הסיפור שאינו נגמר

"איתי את תורידי מסיכות, אקלף אותם ממך עד שתעמדי מולי כמו שאת באמת. ערומה."

אבל אתה טועה. זו לא מסיכה. אני לא פושע שצריך להסתיר את פניו, ואני לא שחקן בתיאטרון שלובש על עצמו דמות ופושט אותה בהינף יד.

כשאני מחבקת את ילדי ונושקת להם לפני השינה, זו אני. לא מסיכה של אמא.

כשאני כועסת ורוגזת על עוול שנעשה לי, זו אני. לא מסיכה של קשוחה.

כשאני בעבודה, מנהלת, מתפעלת או מרצה, כולי ביטחון ועוצמה, זו אני. לא מסיכה של אישה חשובה.

כשאני נשברת ובוכה כי אני עצובה, זו אני. לא מסיכה של ילדה שבורה.

כשאני על הברכיים ומשפילה מבט מולך, זו אני. לא מסיכה של נשלטת כנועה.

כולם חלקים ממני, הם לא מסיכה. כמו אבן חן זוהרת שקרן השמש משנה את צבעה, כך גם אני. משנה את צבעיי בהתאם לסביבה, אבל לא משתנה. לא מתכסה.

וכך הוא האדם, יצור מורכב. כל כך מורכב עד שהשלם גדול מסך חלקיו.

לכן כשתעמיד אותי מולך ותנסה בכוח להוריד ממני את המסיכה, לא תראה מולך את דמותי המזוקקת או הטהורה, אלא תראה מולך פרצוף מדמם של אישה שניסו לפשוט מעליה את עורה.

אני לא משקרת לך. הבטחתי כבר מההתחלה. תמיד אומר לך את האמת. רק שהאמת היא מורכבת כל כך. אז אני אומרת שהכל טוב. שאני שלמה ושמחה. והכל אמת לאמיתה. אבל יש עוד אמיתות, מקבילות. אמיתות של בלבול וסימני שאלה.

אני לא משקרת לך. אני מתכוונת לכל מילה. רק שהמילים לפעמים כל כך חסרות, ואני יכולה לצייר איתן מציאויות שונות. ואני אלופה במילים, מתמרנת אותן כדי לצייר תמונות נעימות, או דרמות גדולות. אז אני לא משקרת אף פעם, אבל המילים פשוט לא מספיקות.

אני לא משקרת לך. אבל לפעמים אתה שואל שאלות שאין לי להן תשובה. ואם אני חייבת לענות, אז אני אענה משפטים שבורים. חצאי אמיתות. לא בכוונה. אני לא משקרת לך.

אני לא משקרת לך, אבל לפעמים אתה מבקש שאודה בדברים שלא אמרתי לעצמי. אתה רוצה שאסתכל לך בעיניים ואגלה לך סודות ששמרתי עמוק בפנים. אתה רוצה שאחשוף את עצמי, את כל הרע, והמוגלה. ואני לא יכולה. אולי לאחרים, אבל לא לך. מולך אני רוצה להישאר זכה וטהורה. כמו ענן לבן בסערה.

אני לא משקרת לך, אבל כבר שנים אני משקרת לעצמי.

אולי בזכותך אחזור להיות כנה.

הוא טוען שאני בטוחה שאם המילה לא נאמרת אז זה לא קרה. שלא אכפת לי שהוא עושה לי כל מיני דברים לא נאותים, אני אפילו שמחה. רק שלא יספר לי אותם בקול רם. שלא יגיד אותם. כי כל עוד המילה לא נאמרה, זה לא קרה. ולא צריך להתבייש או לפחד ממה שלא קרה. לא צריך להודות שאני נהנית מזה, ושאני מבקשת את זה. אני בכלל לא שם. אני בבית, במיטה שלי. כמו ילדה טובה. 

וחשבתי על זה שזה נכון. אני די בטוחה שזו עובדה ידועה. תראו את הסינים. הם מעולים בזה. היה פעם מישהו שאמר משהו על המשטר. אבל אין שום הוכחה שזה קרה. הוא לא כאן, ונמחקה כל מילה על הפרשה. גם פוטין יסכים. וסדאם חוסיין, לדוגמה, הוא לא עשה שום דבר רע במשך שנים. תשאלו את האמריקאים שתמכו בו. עד שמישהו אמר מילה (יכול להיות שהמילה הזאת הייתה נפט, אבל אין הוכחה), ואז פתאום רשימות על רשימות של דברים רעים שהוא עשה. אבל לפני? כלום לא קרה. היסטוריה שלמה נעלמה, עמים שלמים שלא קיימים, ואף פעם לא היו. הם לא קרו. אף אחד לא שמע עליהם אף מילה. 
והוא בכל זאת מתעקש לספר לי כל הזמן. לקריין לי את כל אירועי המיטה. שאני לא אחשוב בטעות שכלום לא קרה. אבל גם בשביל זה יש פתרון. כי המילים לא רק צריכות להיאמר. הן גם חייבות להישמע. אחרת זה לא קרה. כשהראשונה התלוננה על אפשטיין, היא דיברה כל כך חלש שאף אחד לא שמע, והיה ברור לכולם שכלום לא קרה. כשעוד אמא בארצות הברית בכתה על בנה שנהרג רק בגלל שהוא שחור, לא הייתה שם טלוויזיה ואיש לא ידע, אז ברור שאין שום גזענות במשטרה. וכשיורים טילים על ישובים בדרום, והם צועקים שמה נורא, קשה לשמוע אותם רחוק בבירה. אז בטח הכל כשורה. וכשאנשים רעבים לאוכל, לעבודה, ומאיימים לשרוף את המדינה, לא שומעים אותם, כי הם שם מעבר להמוני כוחות המשטרה, ואנחנו יכולים רק להגיד תודה שזכינו לחיות במדינת רווחה. כלום לא קרה.
אז גם אני לא מקשיבה. אני שרה לי שירים כשהוא מספר לי מה הוא עושה לי. אני עוצמת עיניים ועוצמת אוזניים וכלום לא קרה. אין לכם שום הוכחות. וכמה שזה תלוי בי, אני בכלל כמו מריה הקדושה, בתולה.

היא נכנסה  למשרד בסערה, זורקת את התיק על הרצפה ליד המחשב ומתרסקת על הכסא. היא כל כך כועסת ומושפלת. אלוהים, הוא חתיכת בן זונה. היא לא שמה לב שהשותף שלה התיישב לידה. "היי, מה קורה?" הוא שאל אותה בקול מודאג, מגיש לה כוס קפה. היא לקחה את הקפה בלי להגיד מילה. המחשבות עוד רצות לה. "הכל בסדר?" הוא שאל שוב. היא הסתכלה עליו כאילו רק עכשיו ראתה שהוא שם. "כן. סתם, אני מטומטמת." "את לא. ספרי לי מה קרה." הוא אמר לה, מושיט לה גם עוגייה. "זה ההוא. זה כאילו אני שקופה לידו. הופכת להיות חלון שרואים דרכו. ישבנו כל הבוקר בישיבה והוא בקושי הסתכל עליי. וניסיתי, באמת שניסיתי. סיפרתי בדיחות מטופשות. הגשתי לו צלחת עם פירות. אפילו לבשתי את השמלה הכי יפה שלי!" "ואת באמת נראית מדהים היום" הוא אמר בחיוך. "אני עושה מעצמי צחוק נכון?" היא המשיכה, מתעלמת מהמחמאה. "אני מנסה למשוך צומת לב בכוח. ואני די בטוחה שהוא יודע מה אני מרגישה. פשוט לא אכפת לו, או שהוא נהנה לראות אותי ככה, מושפלת. אתה יודע, לפעמים פשוט הייתי רוצה שמישהו יראה אותי. שידעו שאני קיימת!" הוא הביט בה לרגע, ולשנייה היא חשבה שהיא רואה זיק של כעס בעיניו, ואולי אפילו התחלה של דמעה? היא צריכה לשאול אותו על זה. אבל באמת שאין לה כוחות עכשיו להתמודד עם צרות של אחרים. היא במשבר עכשיו, וכל כך פגועה. פעם הבאה. אחרי עוד כמה שניות של שתיקה, הוא ענה לה בקול חלש "כן, אני מכיר את ההרגשה." "אני מצטערת לשמוע" היא זרקה לאוויר, למרות שלא לגמרי שמעה. המחשבות שלה כבר היו במקום אחר. תוהה למה אף אחד לא רואה אותה.   

כל שבוע יש להם רוטינה קבועה

היא מגיעה אליו

הוא מחייך אליה

הם מדברים קצת

היא נשכבת לידו

הוא מכאיב לה

כל שבוע הוא שואל אותה שאלה

למה זה טוב, הכאב?

וכל שבוע היא משתתקת

עוצרת וחושבת

אבל אין לה תשובה

רק הידיעה שזה טוב

בלי הלמה

וכל שבוע הוא מאוכזב משתיקתה

והשבוע משהו השתנה

היא הגיעה אליו

הוא הכאיב לה

הוא שאל את השאלה

היא השתתקה

עצרה וחשבה

ואז ענתה

אני לא יודעת. אבל זה טוב. ואני שלמה.

והוא נשק לה ברוך, ויותר לא שאל את השאלה.

(לפחות עד שבוע הבא)

יש הנחה כזאת ששולט צריך לעטוף את עצמו במין אשליה של דמות על אנושית. מי שלא נוגע בו דבר. מי שלא יכול לטעות. באמת יש המון עוצמה באשליה הזאת. שולט שאפשר להאמין בו, מעין אפיפיור או אפילו אלוהים. אבל אני לא רוצה אשליה. ולא שזה לא עובד עליי. יראת הקודש הזאת שנוצרת מהדיסטנס. מזה שאני חושפת את עצמי לחלוטין, בעוד שהצד השני נשאר אטום. יש בה המון כוח, באשליה. אין ספק שהיא מרטיבה. ואשמח לשחק  את המשחק. אבל אעצור מהר מאוד.

כי אשליה עתידה להתנפץ, ואני לא רוצה להיות מנפצת אשליות. אני סולדת מהמחשבה. זה נראה לי סותר את כל הווייתי כנשלטת. אני רוצה, וצריכה, שולט שהוא אדם, בשר ודם. שכמוני, חיי, ונושם, ואוהב, ושונא, ומרגיש וכואב. כי אם לא חווית את כל אלו, אם לא התגברת על עצמך, אם לא נפלת לרצפה והרמת את עצמך, מה הופך אותך לשולט? איך אוכל ללמוד ממך? איך אוכל לסמוך עליך שתבין אותי? שתדע כמה קשה זה להיות אנושי?

אז אני מבינה למה חייבים להתחיל באשליה. אבל בבקשה אל תיתן לי לנפץ אותה בעצמי. היה שולט, וקח על עצמך את חשיפת הסדקים של האשליה. לאט ובטוח. הראה לי שהמגע בנינו, הקשר והקרבה, מספיק חזקים שאתה מרשה לעצמך לתת לי להשיר מבט פנימה, לתוך הסדקים. הרשה לי את הידיעה שהמגע שלי נוגע בך. אמר לי בפה מלא, אני אנושי, וטועה. כדי שאוכל לענות בגאווה, אני יודעת, ובגלל זה אני מעניקה לך שליטה. וכך, עם כל סדק, הרשה לי להיות יותר שלך.

נזכרתי אז, כשחיפשנו מה יהיה שם התואר שלך, כשהצעתי בצחוק לקרוא לך השולט האכזר, או הקשוח, או השולט המחייך, הסתכלת אליי בעיניים כנות ואמרת שאולי השם הנכון הוא "השולט הלא מושלם". ואני חושבת שאתה צודק. זה תיאור מושלם, ולא הייתי רוצה אחרת.

את מנסה להיות כמו קרחון אמרת לי. כאילו זה רע.

אבל תראה כמה יפה הקרחון. אתה מביט בו ורואה רק השתקפות של עצמך. הוא לא מגלה כלום. לא חושף שמץ ממה שהוא. אפילו הסדקים נעלמים בו, הרוח מלטשת אותם. ואי אפשר לראות לתוכו דבר. לא כאב, לא חולשה. הכל נקבר עמוק. נשארת רק העוצמה. גם כשעצמותיו בוערות אף אחד לא יידע.

הבט כמה יפים הקרחונים. והרי ככה גם אתה. וככה גם אני רוצה. לא להראות כלום. להקפיא את הכל. לשקף רק אותך. שיהיו לי חומות של קרח שישמרו עליי שלא אפגע.

רק שפתאום גונבה לאוזניי השמועה, שגם קרחוני הענק, נמסים לתוך הים, אחרי שנחשפו לקרן שמש חמה. 

מה זה אומר עליי?

ומה יהיה איתך?

אתה יכול להבטיח לי שלא נטבע בהצפה?

אני לא רוצה לדעת. אארוז לי מזוודה ואסע. אחזור הביתה לצפון הרחוק איפה שהאדמה תמיד קפואה. איפה שלא תגיע אליי החמימות הזאת שלך. אשאר כמו הקרחון..

יפה.. עוצמתית.. וכבויה.

רציתי נורא שיחלוק איתי איזו מחשבה. ונראה לפעמים שכמה שאני יותר רוצה, ככה ההנאה שלו מלהגיד לי לא יותר גדולה. אבל הפעם לא הסכמתי לוותר, וכקפיטליסטית טובה, הצעתי לו לנהל משא ומתן בעד המחשבה. הזדמנות חד פעמית לבקש את כל מה שתמיד רצה. כמובן שידעתי שבמשא ומתן כמו במשא ומתן, זה הכל שאלה של מי ממצמץ ראשון. וגם ידעתי שאני בדרך כלל מפסידה מולו עוד לפני שהתחלנו. אבל החלטתי שהפעם אגיע מוכנה. אתמקח כמו שצריך. אעמוד על שלי ואהיה נחושה. אולי אפילו אפתה אותו במשהו גדול ואז ברגע שיבלע את הפתיון אסתובב ואגיד שבעצם העסקה לא שווה לי. שיוסיף עוד קצת כן לשימוש עתידי ואז אהיה מוכנה. היו לי תוכניות גדולות. הכל היה מושלם. אפילו לבשתי את החליפה של האיומים – כלומר חצאית קצרה קצרה וחולצה צמודה. הכנתי טיעונים והתייעצתי עם חבר עורך דין, וחבר אחר, פרופ למדעי המדינה שחוקר משא ומתן באירועים של חטיפת בני ערובה. לא בטוחה למה, אבל איכשהו ההקשר נראה לי מתאים. ובאמת שהגעתי מוכנה. לא היה לי איך להפסיד. הייתי בטוחה שאני ארוויח את המחשבה הזאת. וגם ידעתי שהוא יגיע זחוח. אני מכירה אותו. הנחתי שהוא יהיה בטוח שאני תוך רגע אכנע. או שהוא יבקש איזה משהו מטורף ובסוף אחרי שאבצע אותו ישלם לי את המחשבה בשוטף פלוס שישים.. או שוטף אחרי הפרידה. לא. זה לא יקרה.  הפעם החלטתי לא לצאת תמימה. הבאתי איתי חוזה מוכן, והייתה לי חברה בכוננות הקפצה, כדי שתוכל לשמש כעדה אם נגיע למעמד החתימה.

אבל לא הגענו לשלב החתימה. בכלל לא הייתה הצעה נגדית, וגם סתם טרטרתי חברה. וכל זה כי משום מה הוא קבע, שאם אני כבר אמורה לעשות כל מה שהוא מבקש בלי תמורה, אז עצם זה שאני סוחרת במה שכבר שלו זו חוצפה. מי ידע..

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כדי שתלמדו ממני להבא. מעין עצה חינם לחיים. משא ומתן עם שולט זה רעיון רע! ככה לא משיגים דברים..

אז איך כן אתם שואלים? היום אני כבר יודעת שיש דרכים אחרות לנשלטת קטנה להשיג את מה שהיא רוצה. אבל את זה אני לא חושפת ככה סתם. לא בלי תמורה ראויה. בכל זאת, אתם יודעים.. קפיטליסטית טובה.

הוא הסתובב ברחובות העיר בלי מטרה. כבר תקופה שהוא לא בטוח מה הוא עושה. כלומר יש לו משפחה יפה, ועבודה טובה. הכל נראה כל כך מבטיח. אבל רע לו. הוא לא בטוח למה. משהו חסר. לפעמים הוא מוצא עצמו מרפרש שוב ושוב את העמוד של YNET, מתפלל שיהיה כתוב שם משהו מעניין. משהו מספיק גדול כדי להרעיד הכל. מלחמה, צונאמי. משהו שיזיז את החיים מלהמשיך עוד ככה, בלי משמעות. הוא צריך ריגוש. לעזאזל. פעם החיים היו מרגשים. הוא נלחם בשיניים לקבל משרה טובה. הוא היה מאוהב עד מעל הראש בבחורה הכי יפה שהכיר וזכה בה. הוא עדין מאוהב בה. פשוט, פשוט כבר בלי המאבק. בלי הריגוש. וזה לא שמשעמם פה אצלנו במדינה הוא חשב לעצמו. זה לא שחסר דברים להילחם עליהם, לטבוע בריגוש של מטרה נעלה. אבל כלום לא מרגיש לו מספיק חשוב בזמן האחרון. הכל כל כך סתמי. גם הדברים שפעם היו מוציאים אותו לרחובות, היום נראים לו חסרי משמעות. אז הוא ממשיך להסתובב לו ברחובות אבוד. מחפש משהו. שמשהו יקרה. אולי יופיע מולו איזה שודד שינסה לשדוד אותו. לפחות אז תהיה לו סיבה להילחם. או אולי איזה אנס יתקוף לידו והוא יזכה להציל עלמה במצוקה. אבל לעזאזל, שיקרה משהו. רק לא עוד שגרה. לא עוד אנשים שממהרים לעבודה והביתה. לא עוד אנשים עם ראשים תקועים במסך. הוא עבר ליד בחור שמעשן ותהה אולי שווה לו להתחיל גם. משהו חדש להתמכר אליו. זה יכול להיות נחמד. או אולי יקנה אופנוע. הוא צריך משהו. הוא צריך איזה ריגוש כי אחרת ישתגע. כי אם זה כל מה שיש, כי אם זה עכשיו ככה וזהו, הוא לא יחזיק מעמד. עד עכשיו היו לו מטרות ברורות, הוא תכנן והשקיע לאורך כל הדרך. והוא גם הצליח. אבל עכשיו מה? עכשיו כשכבר יש לו את הכסף שאף פעם לא היה לו, כשיש לו את המעמד שתמיד חלם עליו. עכשיו מה? הוא יכול להיכנס לכושר, להוריד במשקל. אבל בשביל מה? הוא צריך סיבה. מטרה חדשה. הוא צריך אתגר. ויותר מזה, הוא צריך משמעות. משהו לקום בשבילו בוקר, לחשוב עליו בדרך לעבודה או בזמן הריצה. ולא משימות של היום יום. לא כיבוי שרפות. הוא לא יכול יותר ככה. הוא חייב משהו אחר. משהו שעוד לא ניסה. פתאום הוא נמשך לכל מה שלא הרשה לעצמו לפני. לאופנוע, לסיגריות, לסמים. ללכת לאיבוד שוב כמו בן עשרים. אז לפחות לאיבוד הייתה משמעות. או לזיין אישה יפה. כן זה ריגוש אמיתי. למצוא מישהי ולכבוש אותה. להרגיש שמישהי שוב מסתכלת עליו בהערצה ויורדת בשבילו על הברכיים. לקחת את הבחורה הכי יפה, הכי חכמה ולהפוך אותה לכלבה. אלוהים הוא רק רוצה משהו שיוציא אותו מהשגרה. קצת מאבק, קצת אתגר. להרגיש שהוא עוד חיי. שיש עוד בשביל מה. אז אם לא מלחמה, אז לפחות לזיין אישה יפה. זה או זה או לאבד את עצמו. לטבוע בדיכאון. להיכלא בתוך השגרה ולהשתגע. והוא כמו נמר שמתהלך עצבני ונוהם על כל מי שבסביבה. כי לקחו חיה חזקה, אדירה, ונעלו אותה בתוך כלוב של כל מה שמצופה מגבר לעשות. והוא לא יכול יותר. הוא חייב להשתחרר. אפילו רק לקצת. רק לכמה שעות. ואז יחזור לשקוע בעבודה, במשפחה. אבל קודם, קצת ריגוש. קצת משמעות. טוב. הוא הגיע להחלטה.

הגיע הזמן לפתוח שוב את המשתמש בכלוב..   

הוא אמר לה שהוא מחכה שתבוא

והיא ענתה לו בלחישה תודה

אבל הוא ניסה להגיד לה שהוא מתגעגע

והיא רק שמעה שעכשיו אין לו פנאי בשבילה

היא אמרה לו שטוב לה איתו

והוא נשק לה בתגובה

אבל הוא שמע שהיא מאושרת

והיא בכלל ניסתה להגיד שהיא מפחדת נורא

הוא סיפר לה שהיו לו אחרות לפניה

והיא הנהנה כי ידעה שהיא לא הראשונה או האחרונה

אבל הוא ניסה לומר לה שאיתה זה אחרת

והיא רק הבינה שהיא בתחרות ובטח מפסידה

היא ביקשה ממנו שיגיד לה שהיא טובה

והוא ענה לה בפעם האלף שהיא נפלאה

אבל היא הניחה שהוא סתם אומר

והוא כבר אלף פעמים מתכוון לכל מילה

"לפעמים אני לא מבין אותך" הוא אמר לה בעצב, והיא הנהנה בתגובה.

"זה כי אנחנו לא מנהלים דו שיח אחד, אלא שלושה. יש חלופה של מילים אבל הם רק חצי מתוכן השיחה. יש עוד כל כך הרבה מילים שנאמרות רק בראש שלי או שלך. אתה מקשיב למילים שלי אבל מדבר עם האני שהיא הדמות שציירת לעצמך. וזה בסדר, כי גם ככה, אני כרגע לא מנהלת מולך שיחה. אני שומעת את מה שאתה אומר, אבל רק כהד לשיחה אחרת שאני מנהלת כבר זמן מה, עם השדים שלי, שמתחבאים להם שם מתחת למיטה."