורא. אבל תמיד אחרי שאני מתאוששת אני חוזרת אליו בזחילה. חוזרת להודות לו על שהיה שם, על שלא זז, על שהיה לי קיר שיעצור אותי מלדהור אל תוך איזו תהום אפלה.

"אז אני מבין שאת לא רוצה להיפגש" הוא שאל בכעס אחרי שתיקה ארוכה.

ואני כמו מתעוררת מחלום, ומופתעת מהשאלה שלא במקומה, עניתי לו בצעקה "סליחה.. אני לא שומעת.. נראה שיש קיר ביני לבינך.." 

המצבים בהם אקבל ממנו סטירה בסדר עולה:

1.      כשאני מצפה לה

2.      כשאני מבקשת

3.      כשאני מתחצפת

4.      כשאני שותקת

5.      כשאני צודקת

ומאז שהבנתי את זה אני, כמו נשלטת טובה ואוהבת, מקפידה תמיד להיות צודקת.

"הוא מדהים", היא מספרת לכולם בהתלהבות
"פשוט שולט מושלם"
"הוא יודע בדיוק איך לגעת בי, מה לומר לי
והכל אצלו מתוכנן ומחושב" .
"הוא כל כך חכם.
וכשאני טועה הוא מעניש אותי כדי שאלמד
אבל בשבילי
הוא כמעט לא עושה דבר לעצמו. הכל בשבילי."

ואני יושבת שם ובוהה בה כלא מאמינה.
ברצינות? היא באמת שכחה מכל הפעמים שמצאתי אותה בוכה?
היא שכחה כמה הוא מבקש רק לעצמו ומתעלם ממנה?
איך הוא טועה ומאשים אותה?
שיהיה.. אני חושבת לעצמי. למה להרוס סיפור טוב עם העובדות.
וכשהיא ממשיכה, ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה לעצור את העיניים מלהתגלגל,
וכשמרוב מאמץ לא להגיב יוצא לי מין אנחת ייאוש קטנה, וכל המבטים מופנים אליי בשאלה,
אז אני מחייכת אליהם ומנסה להחליף נושא..
"אז בחירות אה.."
"כן", היא עונה לי. "למרות שזה מיותר נורא."
"הרי לא יהיה לנו עוד ראש ממשלה כמו ביבי
הוא מדהים.."

כשהוא אמר שאני שקרנית כעסתי נורא. הרי שקר זה לספר דבר שהוא לא אמת, ואת זה אני לא עושה. בעיקר כי כשאני משקרת אני לא יפה. רואים לי ישר את השקר על הפנים. הגבות מתקרבות, האף מתכווץ והלחיים מאדימים. אז אני לא משקרת. אני מספרת רק אמיתות. זו לא אשמתי שהאמת כל כך גמישה.

אז אולי אני רק קצת מעצבת ומסדרת אותה, רק דואגת שתמיד תהיה יפה ומזמינה. כמו סלסלת תותים בשוק. כזאת שכל תות בה נראה כמו פלא הבריאה. ונכון שבתחתית הסלסלה כולם רקובים, אבל זה לא העניין. זה הכל שאלה של הצגה. אז גם אני מסדרת אמיתות בסלסלה.

או כמו שולט בכלוב, שמפרק לו להנאתו נשלטות ומרכיב בחזרה. ככה גם אני מפרקת את המציאות לאמיתות ואז מרכיבה. והאמת שלי כמו נשלטת טובה, הולכת עם ראש מורם, כל כך יפה. ורק אם יחפשו עמוק בפנים, פתאום יגלו איך היא כולה שברים שמוחזקים בקושי יחד עם כמה חבלים. ואני כמו שולטת מנוסה, משחררת את האמת שלי חזרה לעולם ומביטה בה בגאווה, עבודת אומנות של ממש, כל כך יפה ונעימה.

אני לא משקרת, אני רק מעצבת את המציאות, מנעימה אותה. מגישה אמת שהיא הרבה יותר יפה. והרי אמיתות מעוצבות זה המוצר הכי נמכר. זה מה שכולם מחפשים. זו לא אשמתי שהאמת נסחרת כמו סחורה. אני רק מקשיבה לשוק ועונה על הדרישה.

באמת שאני לא משקרת, אף פעם, וזו האמת לאמיתה. הרי אני לא רוצה שיחשבו שאני לא יפה.

יש משהו נורא אנוכי בלהיות נשלט, משהו אנוכי בלבקש ממישהו אחר לקחת ממך את השליטה. יש משהו אנוכי בלהיפתח בפני מישהו, בלחשוף מולו את כל השדים, את הטראומות, את השריטות והפחדים שלך. יש משהו אנוכי בבקשה שישתמשו בך. זה להטיל על מישהו אחריות עצומה. יש משהו אנוכי ברצון שישפילו אותך אבל ידעו מתי לעצור, שיכאיבו לך אבל לא יעברו את הגבולות שלך. משהו אנוכי בציפייה שיפרקו אותך, ויזעזעו אותך, שירעידו את כל כלך, אבל גם שבאותה נשימה ישמרו עליך, ויזהרו עליך ולא ישברו אותך ככה שאין כבר דרך להרכיב בחזרה. יש משהו כל כך אנוכי בלבקש להיות של מישהו, בלהגיד אני שלך.

ואולי אנחנו יודעים את זה, הנשלטים. כמה אנוכיות יש במקום הזה של איבוד השליטה. אולי אנחנו יודעים כמה הרבה אנחנו מבקשים, ובגלל זה מוכנים ומבקשים לתת הרבה בחזרה. מתחננים שיקחו מאתנו יותר. שיתנו  לנו לשרת, ולהתמסר, לשמח ולענג. רק שיתנו לנו לתת קצת יותר. כי אולי רק ככה נוכל להתמודד עם הידיעה, שיש משהו אנוכי כל כך בבקשה שלנו לאבד שליטה.

אמרתי לו שאני איתו כדי להמשיך להיות עוד קצת צעירה. הרי הוא כל כך יותר גדול ממני וככה אני יכולה להיות עוד קצת קטנה. ואפשר לראות לו בקצה של העיניים כמה הוא כבר ראה, ואפשר לראות לו בקצה של החיוך כמה הוא כבר ידע, ואפשר לראות לו ברגע הזה שהוא עוצר לחשוב לפני שהוא מדבר כמה הוא כבר טעה. ואני.. אני לידו כל כך תמימה. מתרגשת מכל מה שיש לי עוד לראות, מכל מה שיש לי עוד לדעת, ומכל מה שיש לי עוד לטעות. אבל לפעמים, לפעמים כשאני אומרת איזו אמירה, כשבורחת לי מהפה פתאום איזו מחשבה מסגירה, אז הוא שומע בי כמה שאני בעצם מבוגרת. ברגע הזה שהקול שלי קצת מתייצב, והעיניים מתכווצות, ובקצה החיוך מסתתר כאב כזה של גדילה. ואז הוא מביט בי בעיניים היודעות שלו בפליאה, והחיוך שלו מתרחב קצת. אולי כי הוא פתאום מתרגש מהתזכורת הנעימה שיש לו עוד כל כך הרבה לראות, וכל כך הרבה לדעת, וכל כך הרבה לטעות. הרי אחרת איך יכול להיות שהוא עוד מופתע מאחת כזאת קטנה.. 

ואז, אז יש בחדר מין שתיקה כזאת של הבנה. הבנה שאולי הגוף מתבגר עם השנים, אבל הנפש, הנפש מתבגרת עם החוויות של החיים. ויש עוד כל כך הרבה מה לחיות, וכל כך הרבה מה לחוות, וכל כך הרבה מה לראות, מה לדעת, ומה לטעות .