הסיפור שאינו נגמר

הוא עמד בכיכר ציון, כולו מלא ביטחון. הוא היה צעיר נאה, עם מכנסי טיולים אבל בלי חולצה, וכפייה על ראשו. הוא צעק על העוברים ושבים דברי תוכחה באנגלית עם מבטא כבד. הוא הסביר שחייבים לפעול, שהוא הגיע למסור את דבר האלוהים לכל בני האדם. שהוא רוצה שידעו שאלוהים אוהב אותם, וגם הוא, שליחו הנבחר, מלא אהבה. והיא עמדה שם בוהה בו נפעמת. היה משהו כל כך אמיתי באמונה שלו. הוא לא נראה מזייף. היא לא ידעה אם מה שאמר נכון, אבל זה לא שינה לה. הוא נראה בטוח כל כך. ולה אין שום ביטחון, נערת רחוב שנזרקה מהבית. אז כשסיים את הדברים היא הציגה עצמה, ואמרה לו שתשמח ללוות אותו בשליחותו. הוא רק זרק הנהון לעברה והמשיך ללכת, והיא מיהרה ללכת בעקבותיו. היא ניסתה לדבר איתו אבל הוא התעלם מקיומה. אז היא המשיכה לעקוב אחריו בשקט בהליכתו ברחבי העיר. היה לו מסלול קבוע, משער יפו, למרכז העיר וחזרה, והיא אחריו. כשהיה נעצר לפעמים לנוח, ואחרי שהיתה בטוחה שנרדם ולא יעלם לה, הייתה הולכת לכמה שעות, וכשחזרה כבר היה לה הכסף שהיתה צריכה כדי לקנות להם משהו לאכול. היא תהתה אם יכעס שיגלה איך שילמה על הארוחה, אבל הוא אף פעם לא שאל אז היא הפסיקה לדאוג מהעניין. בעיקר שהוא אכל בכזאת הנאה, ועוד בזכותה! כשהימים התקררו היא דאגה למצוא לו מעיל חם מאיזה גבר שידעה שמצאה חן בעיניו. המחיר לא היה גבוה מדי, חשבה לעצמה. לא בתמורה למעיל שישמור עליו חם. וכשנרדם מכורבל במעיל שלו, היא ישבה לידו, קפואה, מחייכת לעצמה. חם לו בזכותה. יום אחד החליט שהוא חייב למצוא חמור לבן, שרק ככה הוא יוכל להמשיך את השליחות שלו. זה היה יום קשה עבורה. הם הסתובבו בכל העיר בחיפוש, ואחרי כמה שעות שלא מצאו דבר הוא כעס כל כך, הלך ומלמל לעצמו. היא דאגה לו נורא. ואז עלה בראשה הברקה. בוא איתי, היא לחשה לו, אבל הוא התעלם מקיומה. אז היא נעמדה מולו, ואמרה בקול רם, מצאתי את החמור שלך! והוא פתאום כאילו ניעור לחיים. איפה? הוא שאל, מהר, קחי אותי אליו. והיא לקחה את ידו ומיהרה איתו במעלה המדרחוב. היא קיוותה שזה יצליח. היא לא יכלה לראות אותו ככה, שבור. היא צריכה את הביטחון שלו, אחרת אין לה כלום. וזה עבד. הוא הסתכל על פסל הסוס הגדול והשחור ופניו נאורו. החמור שלי, הוא חייך לעצמו באושר אמיתי, כרגיל מתעלם מקיומה. והיא הייתה מאושרת גם. הוא שמח בזכותה.

וככה הם המשיכו להסתובב ברחובות העיר, במין סימביוזה שבורה. היא בטוחה שהיא לא יכולה בלעדיו, והוא לא יודע שהוא לא יכול בלעדיה.  

זה נגמר כשיום אחד הגזים במעלליו, כשעשה משהו שכבר לא היה אפשר להתעלם ממנו. אז המשטרה התערבה, והוא חזר לאוסטרליה שם אושפז בכפייה. והיא, היא נשארה ברחוב, לחפש לעצמה את המשוגע הבא. כי רק המשוגעים באמת, יש להם את הביטחון המלא שהיא כל כך עורגת אליו. רק הם יכולים להבטיח לה מציאות ללא סימני שאלה.

יש משהו בציווי שמקפיץ לי את הלב
פתאום כל הגוף שלי מקשיב
כאילו עצם העובדה שהוא הוריד את אות האית"ן יש לה משמעות אדירה
ושמתי לב שכמה שהמילים שלו מתקצרות, ככה המשפטים שלי מתארכים
הוא לא מוריד רק אותיות איתן
הציווי שלו מאפשר לו להכניס לתוך מילה קצרה את כל מה שצריך
ואני בתגובה אוספת אליי את כל מה שהוא יכול לוותר עליו

כך אם יכול לדרוש ממני בפשטות:
"דברי"
אני יכולה רק לנסח בקשה ארוכה:
“האם תוכל לדבר איתי בבקשה?
ככה זה, היררכיה במיטבה.

אבל כששפונים לקבוצת נשים, הציווי מאבד את כל האפקט.
הוא כבר לא מרשים, בטח לא מרטיט. הוא נעים כזה, כמו בקשה צנועה
דברנה!
התפשטנה!
זה כאילו השפה העברית, כמו אישה טובה - שלא ידועה כפמיניסטית גדולה, החליטה שלטובת הגבר דובר העברית, עדיף לעדן את הדרישה. היא מבינה שמול אחת הוא יכול לצוות להנאתו, אבל מול קבוצה, הסיכויים לא לטובתו. אולי עדיף לו שיבקש יפה. ומאחר והיא לא סומכת על הגבר דובר העברית שיבין זאת בעצמו, היא עזרה לו קצת. מכניסה במחביא את מילת הבקשה. כך הוא שומע ציווי והן שומעות כמעט תחינה.
נפלאות השפה!

^{התלבטתי הרבה על שם לקטע הזה. הוא נכתב אחרי הרבה שיחות עם בעלי על פתיחת הנישואין. ואולי זה סוג של מכתב תודה. זה כתוב מנקודת המבט שלי אבל אני חושבת שיכול לעבוד גם לצד השני.} 

בין שטן למלאך עומדת אישה,

היא מביטה לצדדים, כולה אבודה.

"חזרי לכאן" , המלאך קורא לה. "חזרי לחיק החברה. מה היה לך רע? חזרי לדאוג לקריירה, למשפחה. חזרי להיות טובה".

"אל תכנעי: , צועק השטן. "את יודעת מה את רוצה. דאגת עד עכשיו רק להם, עכשיו תדאגי לעצמך, עכשיו תהיי חופשיה."

"תבחרי", הם צועקים לה, והיא בבהלה. לא רוצה להיות באף צד של המשוואה.

בין שטן למלאך עומדת אישה, ומולה ניצבת מראה

ובמראה בבואה של אישה אבודה, שמסתכלת לצדדים רק לא להביט בעצמה.

היא שונאת כל בחירה. לא רוצה להיות כלואה, אבל גם לא לאבד את כל שאהבה.

ובעיקר, היא עייפה מלכעוס על עצמה.

בין שטן למלאך עומדת אישה, מולה מראה, ומעליה אשליה

אידיאל של שלמות, של כל מה שמצופה מאישה.

האמהית, הטובה, היפה והחכמה. המסורה, והדואגת, המינית והחופשיה.

והאשליה רובצת עליה, על נשמתה.

בין שטן למלאך עומדת אישה, מולה מראה, מעליה אשליה, ומאחוריה אתה.

ואתה מניח את ידך בעדינות על כתיפה.

"קומי, הפסיקי, את טועה. את לא אבודה. רק נסחי מחדש את התמונה."

והמגע על כתיפה מרגיע אותה. היא נזכרת שהיא לא לבדה.

בין שטן למלאך עומדת אישה, מולה מראה, מעליה אשליה ומאחוריה אתה. והיא פתאום מחייכת לך.

עוצמת עיניים חזק ומציירת מציאות חדשה.

על הדרך המפותלת עומדת אישה, ואליה קשורים בחוטים עדינים כל האנשים סביבה.

והיא מבינה, שכל צעד שלה ימשוך אותם איתה, לפעמים לטוב לפעמים לרע.

כל צעד הוא בחירה, ויש לו מחיר, אז היא תתקדם לאט, בבטחה. סומכת על עצמה ועל כל מי שלצידה.

ופעם תעצור כדי לאפשר לאחרים להתקדם מולה, ופעם תרוץ קדימה כדי להרגיש את עצמה.

היא רואה את הדרך, ואין לה מושג לאן היא מובילה. אבל זה לא חשוב. כי היא לא לבדה ולכן גם לא אבודה.

"הם תרגמו את ההוביט בזמן שישבו בכלא המצרי." אני זוכרת שקראתי את ה'אנקדוטה' הזאת ועלו בי מחשבות נעימות על מישהו שיושב בחדר חשוך וקר ומעביר את זמנו בקריאה חוזרת של ספר שאהב, ובניסיון לבחור את המילה הנכונה שתתאים בדיוק לשיר. יצרתי לי בראש תמונה שלמה, של הדקות האלה, של האחווה בין ארבעה טייסים שיושבים יחדיו ויוצרים משהו. לא התמקדתי הרבה מעבר, ואפילו קינאתי בהם קצת. על הדיון הער על המשמעות מאחורי המשפט, או על השמחה בסיום היצירה. הראש שלי אולי רק לרגע עצר לחשוב על כמה זה נורא לבלות שלוש שנים בשבי, על חוסר הידיעה, על התנאים הקשים. על כמה שחוויה כזאת שינתה אותם. אבל בינינו, הקדשתי להם לא יותר מחצי דקה של מחשבה. ורובה סבבה סביב עצמי.

"אחרי הגירושין היא הלכה להשלים את התואר שתמיד רצתה." ואני חשבתי כמה נפלא. איזה יופי שהיא מגשימה את חלומה. שהיא מצאה חופש להיות היא עצמה. לא עצרתי לחשוב כמה קשים היו הגירושין, כמה שנים של מאבק, ובכי וכאב. מבחינתי הגירושין שלה לא ארכו יותר מהשנייה שלקח לי לקרוא את המשפט.

הכל מצטמצם בסוף לסיפור שאנחנו מספרים, או שמישהו סיפר עלינו. וכל מה שאנחנו יודעים זה לחלק משפט לעיקר ותפל. נושא, נשוא ומושא. ותיאורים, המון תיאורים. תיאור של הזמן, והמקום. הם לא חשובים. אבל הם שם, והם מחביאים בתוכם חיים שלמים.

אז כשאני חושבת לפעמים על הבדלי גילאים, או על איפה אני נמצאת ואיפה אתה, בחיים, אני נזכרת בזה. ביכולת לצמצם את הכל למשפט, ומזכירה לעצמי שכל מילה בקורות חיים, או בתיאור של מי שאתה, מורכבת משנים של עבודה קשה. מכאב, מצער, מרגעים קטנים של שמחה. מהחלטות גדולות ומבחירות קטנות. וגם מטעויות. ואני שמחה. אני שמחה שאוכל ללמוד קצת מכל מה שאתה, ושאולי, בלי שתשים לב, תלמד גם אתה, ממי שלרגע לצדך. לפני שנהפוך למשפט כלשהו בסיפור שלי, ומשפט אחר, בסיפור שלך.    

פעם הוא סיפר לי כמה הוא אוהב לראות אותי נבוכה
זה גורם לו הנאה לראות את הפרצוף המבוייש
את העיניים שמחפשות לברוח מהמבט
למה, שאלתי?
אבל הוא לא ענה
והאמת שזה לא קשה לראות אותי נבוכה
כי אני מתביישת מכל שטות
בעיקר כשהוא בסביבה
ואם זה לא מספיק שאני מרגישה מבוכה
אז הגוף שלי כמו יהודה איש קריות
בוגד בי בלי בושה
וכמה שאני מנסה להסתיר
הוא בתגובה הופך כל כך אדום
כמו זועק לעולם שידע
הילדה נבוכה
ואני שונאת כל כך את הבושה
היא גורמת לי להרגיש קטנה, תמימה
וההוא החוצפן עוד אומר שהוא נהנה מזה
מלראות אותי ככה
ועוד בלי להתבייש הוא מוסיף
"נכון שיש משהו טוב במבוכה?"

-------------
"שימי יד בין הרגליים ותעני לי על השאלה
מה את יותר, נבוכה או רטובה? “
ואני עומדת שם כולי אדומה, לא יודעת איך לענות
וכועסת שאני מבינה את התשובה

שאני מובכת מהרטיבות
ונרטבת מהבושה

הוא צדק, בן אלף.. יש משהו טוב בה.
אז אני עוד אמביוולנטית לגביה.. חברתי הצמודה
ואנחנו מנהלות מאז יחסי שנאה, אהבה. אני והבושה.

הוא רוצה אותה כמו ספר פתוח מולו
והיא שמחה לעשות כרצונו
רק יכול להיות שיש בינהם איזו אי הסכמה קלה
לגבי העלילה..
אז כשהוא דורש לקרוא אותה
היא כמובן מוכנה
רק שכשהוא מסיט את המבט לפעמים
היא ממהרת להדביק ביחד כמה עמודים
ולפעמים במקרים קיצוניים
היא גוזרת את הקטעים הלא נעימים
ואז בשקט תופרת חזרה את הכריכה
שלא ידע..
ולרוב, כשהיא עומדת לפניו חושפת את נשמתה
היא כולה תקווה
שהוא לא שם לב שמאחורי גבה
מסתתרת מכונת הכתיבה
ואיתה היא משכתבת את סיפורה 

ונכון שהיא מסתירה ממנו את עבודת העריכה
אבל זה לא כי היא לא צייתנית או טובה
זה רק כי היא יודעת שיש בינהם איזו אי הסכמה קלה
לגבי העלילה..
כי הוא רוצה לקרוא אותה כמו שהיא עכשיו מולו
והיא רוצה שהוא יקרא את מי שהיא יכולה להיות בשבילו

"את בסדר?" הוא שאל בדאגה

"כן" היא ענתה בלחישה והסיטה מבטה

ובפנים היא כבר שומעת את קולות האזעקה, זהירות סופה! היא חייבת לפעול מהר, הנה היא מתחילה. הסערה מתפרצת בין רגע. והיא מרגישה את הרוח דופקת על דפנות גרונה, מבקשת לצאת החוצה. הרוח סוערת וגועשת, מוכנה להרוס כל מה שבדרכה. ומערבולת של רגשות מתחילה בבטנה ומאיימת לפרוץ מתוכה. אם היו צומחים בתוכה עצים הם היו קורסים מהעוצמה. והיא מדמיינת את ענפיהם שורטים את לבה. והיא צריכה לאזור את כל כוחה כדי להשתלט עליה, לעצור אותה.

את בטוחה? הוא שואל שוב, בוחן אותה

"כן," היא אומרת בקול יותר בטוח, ומחייכת אליו חיוך של הרגעה

אבל הסופה שוב גבורת. ועם הרוחות מגיעים גם הגשמים. היא מרגישה איך הם מאיימים לשטוף את כולה, היא חייבת לאטום הכל, שלא יחדרו אותה. ונהר אדיר של מילים מנסה לפרוץ את הסכר שבנתה, והיא כולה מועקה. היא לוקחת נשימה גדולה, ועם האוויר שנכנס היא משתמשת כדי להרגיע את הסופה.. מהר לפני שיגלה אותה, לפני שתאבד שליטה.

"אני כאן," הוא אמר לה בשקט, מחבק אותה.

"תודה," היא ענתה לו עם חיוך של הוכרה. "זה שום דבר," היא הוסיפה בנימה מרגיעה.

אבל החיוך, והרגש שמתפשט מבלבל אותה, והיא מאבדת את כל הריכוז האדיר שהייתה צריכה כדי לסגור אותה, לכלוא את הסופה. היא מרגישה אותה שוצפת ושוטפת אותה, עם כל הרגש הזה, שמהמם אותה. היא עוצמת חזק את עיניה לעצור בכוח את הדמעה. הבטחת שאיתו את לא מזייפת, הרוח צעקה באוזנה. אני לא מזייפת, היא צרחה לחלל ראשה את התשובה. זאת אמת לאמיתה. זה שום דבר! סערה בכוס מים, בלי סיבה. ובנשימה אחרונה של החלטה, היא דוחפת בכל כוחה, סוגרת את הסופה חזרה בקופסה.

"יופי," הוא ענה לה. נראה כאילו נרגעה.

והיא שוב מחייכת אליו. זהו, אפשר לנשום לרווחה,

אחר כך יהיה לה זמן לבדוק את נזקי הסופה.

זה לא הוגן היא תמיד חשבה

למה כשהוא שותק הוא בשליטה, וכשהיא שותקת היא עצורה?

למה כשהוא לא מגיב זה מראה על חוכמה, וכשהיא לא מגיבה היא מסבכת את עצמה?

למה כשהוא לא מביע רגש זה כי היא לא ראויה, אבל כשהיא עוצרת את הדמעה זה כי היא פגומה?

אולי השתיקות שלה, וחוסר התגובה, כשהיא חוסמת את הבכי, או מונעת מעצמה להביע הרגשה, אולי כל אלו הם לא כי היא עצורה, אלא כי היא חזקה, שולטת על עצמה?

זה לא הוגן! איפה ההדדיות פה, בקשר השליטה..

אהה אבל בעצם היא פה כדי לאבד שליטה.. היא פה כדי להרגיש ולשחרר את עצמה. אולי לשלוט בהכל גם כשהיא לא רוצה זה בדיוק ההגדרה של עצורה? וברור לשניהם שהדדיות זה הדבר האחרון שהיא רוצה..

אוף, זה לא הוגן! היא חושבת לעצמה. למה אפילו לנסח תלונה קוהרנטית מולו היא לא מצליחה?

למרות שזה לא משנה היא נזכרה. כי למרות שהבטיח שאצלו השירות לפני הכל ושהוא עונה ברצינות לכל הטענות.. הוא שוב שכח לעדכן אותה איפה נמצאת תיבת התלונות. 

הם שוכבים מחובקים אחרי

והיא עוד נושמת את עצמה, את החוויה

והוא מסתכל עליה בשקט מחייך

ופתאום היא מרימה את מבטה

"אני הולכת לחקור את זה" היא מצהירה

"את מה?"

"את זה, את למה זה טוב כל כך. למה זה נכון. אני רוצה להבין הכל. ואני הרי חוקרת, זה מה שאני עושה. מוצאת בעיה וחוקרת אותה."

והוא מביט בה וצוחק על ההחלטיות וההתלהבות. נהנה מזה שהיא עוד מופתעת כל פעם מחדש ממה שעובר עליה, מהחוויה. אוהב איך היא עוד מחפשת את מה שכבר גילה. "ומה את חושבת שתגלי?"

"בטח יש הסבר, איזו תיאוריה עמוקה לאיך אתה הופך אותי ממוצק לנוזל רק במגע. ללמה הכאב משחרר, ללמה אני מרחפת אחרי זה לידך. אני רק צריכה לחקור את העניין, ואז אבין ואדע."

"ואז מה? תהיי יותר שלמה? יותר בטוחה?" הוא שואל בחיבה. 

"לא. אני לא מתביישת. פשוט לא מבינה. אני אתחיל בפסיכולוגיה, נראה מה אומרים הכאילו מדענים, וכשאתייאש מהם אעבור לפילוסופיה, לראות מה כתבו אנשי הרוח החושבים. חקרו את זה כבר אני בטוחה. ואז אוכל להכניס חוויות ותחושות לתוך התבניות הנכונות. אוכל לכתוב דוח מפורט על המשמעות של חווית השליטה."  

"ולמה לא פשוט להתמקד בזה שטוב לך, בהרגשה?" הוא שאל, יודע שהיא לא באמת יודעת לעשות את זה. לחיות את הרגע. לא לבדה.

"כי הרגשה נעלמת, היא זמנית. ההבנה היא תמידית. ואז, כשאזכר בנו כשכבר לא נהיה, כשאאבד אותך, גם אם ההרגשה תברח, אוכל לשמור אצלי את ההבנה." היא עונה בשקט, כמעט בלחישה.

והוא רק מחזיק אותה חזק. מנסה עם החיבוק להרחיק את כל הפחדים שלה.

היא נשמה עמוק ועברה בראש שוב על המצגת שלה. בודקת שהיא זוכרת את כל הפרטים. זה הולך להיות קהל קשה היא חשבה לעצמה. היא הסתכלה על השעון. עוד חמש דקות מתחילים. כולם כבר יושבים שם. כל הפרופסורים והמומחים הכי גדולים. אחרי עשר שנים שהיא חוקרת השפעות תרבותיות על בריאות הציבור, היא עדין מאוהבת במקצוע שלה. תמיד הרגישה שהיא נוגעת בדברים הכי חשובים. יש רק דבר אחד שהיא לא אהבה בו, את הרופאים. לא שהיא מכלילה, חלילה. יש כאלה נפלאים. החבר הכי טוב שלה הוא רופא, הייתה מוסיפה תמיד בצחוק כשהתלוננה יותר מדי בפני אחרים. אבל אלו שהיא עובדת איתם, אלו שאמורים להיות הקולגות שלה, הם לא סתם רופאים. לא, אלו פרופסורים לבריאות הציבור, גושים של חשיבות עצמית שבטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן. ואם הם כמעט בלתי נסבלים בימים רגילים, אז על אחת כמה וכמה כשיש מגפה עולמית. זה הולך להיות סיוט חשבה לעצמה, לקחה עוד נשימה עמוקה ונכנסה לחדר הישיבות. "ברוכים הבאים ד"ר לוין" ברך אותה אחד מידידה ממשרד הבריאות. "היי דוד, אתה מאוד רשמי היום" ענתה לו בחיוך. "כן, ככה אנחנו משדרים שאנחנו רציניים" הוא חייך אליה בחזרה ופנה לשאר הנוכחים. "שלום לכולם ותודה שהצטרפתם. אני רוצה להציג לכם את ד"ר לוין, מהמחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. היא תעביר לנו הרצאה קצרה על השפעות תרבותיות על בריאות הציבור." היו שם בערך עשרים פרופסורים, כולם מבוגרים ממנה בלפחות עשרים שנה. כמה פנים מחייכים פנו אליה, ולא פחות פנים עייפים או עצבניים. "באמת דוד, תעשו לי טובה ותפסיקו לבזבז לנו את הזמן עם הרצאות מטופשות. את נראית מאוד נחמדה גברת לוין, אבל אם לא שמתם לב יש לנו מגפה עולמית להתמודד איתה ואין לנו זמן להתעסק בסיפורי עמים." דוד בא לענות אבל היא הרימה יד לעצור אותו והשיבה "זה ד"ר לוין, אדוני. ואני מבטיחה לא לספר לך אף סיפור עמים, או לבזבז את הזמן שלך. אבל כל המחקרים מוכיחים שהתאמה תרבותית היא קריטית לבריאות הציבור." היא ענתה, שומרת על קול תקיף. וידעת שזה משחק של כוחות, אסור להראות חולשה. "לא," הוא ענה לה בזלזול ניכר, "כל המחקרים מוכיחים שהקשבה להנחיות של מערכת הבריאות הם קריטיים לבריאות הציבור. אבל משרד הבריאות והממשלה רק עסוקים בלהסביר לנו למה אנחנו צריכים להתחשב בשטויות במקום להציל את המדינה ממגפה." "כי אתה מתעסק עם בני אדם, לא עם עכברים!" היא ענתה לו בכעס, מרימה רק מעט את קולה, ומיד הרגיעה את עצמה. אסור לה לתת לו להשפיע עליה "גדעון, שתוק ותן לה לדבר. ככה כולנו נסיים את זה מהר יותר ונוכל לחזור לענייננו." קרא מישהו מאחור. היא הביטה בו, לא בטוחה אם להודות לו או להיעלב. מבטיהם הצטלבו לשנייה, ואז עיניו המשיכו לחקור את שאר גופה. הוא בחן אותה הבן זונה, והיא האדימה בשנייה. תתאפסי, חשבה לעצמה. "תודה אדוני. אם ככה אני רוצה להציג כמה הצעות שגיבשנו להתמודדות עם המגיפה בחברה החרדית והבדואית שיאפשרו להתאים את ההנחיות של משרד הבריאות לאוכלוסייה."
בסוף ההרצאה היא נשמה לרווחה. עבר בסדר היא חשבה לעצמה. היו אפילו כמה שהתעניינו ושאלו שאלות. הם בטח יתעלמו מכל ההצעות שלהם, אבל לפחות היא ניסתה. היא אמרה שלום והנהנה לעוד כמה אנשים שבאו לברך אותה, והיתה בדרכה החוצה עם דוד כשמישהו קרא בשמה. זה היה ההוא שהגן עליה. טוב לא בדיוק הגן, היא חשבה לעצמה. אבל בכל זאת הכירה לו תודה על שהתערב כשהתערב, אחרת בטח הייתה אומרת משהו שהייתה מצטערת עליו. "פרופ' בלום" הוא הציג את עצמו. "נעים מאוד אדוני" היא השיבה בחיוך מבויש. היה משהו בעמידה שלו, בדרך בה דיבר שגרם לה להרגיש קטנה. כאילו עשה לה טובה שבכלל פנה אליה. טוב, עוד פרופ' לרפואה חשבה לעצמה. "את תצטרפי אליי בשלישי לניו יורק לפגישה של ארגון הבריאות העולמי." הוא הודיע לה. "סליחה?" היא שאלה מופתעת, "זו שאלה?" "לא," הוא ענה בלי בושה. "דיברתי כבר עם ראש החוג שלך וזה סודר. תהיה ישיבה על קביעת הנחיות עולמיות ואת נדרשת." הוא הסביר לה, כאילו עכשיו הכל ברור. "פגשי אותי בכניסה לנמל התעופה בשעה חמש בדיוק. ותארזי קל, אין לי זמן לרדוף אחרי מזוודות." היא עמדה שם עוד בוהה כשהוא הסתובב והלך לדרכו. מה לעזאזל קרה פה הרגע, היא חשבה לעצמה. מי מודיע ככה למישהו שהוא מצטרף לטיסה? ומה אם היא לא יכולה? אין מצב, היא החליטה. היא לא נוסעת. למרות שלפספס כזאת הזדמנות תהיה בטוח טעות, חשבה לעצמה. אוף! חתיכת בן זונה.
בשלישי בעשרה לחמש כבר עמדה בכניסה לשדה התעופה, מקווה שהיא במקום הנכון ולא בטוחה מה היא עושה. היא אפילו לא ידעה לכמה זמן היא נוסעת. היא ארזה טרולי קטן עם עוד שמלה להחלפה ופיג'מה. פתאום מתגעגעת נורא למשרד השקט שלה באוניברסיטה, איפה שהרגישה שיש לה שליטה. היא ראתה אותו יוצא ממונית ונשמה לרווחה. לפחות היא במקום הנכון. הוא הציץ לעברה לרגע, הנהנן והמשיך ללכת במהירות. מה לעזאזל?! היא חשבה לעצמה, והתחילה הולכת בעקבותיו, מדי פעם עוברת לריצה קלה כדי לעמוד בקצב. הם עברו במסלול מקוצר, הוא ראשון והיא אחריו. מסמנת בעיניה שהיא איתו לכל מי ששאל. מרגישה שהם כולם יודעים שהיא לא אמורה להיות שם, במסלול של החושבים. אבל אף אחד לא באמת שאל, ומהר מאוד הם כבר היו בחדר המתנה מפונפן. הוא התיישב בכורסה גדולה עם עיתון, והיא עמדה לידו. לא בדיוק יודעת מה לעשות עם עצמה. "את יכולה לשבת" הוא אמר לה. "תודה" אמרה והתיישבה בכיסא ליד, אתה מרשה לי לשבת, באמת נחמד מצדך, צעקה עליו בראשה. בן זונה! הוא המשיך לקרוא את העיתון עוד עשר דקות לפני שהרים שוב את ראשו להסתכל עליה. "נצטרך למצוא לך בגדים אחרים. את לא יכולה להגיע ככה לפגישה." "מה רע במה שאני לובשת?" היא שאלה נעלבת. היא לבשה את השמלה הכי טובה שלה, זו שקנתה לטקס קבלת הדוקטורט שלה. "אני לא פותח איתך עכשיו דיון על אופנה" הוא ענה, "את צריכה לבוש רשמי, חליפה." היא באה להשיב, אבל הוא כבר עבר לעיתון אחר, כאילו מודיע שבזאת נגמרה השיחה. בן זונה! חשבה לעצמה. כשקראו לעלות למטוס הוא קם והיא שוב אחריו. דיילת נחמדה חייכה אליו והראתה לו את המושב שלו במחלקה הראשונה. לאחר מכן היא חזרה אליה וחייכה בהתנצלות. "הכסא שלך שם" היא אמרה לה. מצביעה עם ראשה על מחלקת הנוסעים. כמובן, היא חשבה לעצמה. מהנהנת בתודה לדיילת ומתחילה בהליכה לאחורי המטוס, מרגישה כמו בצעדת בושה. הוא הרים לרגע את מבטו אליה, כשעברה לידו, ואז חזר לענייניו. היא התיישבה בכיסא שלה, ונשמה לרווחה. פתאום הבינה שבקושי העזה לנשום לידו. חתיכת בן זונה. היא הוציאה את המחשב שלה וחזרה למחקר שלה. סוף סוף מקום שהיא מרגישה בו בטוחה. שעה וחצי אחרי הוא פתאום הופיע מולה. "בואי," הוא אמר לה, "יש מקום לידי, יהיה לך יותר נוח". "לא, אני בסדר," היא ענתה. "כבר התיישבתי ואני באמצע עבודה." "קדימה" הוא אמר לה בחוסר סבלנות. והיא נאנחה. "בסדר, חמש דקות" היא ענתה. היא אספה את הדברים שלה והלכה אל המחלקה הראשונה, שוב אותה צעדה מביכה כשכל העיניים עליה. "שבי" הוא אמר, והצביע על הכסא לידו. "תרצי לשתות משהו?" שאלה הדיילת והיא השיבה בשלילה. "היא תרצה כוס יין לבן, ואני כוס וויסקי, תודה" הוא השיב במקומה. "אני לא רוצה" היא קראה מופתעת, אבל הוא רק נתן לה מבט שהשתיק אותה. "הכנתי מצגת לפגישה, תרצה שנעבור עליה?" שאלה, מנסה לשבור את השתיקה המביכה. "אין צורך" הוא ענה. "אתה לא חושב שכדאי לחשוב ביחד, שנהיה מוכנים?" "אני מוכן," הוא ענה לה. "ואין צורך במצגות מטופשות. אלו אנשים רציניים, לא הסטודנטים שלך." היא הביטה בו כועסת. "לידיעתך מחקרים מראים שמצגות שבנויות נכון מעלות את רמת ההבנה של השומעים בעשרים אחוז." או לפחות ככה היא שמעה פעם. "תעשי לי טובה," הוא ענה לה בחוסר עניין. "אתה בלתי נסבל," היא פתאום קראה, לא מצליחה לעצור את עצמה. "כמו לדבר לקיר. אתה פשוט לא מקשיב." "אני שמעתי כל דבר שאמרת" הוא ענה ברצינות. "פשוט עד עכשיו לא אמרת שום דבר ששווה להגיב עליו. אני מאוד מקווה שזה ישתנה במהרה ושלא הבאתי אותך לכאן סתם. אבל בינתיים תעשי לעצמך טובה וכל עוד אין לך הברקה, תשתקי." היא הביטה בו, כולה אדומה. לא יודעת מה לענות. חתיכת בן זונה! אבל היא שתקה. תוהה האם באמת אין לה שום דבר להגיד ששווה תגובה. כשנחתו המשיכה לרוץ בעקבותיו, וחיכתה בשקט מאחוריו בזמן שקיבל את החדרים מהקבלה. הוא שלח אותה לחדר שלה והודיע לה להיות מוכנה לארוחת ערב עוד ארבע שעות. "בינתיים תנוחי" אמר לה. "בלי לטייל או שטויות, יש יותר מדי עבודה ואני צריך אותך ערנית". היא הנהנה בתגובה, אפילו כבר לא כועסת על הקול המחנך שלו. אולי כבר התרגלה, או שפשוט באמת הייתה עייפה. היא התקלחה מהר, ותוך כמה דקות כבר נרדמה ערומה על המיטה הגדולה. היא התעוררה אחרי כמה שעות, עוד עייפה. היא הביטה בשעון ופתאום נתקפה בהלה. שיט! קראה, היא הייתה אמורה להיות מוכנה לארוחה לפני שעה. היא קמה מהמיטה במהירות, זרקה על עצמה את השמלה וירדה מהר לקבלה. לא בדיוק יודעת מה לעשות. אפילו אין לה את מספר הטלפון שלו חשבה. היא הסתובבה קצת חסרת אונים בקבלה עד שהנציגה מהדלפק פנתה אליה. "גברת לוין?" שאלה הפקידה והיא הנהנה בתשובה. "הוא ביקש להודיע לך שהוא מחכה לך בחדרו," היא אמרה. "תודה" היא השיבה, ורצה מהר לתפוס את המעלית. היא עמדה מול הדלת ולקחה נשימה עמוקה. היא דפקה על הדלת ושמעה אותו קורא לה להיכנס. הוא ישב על כורסה עם כוס וויסקי ביד. שאריות של ארוחה בשולחן לידו. הריח של האוכל הגיע אל אפה ופתאום הבינה כמה היא רעבה. היא עמדה מולו, לא בדיוק יודעת מה הולך להגיע, אבל הכינה עצמה לנזיפה. "את רעבה?" שאל אותה, והיא הנהנה. "אם היית מגיעה בזמן היית יכולה לקבל ארוחת ערב כמו שצריך" הוא אמר. "אני יודעת, סליחה" ענתה, משפילה את מבטה. והוא רק הנהן. מרוצה מהתשובה. "שבי" אמר לה, "אזמין לך משהו לאכול." "תודה" ענתה. "מחר אני רוצה שתציגי את ההצעות שלך בפגישה. יהיה הרבה התנגדות אבל אלו דברים חשובים ואני רוצה שישמעו אותם. את לא צריכה לדואג לכל המלגלגים. אני אהיה שם לשמור עליך." היא הביטה בו בפליאה. פעם ראשונה שהוא אמר לה מילה טובה. או שיתף אותה. היא הנהנה בשתיקה, וראתה אותו בוחן אותה. היה לו ריח טוב, פתאום חשבה לעצמה. לא מבינה מאיפה המחשבה צצה, אבל הרגישה שכל הגוף שלה מתעורר פתאום. רק כי הוא אמר לך מילה טובה? היא התעצבנה על עצמה. כמה דפוקה את יכולה להיות? לא. זה לא רק זה. זה המבט הזה שלו. היא הבינה. המבט שלו שבוחן אותה. הרעב הזה בעיניים. זה מה שהעיר אותה. "את מרתקת אותי" הוא פתאום אמר לה. "חכמה עם מחשבה חריפה, אבל גם אבודה." הוא קבע. "אני לא אבודה." היא ענתה לו בכעס. "זו פעם אחרונה שאת עונה לי בלי רשות, מובן?" אמר לה בקול תקיף, אבל רגוע. היא הביטה בו לרגע, מתלבטת אם זה הזמן סוף סוף לצעוק עליו שהוא חתיכת בן זונה, אבל במקום כל מה שיצא לה זה הנהון מבויש. "כן," ענתה. "יופי." הוא חייך אליה. "בואי, תתקרבי אליי" הוא אמר, והיא קמה והתקרבה. פתאום הבינה כמה היא שמחה על הקרבה. "שבי" ציווה עליה והצביע על הרצפה. לקח לה רק עוד רגע של החלטה. והיא התישבה מולו על הרצפה. מתרגשת כשהרגישה את ידו נשלחת ללטף אותה. לעזאזל, אולי אני באמת אבודה, חשבה לעצמה. בן זונה!