הסיפור שאינו נגמר

אני מקנאה לו

עוד לא קרה דבר ואני כבר מקנאה

יש משהו טוב בקנאה?

היא מספרת לנו מה חשוב

היא מלמדת אותנו להעריך את מי שנמצא

אבל היא שורפת מבפנים

מכאיבה

אז חשבתי שאולי זה עניין של החלטה

שהאש לא חייבת לכלה אותך

כי היא נמצאת שם

על זה אין לי שליטה

אבל היא לא חייבת לשרוף אותי

אני מקווה

אולי היא יכולה פשוט לבעור

להאיר מבפנים את הקרבה

וכמו מול הסנה

אשיל נעליי לפניה

וארכין את ראשי

כאומרת תודה

על שיש לי הזכות לאהוב אותך

והזכות לקנא לך

או לפחות ככה אספר לך..

ובלב אשיר לי זמר של "ניגון עתיק".. הרי גם שם היא כמו אש, הקנאה..

יום אחד היא חייכה אליו. הוא זכר את היום הזה כאילו שהיה אתמול, ואולי זה באמת היה אתמול? זה לא חשוב, כי הרי איך יכול לשכוח? זה היה החיוך הכי יפה שאי פעם ראה. היה זה חיוך עם אור בעיניים, ופנים שכולן מראות טוב. היה זה חיוך אמיתי, וכנה, והיא שלחה אותו במיוחד בשבילו. הוא לא חשב שהיא רואה אותו. והוא תמיד ראה אותה, הביט בה כשהיא עברה כל בוקר ברחוב הצר בדרך למשרד הקטן שלה. ובערב כשהיא יצאה ממנו חזרה לביתה היה עוקב אחריה, רואה אותה מתנענעת לאיטה. תמיד הולכת לה זקופה, מהורהרת, כמו בתוך חלום. והוא אחריה. רק עוד קצת, רק עד סוף הרחוב, כשהוא רואה אותה פונה לרחוב של ביתה. רק פעם אחת עקב אחריה עד לשם, רק כדי לראות היכן גרה. אבל לא יותר, הוא ידע שיש גבול, הוא זכר מה קרה בפעם הקודמת שעקב אחרי ההיא עד ביתה. ואחרי שהייתה נעלמת ממבטו הוא מיהר לעמוד מול חלון הראווה של המשרד שלה. היא מוכרת שם חלומות לאנשים. יש כאלה שחושבים שהיא סתם מתווכת של דירות. אבל הוא יודע שהיא לא. היא מוכרת חלומות. היא לא סתם מוכרת להם בית, היא מוכרת להם משפחה יפה, וחיים טובים, וביטחון. כמו שיהיה לו יום אחד הוא קיווה, כמו שיהיה לו איתה יום אחד הוא לחש לעצמו באמונה. וכשהוא הביט בה מעבר לרחוב, מלווה החוצה עוד לקוחות מרוצים, עם החיוך הנעים שלה, ועם המבטים המרוצים שלהם, היה ברור לו שהיא לא סתם מתווכת פשוטה. לא, היא מלאך שהגיע למכור לבני האדם הפשוטים חלומות, כדי שיוכלו להתמודד עם חיים חסרי ערך וקשים. ויום אחד, שאולי היה רק אתמול, כשיצאו משם זוג שנראו כאילו יצאו ממגזינים, לבושים בבגדים הכי יפים, לוחצים את ידה בעליצות ואצילות כזאת כמו שיש רק בסרטים, אז כשהביט בהם בקנאה על מה שהם, ועל שזכו להיות לצידה, דווקא אז מכל הימים, היא פתאום הרימה את מבטה, והציצה בו, וחייכה אליו. חיוך כל כך נעים. חיוך שלא ראה אותה מחייכת בחיים. ובאותו רגע ידע שהיא מבינה, שהיא יודעת שהוא יודע שהיא משהו מיוחד, ושהיא מוקירה אותו על ההכרה בה. שהיא יודעת שהוא היחיד בעולם שרואה את כל מי שהיא, היחיד שאיתו היא יכולה להיות שלמה. היה לו ברור לגמרי כל זה ממבט אחד. ובערב כששכב במיטתו וחלם אותה, הוא תהה אם זה מוזר, זה שהוא מבין כל כך הרבה רק מחיוך אחד. אבל הוא החליט שלא, שככה זה כשאנשים מתחברים. שיש סימנים שאי אפשר לטעות בהם. וכשלרגע קפצו לו לראש כל המקרים הקודמים, כל הנשים האחרות והסימנים שהיה בטוח בהם,  כשכל אלו ניסו להתגנב לראשו, להעכיר לו את המחשבה הנעימה, הוא גירש אותם מהר, רחוק ועמוק לתהום השכחה. הרי כאן אי אפשר לטעות. כאן זה ברור כמו קרן שמש באמצע סערה. היא והוא נועדו זה לזה, ועכשיו גם היא מבינה. למחרת בבוקר, ואולי היה זה היום, בכל אופן בבוקר אחרי החיוך הזה ששינה את הכל מבחינתו, ומבחינתה – הוא בטוח שגם מבחינתה, למחרת אותו יום הוא קפץ מהמיטה ורץ להתלבש כדי להספיק לראות אותה. וכמו כל יום, היא חלפה על פניו בדרכה למשרד הקטן שלה, מקפלת את המטריה, מנגבת את רגליה ונכנסת בדממה. רק שהפעם הוא בעקבותיה, נכנס אחריה למשרד שלה. והיא עושה כאילו היא לא שמה לב שהוא שם, פשטה את מעילה באיטיות, חושפת חולצה מכופתרת וחצאית צמודה. היא לבשה את זה במיוחד בשבילו הוא חשב, וכל גופו התעורר לקראתה. הרי היא ידעה שיבוא, היא בטוח ידעה אחרי ששלחה אליו את החיוך הזה שלה. אז הוא כחכך בגרונו, שתדע שהוא פה, שהוא לצידה, והיא בתגובה קפצה בבהלה, ואז שוב מחייכת ביקשה סליחה. מסבירה שלא ראתה אותו, ושהרגע פתחה, ושהיא צריכה קצת להתארגן, וכבר תתפנה ותשמח לשרת אותו. והוא רק התעורר יותר, מרוגש שהיא מבינה, שהיא רוצה להכין את עצמה בשבילו, לשרותו. אבל הוא כבר לא יכול היה לחכות, והוא גם רצה שתדע שהיא מושלמת כמו שהיא, שהיא לא צריכה שום הכנה. שהוא רוצה אותה ככה, כמו שהיא, שהאיפור והבגדים היפים, והבושם המושקע, כל אלו מיותרים בעיניו. היא לא צריכה היתה להשקיע כל כך בשבילו. וברור לו שהיא מבינה אותו, הרי בקשר כמו שלהם לא צריך מילים. מספיק רק שיתפוס את ידה, וימשוך אותה אליו וינשק אותה בסערה. היא כבר תבין.

אבל היא לא הבינה, היא רק צעקה, וכשלא שחרר את ידה כדי לתת לה עוד רגע הזדמנות להירגע היא גם בכתה. וכשניסה לקרב אותה אליו, כדי שתרגיש שזה הוא, החצי שלה, זה שחייכה אליו את החיוך שלה, היא רק נלחצה יותר, צעקה יותר ובכתה יותר. אפילו איימה שתזמין משטרה, ואמרה לו שהוא משוגע. והוא דמו רתח עליה, על שהיא לא מבינה, על כל הנשים הללו שרגע קוראות לו ומסמנות לו לבוא ולמחרת כאילו אחז בהן שד והן דוחקות אותו מעליהן. אותו, את זה שהוא היחיד שאי פעם היה יכול להיות טוב באמת בשבילן, את זה שרואה אותן. וכשהכעס עליה גבר, כשהוא צבר בתוכו תאוצה, מצטרף לכעס על ההיא וההיא ועל כל הנשים כולן, הוא הרים אותה, ובכוח הטיח אותה לרצפה. ויותר היא לא בכתה או צעקה. רק שכבה שם דוממת, כל כך יפה. והוא נרגע. עכשיו היא מבינה. הרי זה ברור כשמש, שאם לא איתו, אין לה חיים כאן על האדמה.    

אז זה מה שסיפר להם שמה, בתחנת המשטרה. הוא כבר לא זכר מתי כל זה היה. זה הרגיש לפני שנים. יכול להיות שרק אתמול חייכה אליו את החיוך הזה שלה? איזה חיוך יש לה.. חיוך של פעם בחיים.

חשבתי שאולי, בשנה הבאה, כשאשב על המרפסת ואספור ציפורים נודדות, יהיו לי קצת פחות שאלות וקצת יותר תשובות. שאולי כבר לא יבער בי לעצור אותן כדי להבין אם זה שווה להן המאמץ האדיר הזה, לעוף למרחקים רק כדי לא להרגיש קצת את הקור? והאם הן לא מפחדות שמא הן כל הזמן מפספסות? את היופי של השלגים, את ההרגשה הזו של שמש של קיץ חם שמבעבעת מבפנים? האם אפשר שתהיה לה לציפור שני בתים? אחד להתגעגע, והשני לחזור אליו בחזרה? האם הנדידה באמת מקלה על הנשימה?

ואולי, בשנה הבאה כשאביט בציפורים, כבר לא ארגיש צורך עז לעצום עיניים ולדמיין את ידי נפרשות לצדדים, את הרוח שמלטפת את פניי בזמן שאני עפה חזרה למולדת שאף פעם לא הייתה שלי, לבית שבו גם בקיץ האגמים קפואים. ואולי אעמוד מולן בוטחת ואאחל להן נדידה טובה, אבל אסביר שאני לא באה, כי אי אפשר לברוח כל הזמן בחיים.

ואולי, בשנה הבאה, כשאביט במעוף הציפורים, כבר לא אתפתה לברוח עם המבט מהלהקה, ולחפש דווקא את ההוא שעף נגד הזרם, לעבר אגם מלא דגים. ולא אעקוב מהופנטת אחר צלילתו למטה, ללא הכרה, רק כדי לגלות שהאגם אינו, וגם לא הדגים, וזו סתם פטה-מורגנה ולמטה רק אדמת טרשים.

ואולי, בשנה הבאה, כבר אצליח לסלוח לעצמי על הכנף השבורה, ועל העול שאני לזה שלצידי. כי הוא צריך כל הזמן לשמור שלא אטה מדי לצדדים, שלא אסחף לי פתאום במשב רוח חזקה ואאבד את הדרך הביתה חזרה ללהקה. ואולי אפילו אצליח לנפנף מספיק חזק בכנף הבריאה, כדי לתת יותר ממני בשבילו, כדי להיות לו עזר כנגדו.

ואולי, אולי בשנה הבאה, כבר אהיה שלמה עם זה שאף אחד לא עף כאן, שאין ממש תנועה. שרק הציפורים נודדות, והאדם, הוא לא ציפור, הוא עץ, ושורשיו נעוצים עמוק באדמה. וזה בסדר, זה לא מפחיד ולא רע. זה החיים. והציפורים שם למעלה כבר לא יהיו אז בשבילי, הם יישארו בשביל אלו שעוד לא שלמים עם העדר התנועה ועם השורשים המעיקים. הם יישארו לאלו שעוד בחיפושים מתמידים, לאלו שעוד חולמים.

אולי, בשנה בשנה הבאה..

ואולי ארשה לעצמי להמשיך לחלום, רק עוד קצת, רק טיפה.. רק עוד שנה.

היא הלכה אחריו שותקת, דמעות בעיניה. כמה התאמצה לא לבכות, אבל היא לא יכלה לדמעות. הוא היה נראה כל כך כואב, וחלש. והיא הייתה שם לצידו לאורך כל הדרך, מלווה אותו מרחוק. כמה פעמים ראתה את מבטו מחפש אותה, ואולי מבט של נחמה בעיניו כשעיניהם נפגשו? מי מנחם את מי? תהתה. וכשנפל בפעם הראשונה היא דחפה בכל הכוח כדי להגיע אליו, אבל הם עצרו בעדה. היא עברה איתו את כל הדרך, מסמנת בראשה את התחנות של מסע הייסורים של אדונה. היא לא משה מצידו, והיא ידעה שהוא מרגיש אותה. וכשהגיעה השעה, היא עמדה שם, צופה בזוועה. ולאחר המעשה חיכתה ביחד עם אמו, לקבל אותו, לנקות את הגופה. וכשסיימו נצמדה לקברו, כמו כלב עזוב שמחפש את אדונו. אבל לאחר מותו כולם שכחו אותה, ולמרות ששמעה אותם מזכירים  כל הזמן  את שמו, הרגישה כאילו שכחו גם אותו. הם הפיצו את דבריו ברחבי האימפריה, מספרים על דאגה לעני, לאלמנה למצורע, ובאותו נשימה הפנו את מבטם עליה, ירקו, וקראו לה זונה. אבל הוא לא ראה אותה ככה, הוא הביט ישירות עליה, רואה עמוק לתוכה, מגרש את השדים שלה. היא לעולם לא תשכח את ההרגשה של מבטו שנח עליה, כאילו ידע אותה. ולא סתם הלכו אחריו כולם בלי היסוס. הוא רק דיבר והשתררה דממה. היה ברור לכולם שהוא לא סתם אדם. אבל היא תמיד הייתה לצידו, הרבה לפני רובם. גאה להיות שלו. אוהבת עד בלי די. ולאחר מותו סיפרה לעצמה שוב ושוב את סיפורו. אבל לא כמו שסיפרו אותו שליחיו, לא כמו שההיסטוריה ביקשה, אלא כמו שהיא חוותה אותו, כמו מי שהיה בשבילה, האדון שלה. והיא כעסה עליו, על שהקריב עצמו. היא כעסה עליו על שעזב אותה. הוא לא יודע שאין לה  דבר בלעדיו? שמרגע שהלך חזרה להיות שוב סתם זונה? היא לא הבינה אותם, את אלו שמפארים את מותו. נותנים משמעות לאובדנה. היא לא רצתה משמעות. עדיף לה את האדון שלה חיי מאשר להאמין שהמת הוא אלוהים. אין בזה נחמה. היא אף פעם לא הייתה צריכה אותו מושלם, או נטול פגם. היא מעולם לא אהבה אותו יותר מאשר בזמן שהלך מיוסר ברחובות העיר, כואב וחלש. זה לא הוריד מאומה בשבילה. ההיפך. הוא היה אנושי, הוא היה חיי, והוא היה שלה.

ועכשיו כבר לא, עכשיו הוא של כולם. שמו מוזכר שוב ושוב בפיהם של מיליארדי אנשים מסביב לעולם. והיא, היא עוד מסתובבת רודפת קבר שאין בו מאומה, חולמת על מי שהיה אדונה, זה שנטש אותה בשביל האנושות כולה.

I'll never be Maria Magdalena...

היא עברה על מדף הספרים במהירות, מחפשת את המספר הסידורי שהוא שלח לה. הלב שלה דופק והיא מתרגשת. מעניין למה שלח אותה לפה, מה היא כבר תמצא. היא סורקת את הספרים ולבה קופץ כשהיא מוצאת את הספר הנכון. ג'ין אייר, היא מחייכת לעצמה  והרגשת צמרמורת נעימה חולפת בגבה. איך הוא ידע? היא פותחת את הספר בעמוד הנכון, סופרת עד שמגיעה לשורה שנכתבה בהודעה, ומתחילה לקרוא:

" תחושה משונה מאד היא לאדם צעיר וחסר ניסיון, להרגיש את עצמו בודד לחלוטין בעולם, מנותק מכל קשר, אינו בטוח לאיזה נמל ייסחף והוא עשוי להגיע, והוא מנוע בידי כל מיני מכשולים מלחזור למקום אותו עזב. קסם ההרפתקה ממתיק תחושה זו, זוהר ההרפתקה מחמם אותה; אך אז מפריעה אותה פעימת פחד."

אוי אלוהים, היא חושבת לעצמה, ידיה רועדות. כאילו הוא עומד כאן לידה ומקריא את המילים בשבילה. והיא מרגישה איך הן מתגשמות בה, את הטעם המתוק בהתרגשות של הרפתקה, ואת פעימת הפחד שעולה בה לרגע. היא מצלמת את הפסקה וממהרת להחזיר את הספר למדף, ואז אחרי רגע מתחרטת ולוקחת אותו איתה. היא תקרא אותו הלילה. משם היא רצה להתיישב ליד שולחן וכותבת לו מייל ארוך כתשובה. מודה לו על המילים וההשקעה, מספרת לו כמה התרגשה. מספרת לו כמה חיכתה לפני לראות אם הבחין בה. כמה הוא ריגש אותה מהרגע הראשון שנכנס לכיתה והתחיל ללמד. איך המבט שלו עליה העביר בה צמרמורת. היא לא התכוונה לספר לו את כל זה, היא התביישה כל כך, אבל אחרי מחווה כזאת הרגישה שמגיע לו שידע הכל, שיכיר אותה. הרי הוא הוכיח כבר שהוא מבין אותה. הוא לא ענה לה, וגם לא הראה שום סימן למחרת כשנכנס כהרגלו בסערה לכיתה, זורק את התיק על השולחן ושואל מה חשבו על משימת הקריאה האחרונה. למרות שחשבה שאולי הוא מביט בה רגע יותר מאחרים, והרגישה איך כל גופה מתעורר בה בעקבות אותו מבט. אבל לאחר כמה ימים קיבלה ממנו שוב את אותו מייל, שכל מה שיש בו זה מספר סידורי של ספר ספריה, ומספר עמוד ושורה. והיא לא יכלה עוד לחכות, ובאמצע סמינר אחר התגנבה מהכיתה ורצה לכיוון הספרייה. ככה זה נמשך במשך כמעט חודש. כל כמה ימים קיבלה ממנו מייל עם הפניה למשפט בספר, והיא בתגובה ענתה לו תשובה ארוכה, מתארת את כל תחושותיה, מתארת בלי ידיעתה איך היא נופלת ברשת הקורים שטווה. הוא העביר אותה מהמאהב, דרך גאווה וגעה קדומה, ועם הזמן התקדם לספרים מסוג שונה, שולח אותה לחפש פסקה יפה מתוך גבירתי הנאווה או לוליטה. וכל פעם, מלאת התלהבות, היא רצה לספריה. מתרגשת כמו בפעם הראשונה, כולה מאושרת, מחכה לראות מה הוא מבקש לספר לה הפעם מתוך הספרים. והנה שוב, היא קיבלה ממנו את אותה הודעה, ושוב היא סרקה את המדף הנכון, מוציאה כמעט ביראת קודש את הספר שחיפשה. "האספן" הוא נקרא. היא לא מכירה אותו, אבל היא תקרא אותו הערב, כמו שעשתה עם כל שאר הספרים שהוא שלח אותה למצוא. היא פתחה את העמוד הנכון, סופרת שורות בליבה ואז קראה, ליבה קופץ בקרבה, ונשמתה נעתקה.

"זאת אני. אני השגעון שלו".

לקח לה רגע להתאושש, לעצור את עצמה מלרוץ ולמצוא ואתו, ליפול לידיו ולבקש שיקח אותה. שייתן לה להיות השיגעון שלו. להודות לו על שבחר בה. היא נגבה דמעה של התרגשות מעניה ורצה למחשב לכתוב לאהובה. הפעם הוא ענה לה מיד, ארבע מילים שתשנן לעצמה במשך כל היום: מחר, תשע. אצלי במשרד.

למחרת היא הגיעה אליו מרחפת, מאושרת. מעט חוששת אבל הרבה יותר נרגשת. מרגישה כמו סיפור אגדה, שהכל נכתב ונעשה רק בשבילה. כאילו ספרי המופת הגדולים בעולם כולם נכתבו כדי לספר אותם. היא דופקת על הדלת בהיסוס ונכנסת כשהוא קורא לה. הוא יושב מולה, מסיים לשלוח מייל קצר, ואז מרים את מבטו ומחייך לה. ולבה דופק בעוצמה, כאילו החיוך שלו נוצר רק בשבילה.

ובמקום אחר באוניברסיטה, בדיוק באותו רגע, מישהי אחרת פותחת את המייל שלה בהתרגשות. היא רגע מבולבלת ואז מבינה ורצה מהר לכיוון הספריה. עוד כמה דקות היא כבר תחזיק את ג'ין אייר בידה, תקרא את הפסקה הנכונה, ולבה יקפוץ בקרבה. איך הוא מכיר אותי כל כך טוב, היא תחשוב לעצמה. מתרגשת מההשקעה שהשקיע רק בשביל לייצר לה הרפתקה. כמה היא גאה שמכולן הוא בחר רק אותה..  

היא שוכבת על שולחן הניתוחים ערומה, והוא עם סקלפל, מתקרב לחזה שלה. "תוציא אותו משם" היא מתחננת. הוא עושה חתך אחד נקי, והיא נושמת עמוקות מרגיעה את עצמה. הוא בוחן את הלב, ממשיך לכליות, מחפש מתחת לריאות. ודווקא בסרעפת הוא מוצא אותו. פרפר קטן גוסס. "הוא מפריע לי לנשום" היא אומרת. הוא מביט בו לרגע, רואה איך עם כל נשימה שלה היא חונקת אותו קצת יותר. דוחקת אותו פנימה עם כל ניפוח של הריאות, עם כל פעימה של הלב. ואיך עם כל נשיפה של האוויר הוא מתעורר קצת, נלחם בה. "הוא כל כך יפה", הוא אומר לה. "תוציא אותו משם, בבקשה!" היא לוחשת, אבל הוא לא מקשיב לה. הוא מהופנט ממנו, ופתאום כל מה שהוא רוצה זה להציל אותו, להציל את הפרפר שלה. הוא לא ייתן לה להרוג אותו. אז הוא מלטף אותו, מפנה לו מקום, מאפשר לו לנשום. נותן לו אור וחיים. וכשהוא רואה שהוא מתאושש, הוא מתחיל לסגור אותה מחדש. "לא" היא זועקת בבהלה, היא מנסה לברוח אבל הוא ציווה עליה לא לזוז, והגוף מקשיב לו, לא לה. "אתה לא יכול!" היא קוראת בחרדה, ”אתה חייב להוציא אותו משם! אני לא יכולה לשלוט בו, הוא יתחזק ויתרבה. הוא ימלא לי את כל הבטן פרפרים ואת הראש במחשבות מעופפות על חופש וחיים אחרים." אבל הוא כבר סגר אותה, והיא מרגישה את הפרפר מתעופף בתוכה. כמה שעבדה קשה לחנוק אותו, לא לתת לו ביטוי אצלה. ועכשיו הוא הרס הכל, והפרפר עף לו בפנים, מרפרף  בכנפיו על איברי גופה, מעיר אותה.

הוא שוב חופשי, והיא לא יודעת איך חוזרים חזרה.

הוא עומד בבגדי אביר וקורא אל האופק, מחפש את הנסיכה. דורש שתביט בו, שתכיר בו כשלה. והוא יודע שהיא מפחדת אז הוא פורץ בנאום חוצב להבות על כל מה שיעשה בשבילה. איך ינפץ את כל החומות כדי להגיע אליה, איך ילחם ויביס את השדים שמולה. הוא ימשיך ולא ינוח עד שיכול סוף סוף להחזיק בידה. עד שתנוח דעתו שהיא שלו, ובטוחה.

והיא עומדת לצידו, לבושה בשבילו בבגדי נסיכה שזרים לה, מביטה בעיניו בעצבות ותוהה מתי ישים לב שהיא כבר כאן, ושהוא כבר אוחז בידה. והוא צודק, היא מפחדת, אבל לא בגלל השדים או החומות שלה. לא הם לא מטרידים אותה כרגע, ברגע זה מטרידה אותה רק העובדה, שבכל הזמן שהוא הסביר בלהט איך ילחם בהכל כדי להציל אותה, חרבו היתה מכוונת דווקא לעבר צווארה.

במי אתה נלחם דון קיחוט? ובשביל מה?

היא עבדה כמוכרת ספרים בחנות שהיתה בבעלותו. וכמו כל חנות ספרים בעידן הנוכחי, החנות היתה רוב הזמן ריקה, כך שהם בילו את מרבית היום לבדם בחנות הקטנה. והיה להם נעים. לא היו חסרים להם נושאים לשיחה. לשני תולעי ספרים בחנות ספרים יש נושאי שיחה גם לעשור שלם, אם לא למאה. והם נהנו זה מחברתו של זה. הוא המליץ לה על ספרי מופת, קלאסיקות שנשארות שנים, והיא בתמורה דחפה אותו לגלות את העולם של הסופרים הצעירים, מלמדת אותו את ההנאה שיש בקריאת ספר ביכורים. הם גם התווכחו המון. ויכוחים טובים. על ספרות, על פוליטיקה, על העתיד של חנויות הספרים. וכשעצבנה אותו מדי, או שחשב שהיא צודקת מדי, שלח אותה לסדר את הספרים על המדפים, או למיין חשבוניות לפי שנים. והיא תמיד נתנה לו בתגובה מבט כועס, אבל רק לשניה, והלכה מהר עם חיוך לעשות כפי שהתבקשה.

היה להם טוב ביחד בחנות. וככל שעבדו יותר יחד ככה התקרבו יותר. השיחות הפכו עמוקות יותר, הבדיחות היו אישיות יותר. היא ידעה מה להגיד כדי שיצחק, או מתי הוא יחשוב שהיא מגזימה. וגם ההיררכיה ביניהם הפכה יותר ויותר ברורה. אם עשתה משהו שלא כשורה היתה מקבלת בתמורה עוד עבודה. את העבודות שהיא הכי שנאה שמר רק לזמנים בהם ממש התחצפה. והיה ברור לשניהם שזה העונש שלה. והיא קיבלה זאת בהבנה. מקבלת את מקומה בחנות. היא אהבה את העבודה שלה. היה לה נעים בין הספרים, והיה לה נעים איתו. לשניהם היה נעים.

אבל שנה אחרי שהתחילה לעבוד אצלו, הוא הודיע לה באחד הבקרים שהיא תצטרך למצוא עבודה חדשה. הבנק איים עליו שאם לא יקצץ בהוצאות הוא יאלץ להכריז על פשיטת רגל, ושניהם ידעו שאין באמת טעם להעסיק אותה. החנות גם ככה היתה כמעט תמיד ריקה. היא הביטה בו ודמעות איימו לפרוץ מעיניה. והוא קירב אותה אליו, ובפעם הראשונה נשק לה, והיא התמסרה כולה לנשיקה. לא בטוחה מה קורה אבל שואבת ממנו קצת יציבות. אחרי דקה ארוכה התנתק ממנה והביט בה בחיבה. ואז קולו השתנה לקול המנהל והוא אמר לה "את עדין עובדת שלי השבוע, אז אל תחשבי שתוכלי להתחמק מעבודה." והפיל עליה את כל המשימות שתמיד שנאה. היא הסתכלה עליו לרגע במבט משתאה, לא מבינה מה קרה, ואז אחרי רגע חייכה אליו בתודה. היא הרגישה נוח במקומה בחנות, והוא ידע לתת לה את הביטחון שהיתה צריכה.

אותו שבוע הם עבדו יחד מבוקר עד לילה, מסיימים כמה שיותר דברים לפני עזיבתה, ובלילות רגע לפני שהלכה, היה תופס את ידה ומביא אותה אליו לנשיקה. "אני לא יודעת מי אני כשאני לא איתך" היא אמרה לו בלחישה בערב האחרון שלהם ביחד. "אבל אני לא הולך לשום מקום" הוא ענה לה. "החנות שלי מלאה משימות שמחכות לך ולהערות המתחצפות שלך. שלא תחשבי שאני לא יכול לשלוח אותך למיין קבלות בפינה רק כי את כבר לא עובדת שלי. אני כבר מזמן ניכסתי אותך לעצמי, אם רק תסכימי." "אני מסכימה" היא לחשה לו מאושרת, בערב האחרון שלה כעובדת בחנות, ובערב הראשון שלה כשלו.

אבל כמו רוב חנויות הספרים בעידן הנוכחי, גם חנות הספרים הקטנה שלו לא שרדה, וכמו רוב הקשרים שמתחילים בסיפורים הכי יפים, גם האהבה הגדולה שלהם בסוף נגמרה. כי למרות שיש קסם בספרים ובסיפורים, בעמודים על גבי עמודים של מילים שמחביאות בתוכן עולמות שלמים, העולם האמיתי זז מהר מדי, וגם הדברים הטובים ביותר בסוף מתיישנים.

כשהבן שלי חזר בוכה מהגן, אחרי מריבה עם חבר קרוב, אמרתי לו שלא צריך להתרגש מכל דבר,

והוא עם תמימות של בן 6, שאל אותי מה זה להתרגש. הסברתי לו שזה כשאנחנו מרגישים רגשות, פחד, או כעס, או שמחה. ותוך כדי שאני משלימה את המשפט כבר עלתה בי תחושה נוראה. למה שלא יתרגש? למה שיבלע את כל הרגש? למה שלא יחזור הביתה עצוב ובוכה לחיבוק? כל החיים אמרו לי לא להתרגש.  אני מעולה בזה. והכל שמור בבטן מחכה להתפוצץ. תמיד הסבירו לי שזו לא סיבה לעשות מהומה, עצם העובדה שאני מרגישה.

ואז הוא ענה, הילד הקטן והמושלם, "אמא זה נכון שיש בבטן מערבולת של רגשות? ככה אמרו בגן." ואני עניתי לו, כמעט עם דמעה (כי בכל זאת, חשוב לא להתרגש), שכן, היא שמה, ולפעמים צריך להוציא אותה. בשביל זה יש חיבוק של אמא.

אז אולי בכל זאת למדתי משהו ממך.. אבל לא צריך להתרגש.. 

פתחנו את הנישואין לפני כמה חודשים. או אולי נכון יותר להגיד שאני פתחתי. הוא עוד לא שם. והלוואי והייתי יכולה להיות פרסומת לחיים קלים. לספר לכם שפיצחנו איזו שיטה. שהכל נפתר בהינף של החלטה. הייתי שמחה להיות משווקת של נישואין פתוחים. אולי ככה הייתי יכולה להיות בטוחה שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. וזה לא שאני מצטערת, אפילו לא לרגע. וגם בנקודות הקשות ביותר, בריבים לתוך הלילה או במבט הכואב של האיש שלי, גם אז אני לא מצטערת. הלוואי והייתי מצטערת. אז זה היה פשוט, היינו יכולים לוותר על ההחלטה. לאט ובטוח לבנות את מה שנהרס. לנסות לחזור אחורה. אבל אני לא מצטערת. לא הייתי יכולה אחרת. בטח לא אוכל לחזור אחורה מהרגע שהדלת נפתחה. אז אני עושה לי בראש רשימות של היתרונות של נישואין פתוחים. את הרגשת ההקלה שהרגשתי ברגע שקיבלנו את ההחלטה. את היכולת לנשום שוב, כאילו עד אז הייתי חנוקה. את הריגוש שחזר להיות בתוך היחסים שלנו, את זה שאף אחד כבר לא רואה את השני כמובן מאליו. את ההבנה שצריך להילחם כדי להישאר ביחד, ואת הידיעה הזאת השלמה, ששנינו רוצים להילחם אחד על השני, שזה לא צעד בדרך לגירושין אלא צעד בדרך לאפשרות לחיות ביחד מאושרים. וזה עשה לי טוב. אני מרגישה שיצאתי למסע. שיש לי זמן ואפשרות לחקור עכשיו את עצמי, את הצרכים שלי. ללמוד לאט את כל מה שהדחקתי. ואני מאושרת על זה שיש לי אותו לצידי, על שיש איתי שותף שמבין אותי ודואג לי. ואני גאה שהוא בעלי. אז יש לי רשימה. רשימה של דברים טובים. אבל יש גם את הרשימה שקופצת לראש בלילה, רגע לפני שנרדמים. או שמתגנבת פתאום וכאילו ממלאת לי את הגרון, לא מאפשרת לי לנשום. ומה אם טעינו? מה אם זה יותר מדי? מה אם אי אפשר גם וגם? מה אם אני יכולה אבל הוא לא? מה אם הוא לא יסלח לי אף פעם? האם הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי? האם פגעתי באדם הכי קרוב לי? החבר הכי טוב שלי? ולפעמים פתאום תקופות רחוקות הופכות להיות הרבה יותר דרמטיות. תמיד יש זמנים בהם מתרחקים. חיי נישואין הם עליות ומורדות. לפעמים אנחנו מחפשים את הקרבה של בן הזוג, ולפעמים אנחנו מחפשים את הלבד עם עצמנו. רק שעכשיו כל ירידה מרגישה תלולה כל כך, ונפערה תהום שקודם לא הייתה. אבל כשאני חושבת על זה לעומק אני מבינה שאולי זו סתם אשליה. אולי הירידות תמיד היו תלולות ופשוט לא הישרנו מבט לתהום. ואולי כשאתה מסתכל ורואה כמה הירידה תלולה, כשהתהום פעורה מתחת רגליך, אז אתה יודע גם ללכת בה בזהירות. לא ליפול.

אז אין לי תשובות. לא אשווק נישואין פתוחים ולא אשכנע נגדם. אני רק יודעת שכמו כל דבר בחיים, להחלטות הגדולות, אלו שמניבות פירות, יש מחיר, ומשלמים אותו בתשלומים. ומי יודע, אולי גובי החוב יבואו לדפוק לי בדלת מחר או בעוד כמה שנים. אבל אני גם מבינה היום שלאי קבלת החלטה יש מחיר לא פחות גדול. אז אני עושה רשימות של יתרונות וחסרונות, משכללת את צעדיי, נושמת עמוק, ומקבלת החלטות. ובמקרים כאלו אני מודה על שיש לי שותף לדרך לקבל איתו את ההחלטות. לשלם איתו את המחיר, אבל גם להנות יחד מהפירות.