הסיפור שאינו נגמר

יש מין רגע קסום ברגע בו נכנסים לתוך התפקידים בקשר שליטה. במעבר משיחה רגילה בין זוג, להיררכיה ברורה. הכל קורה כאילו בשניה. מספיקה מילה אחת, ונשימה אחת.

הם דיברו על איזה נושא, לא חשוב מה. ואולי התווכחו בדיוק באותה נקודה. או שהיא סיפרה לו בהתלהבות על דבר מה. והיא בדיוק נכנסה לרצף של דיבור, מנסה להסביר את הטיעון שלה. ואז משום מקום הוא אומר בקול, "שקט!" והיא מרגישה איך כל האוויר שלקחה כדי להוציא את המילים נתקע לה בגרון. והמילים שלה, שכבר היו מוכנות לצאת החוצה, כמו מוטחות בחוזקה על דפנות פיה. ומההלם, ומההדף של המילים העצורות פניה האדימו. ומהאודם העז, ומכאב הפגיעה, מתעוררים פתאום הכעס והבושה. הרי היא הייתה באמצע מילה. היא ניסחה כבר רעיון והיא רוצה להשלים את המחשבה. ורגע אחרי, כשהיא מבינה שהיא עוצרת את הנשימה. היא כבר נרגעת. ועם הנשיפה החוצה של האוויר היא מרגישה איך החום מהפנים האדומות ממיס לאט את הכעס והבושה. והם נוזלים להם למטה, מרטיבים אותה. והיא משפילה מבט. טוב לה במקום שלה.

אני לא צריכה שתבין אותי. יש דברים שלעולם לא תבין. יש דברים בי שתמיד יישארו לך כמו חידה. החלטות שקיבלתי, השקפות שגיבשתי, בחירות וטעויות שמישהו אחר אף פעם לא היה עושה, בטח לא אתה. ואיך תבין? איך תבין אם לפעמים גם אני לא מבינה? איך תבין אם לא חווית את אותם החוויות כמוני, אם לא נפגעת מאותם פגיעות כמוני? אם לא בנית את אותן החומות סביבך? אז אני לא צריכה שתבין אותי, הרי גם אני בקושי מבינה. ואני לא צריכה את ההזדהות שלך. לא עם הכל אפשר להזדהות, ולא הכל בר השוואה. לא זו הסיבה שאני משתפת אותך. אני צריכה שתשמע אותי, ותראה אותי, אולי תעוץ לי עצה. אבל יותר מכל אני צריכה שתגיד לי שלמרות שאתה לא מבין אותי, או מצליח להזדהות עם כל בחירה, אתה כן מכיר אותי, ואתה בוחר בי כחבילה שלמה. עם הטעויות, עם ההחלטות, עם הבחירות, עם השריטות ועם החומות. אז אתה לא צריך להבין אותי, או להזדהות איתי. כי זה לא קשור אליך, למי שאתה. זה פשוט מי שאני שעומדת מולך. וזה בסדר אם לא תבין אותי, אם אראה לך קצת כמו חידה, אם תביט בי ותשבור את הראש איך יכולתי להיות כזאת טועה. אל תבין אותי, אני לא צריכה הבנה. אני צריכה רק שתבקש להכיר את מי שאני, ושאדע שאתה נשאר למרות ובגלל שראית שאני שונה ממך.    

כששואלים אותי למה הפרופיל שלי כל כך ריק..

יש לך רשימת דרישות?
לא ברורות
ומה לגבי גבולות?
עוד פחות
יש לך השקפות?
לא מגובשות
ואולי חדשות?
לא מעניינות

אז מה יש לך?

אני.. כל מה שיש לי.. זו רשימת משאלות

מעניין מה עבר בראשה של הציפור הראשונה שהחליטה לחפש את הארוחה הבאה שלה דווקא בפה התנין. האם הביטחון של שיניו הגדולות משכו אותה? האם האמינה שתוכל להתגונן מפני העולם הגדול אם רק תשרת אותו כראוי? או שהיא פשוט היתה כל כך רעבה עד שבחרה להתעלם מהסכנה. ואולי זה היה בכלל התנין, שהרגיש את הלכלוך בין השיניים מציק. מין גירוד פנימי כזה שלא הצליח לשחרר. כזה שידע שרק אחר יוכל לעזור לו לפתור. וכשראה את הציפור הקטנה והעדינה, מרפרפת בכנפיה הקטנות מעליו, כל כך קטנה ופגיעה, החליט שהיא תהיה הפתרון המושלם, והציע לה מקום מבטחים בין לסתותיו. או אולי זה התחיל כמלכודת, כדרך למשוך לעצמו את הארוחה הבאה. אבל כשהיא היתה כבר בין שיניו, רגליה הקטנות דגדגו את לשונו וזה נעם לו, אז הוא עשה איתה עסקה. "בואי, אכלי מפי ובתמורה תקבלי גם אוכל גם הגנה. את רעבה, וחלשה, ואני.. אני צריך מישהי שתוציא את האוכל מבין שיניי, שתדגדג את פי עם רגליה הקטנות. נוכל לעזור זה לזו." והיא הסכימה הציפור הקטנה, כי הוא צדק, היא רעבה וחלשה.  

יש משהו מדהים בסימביוזה. ההרמוניה של הטבע במיטבה. שני יצורים שונים, עם צרכים שונים אבל משלימים. כמו למצוא את החצי השני שלך. החתיכה החסרה. אבל החיבור הוא עדין, ושברירי. הוא דורש דריכות בכל רגע. כי אם הציפור הקטנה לא תשים לב ובטעות תפצע את התנין עם מקורה, הוא יכול בקלות לסגור את לסתותיו ולבלוע אותה שלמה. ואם התנין האימתני לא יהיה עדין איתה, אם לא ישמור על ביטחונה, הוא באותה קלות יאבד אותה. הרמוניה שברירית זאת, הסימביוזה.

אבל קראתי עכשיו שהסימביוזה בין התנין לציפור הקטנה היא סתם אגדה. עוד סיפור שסיפר לעצמו האדם כי התקשה להבין שהעולם יותר מורכב. נראה לי מתאים.

הקשר שלנו מורכב מבועות. לקח לי המון זמן להבין את זה, להגדיר את זה. וזו הגדרה חשובה. כי יש את החיים שלי, והחיים שלך. יש את הבית, את המשפחה. יש עבודה וחברים ומשימות וחיים. ויש אותנו, אותי ואותך. והדברים לא מתערבבים. הם לא צריכים. כשאני בבית, בחיים האמתיים, אני לא הנשלטת שלך. אתה איתי במחשבה, אתה נוכח, אבל אני לא שלך. אני שלו, של הילדים, של החיים. ואז יש לי בועות שלך. נקודות בזמן בהם אני מתנתקת לרגע כדי להיות שלך. ובזמן הזה, כשאני נכנסת לתוך הבועה, אני בדיוק כך. חיה בבועה. אני מתנתקת לרגע מהעולם האמתי, אני יוצאת לרגע מהמציאות, בין אם כרגע היא נפלאה ובין אם היא מכבידה (כשעצם קיום הבועה משפיע באופן ישיר על היכולת להכיל אותה). ושם בבועה אני  מניחה בצד את היותי אמא, את תפקידי כאישה. אני מתנתקת מהמרדף, ומהדאגות, ואני הופכת להיות פשוט שלך. הנשלטת שלך. שם כל מה שחשוב זה אני בשבילך. אבל זו לא התנתקות מוחלטת, הרי הבועה תמיד שקופה, והחיים חזקים ממנה, וחשובים ממנה. לכן אם יהיה צורך, תמיד ברגע אוכל לצאת מהבועה. ואמרת לי פעם שאני צריכה להיזהר, כי אפשר להתמכר למציאות חלופית, לפנטזיה. אבל מאז שהבנתי שהקשר שלנו מורכב מבועות אני כבר לא דואגת. כי בועות הן בדיוק לא מציאות מקבילה. הן רק דרך לקשט מציאות קיימת, לצבוע אותה. ובזכות הבועות שלנו המציאות שלי יותר טובה. כי טוב לי בחיים האמתיים, ואני אוהבת את הבית, את המשפחה. אבל טוב לי גם כי אני יודעת שיש לי בועות של אוויר שמחכות לי. שלרגע אני קלה מאוויר ועפה קצת בתוך בועה, איפה שהדאגה היחידה שיש לי זה להיות טובה לך. וכשאני יוצאת מהבועה, כשהיא מתפוצצת, זה כואב רק לשנייה. ואז אני חוזרת לעולם האמתי ומחייכת. כי טוב לי בו, וטוב לי בתוך הבועה.

ולפעמים נדמה לי שכל מה שאני עושה בחיים זה מחכה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני רק מחכה. כשהייתי קטנה חיכיתי להיות גדולה, וכשגדלתי חיכיתי להחכים, להיות מנוסה. חיכיתי לחופש הגדול, וחיכיתי שתתחיל כבר השנה. חיכיתי למאורע גדול, וחיכיתי לשמוע בשורה טובה. וגם היום אני עוד מחכה. אני מחכה לו שיחזור, אני מחכה לך. אני מחכה שמשהו יקרה. אני מחכה לאיזו חוויה מרטיטה. אני מחכה שהשגרה תשבר. אני מחכה שנזכה כבר לחזור לשגרה. אני מחכה לחורף בקיץ, ויושבת בציפייה לאביב כשכבר קר נורא. ושוב בין לבין אני מחכה לו ומחכה לך. מחכה שניפגש, מחכה שתכתוב. יושבת ומחכה.

ואולי תגידו שאני סתם אומרת. שעשיתי המון בזמן הזה, שאני סתם מגזימה. הרי עשיתי חייל, ועשיתי ילדים, ואהבתי, ונאהבתי, ויצרתי וכתבתי, וחוויתי, ושמחתי, ונשברתי, ובכיתי (כשאף אחד לא ראה). אבל אני יודעת את האמת הפשוטה. נכון שעשיתי המון, אבל זה הכל היה סתם, בין לבין, כדי להעביר קצת את הזמן, בזמן שאני יושבת ומחכה.  

זה לא מספיק

כלום לא מספיק

היא לא מספיקה לו

הזמן שלהם לא מספיק

הכל קצר מדי

הכל חולף

ושום דבר לא מספק

כי זה לא מספיק חדש

או לא מספיק מרגש

כי הוא לא מספיק נוכח

וזה לא מספיק כואב

הכל נמצא, אבל חסר

אז למה לא להסתפק במה שיש?

כי תמיד נחמוד במה שאין

טבע האדם, טבע החולמים

סקרנות ותשוקה שגזרו עלינו חיים בלתי מספקים

בעקבות שיחה עם חברה טובה על השאלה שאין לה תשובה

"איך את נראית?" הוא שאל מבעד למסך והיא השתתקה. איזו מין שאלה קשה. מה עונים על כזאת שאלה? הרי אפשר לתאר תיאורים סתמיים, על צבע העיניים וצבע השיער, על מבנה הגוף אם רחב או צר. אבל זה לא מה שחשוב. זו לא השאלה. הוא רוצה לדעת האם את מספיק יפה. איך את נראית? הוא שאל, והיא בסוף ענתה:

אני נראית כמו הירח ..

נהדר! יפה כלבנה?

לא, משתנה. פעם אראה שברירית ועדינה, ופעם אראה גדולה וחזקה.

אני נראית כמו הירח ..

נפלא! צחורה וענוגה?

לא, מתעתעת את הראייה. מרחוק אני כולי זוהרת ושלמה. ומקרוב, בורות, ומכתשים, צלקות וחטטים.

אני נראית כמו הירח ..

מדהים! זוהרת ומאירה?

לא, מעומעמת. נעלמת לאורה של אחרת שזוהרת בחוזקה, אבל גם אהיה לך אור מציל חיים כשאתה לבד בחשכה.

"איך את נראית" הוא שאל, והיא ענתה, "אני נראית כמו הירח. יפה כלבנה, צחורה וענוגה. זוהרת ומאירה.. אבל גם משתנה, מעומעמת ומתעתעת את הראייה. הרי בסוף זה הכל עניין של נקודת מבט, של הרגשה. אבל זה לא חשוב, כי גם ככה אני בדיוק כמו הירח.. אולי אני נראית לך קרובה, במרחק נגיעה. אבל אני לא. אני כל כך רחוקה.

אז כך אני נראית. ואיך אתה?"

הם רוצים שאחזור לאיזון. באיזון בטוח יותר. ומי כמוני יודעת. אני בחורה מאוזנת. בלי קצוות. הקצוות מסוכנים. הרי אנחנו קצת כמו מטוטלת, אנשים. אז זה ידוע שכשמגיעים לקצה, אחר כך מוטחים על הקיר בקצה השני. תשאלו את כל המכורים. אז הם רוצים שאתאזן. אני! מי שכל חייה רק איזונים. הם רוצים שאהיה ברגע, איהנה מהפשוט, מהטוב, מהשלווה והנעים. שאפסיק לחפש להיות כמוהם, כמו הלא מאוזנים.

זה מפחיד אותם. החיפוש אחר הקצוות. זה מאיים להם על האיזון הזה שהם כל כך רוצים. ואני הרי בחורה מאוזנת. כל כך מאוזנת שאני מאזנת את כל הסובבים. אז אם בארזים נפלה שלהבת.. לא, אי אפשר. הארזים חייבים להישאר מאוזנים. הרי הם מסמנים לכל היתר את הזווית הישרה. אנשי הקצוות חייבים את הארזים. ואם הארז יפול, בטוח יהיו נפגעים.

אבל קצת קשה לנשום כשהמאזניים מאוזנים. כל המשקל הזה על החזה מכביד עליי נורא. ואי אפשר לעשות שום תזוזה, שמא תאבד את האיזון בחיים. אז אני כמו משותקת, וקפואה. כמו אטלס שמחזיק את הכדור על גבו אני עומדת, כמעט בלי תזוזה. רק לפעמים משנה קצת תנוחה, לוקחת על עצמי עוד קצת כובד של חיים, לעזור לאלו שלא מאוזנים.

וכשאני מאוזנת אני הופכת אדישה. כבר לא מרגישה כלום. כי רגשות מוציאים מאיזון. ובכלל הם בקושי מורגשים. המוח עסוק מדי בחישובים. אז הם שם, עמוק. הם קיימים. אבל אין זמן באיזון להרגיש. להרגיש זה ה'הי' של הלא מאוזנים. כאילו הם צוחקים לי ואומרים, לך יש את הביטחון של האיזון, ולנו יש את הזכות להרגיש שאנחנו חיים.

ואני גם רוצה. רק לרגע להיות לא מאוזנת. רק 'הי' קטן של הרגשה. אז אחרי שהכל מאוזן, שאיזנתי אותי, ואותך, ואת כל הסובבים. ששמתי עוד משקל בכל האזורים שצריך, והורדתי את המשקל מאלו שלא סוחבים, אחרי שעשית כל מה שאפשר, כדי לשמור על כולם מרוצים, אני מתגנבת לאט, יורדת מהמאזניים שהיו לי כל החיים. ובשקט בשקט בלי שרואים, מתקדמת לארצות הספר, לחפש את הגבולות שלי, לבדוק איך מרגיש להיות שם, בקצוות, איפה שמרגישים.

ובסוף, אחזור כמו מטוטלת, מוטחת על הקיר בצד השני. אבל אתאזן בחזרה. אני מבטיחה. אני הרי אלופת האיזונים. רק אני מתחננת, תנו לי עוד רגע קטן, רק עוד כמה ריגושים. להרגיש שאני חיה, ולא רק מחשבת משקלים.

היא לא מסתובבת יותר, היד.
זה לא משנה כמה תנסה או תתעקש
היא מוגבלת
וזה לא חשוב כמה תדרוש ותכעס
זה לא משנה כמה אני רוצה לרצות אותך
היא לא מסתובבת יותר, היד
ונכון שעם מספיק כוח תצליח לשבור אותה
אבל גם אז היא לא תסתובב יותר
היא רק תצא ממקומה
תתנפח ותאדים
אבל היא עדין תשאר מוגבלת
תקועה במקומה
כי לא תמיד זה רק ענין של להתאמץ יותר בשבילך
לא הכל אפשר לכופף או לסובב רק עם כוח הרצון שלך
יש גם מציאות
והיא מוגבלת ומגבילה

וגם הלב ככה
גם כשאנסה בכל הכוח להתאים אותו לך
גם שתלחץ בכל הכוח, עם כוח הרצון הזה שלך
גם הלב כמו היד מוגבל
ואם תלחץ מספיק תגיע לנקודה
שהוא לא יכול להסתובב יותר
רק להישבר
ואז מה?
נשארת עם לב שבור ובלי להשיג את מבוקשך..