הסיפור שאינו נגמר

הוא החליט שצריך לתת לי שם. ואני, יש לי שם. אפילו שניים אם חושבים על זה. שם וירטואלי ושם של החיים האמיתיים. אבל הוא רצה שיהיה לי שם. אולי בעצם תואר? פעם הייתי ילדה, חשבתי לעצמי. אבל המילים לא יצאו לי מהפה. והוא, בהיעדר תשובה, החליט ללכת על השם שידע שאני הכי אשנא. "מהיום את כלבה". אז עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב, ולחשתי לו, "לא! בבקשה!" זה לא עבד. פעם אולי אלמד איך כל לא שלי מדליק אותו יותר. ואז הוא החליט שגם לו צריך שם. למרות שיש לו אחד, אפילו שניים. לא כזה שאי פעם אמרתי בקול רם, אבל כזה שמרחף באוויר כשאני חושבת עליו, ממסגר אותו. אבל הוא החליט שהוא צריך שם. וחשבתי לעצמי שלאדוני אני מוכנה. יש בזה איזה נימוס בסיסי ואפשר להתעלם מכל שאר הרטוריקה. אבל גם זה נשאר לי רק בראש, והוא הודיע שמהיום הוא הבעלים שלי. ואני הצטמררתי, וכעסתי והתנענתי במיטה כדי להבהיר כמה זה נורא. זה לא עזר. הוא פנה אליי בתור כלבה, ודרש שאענה לו עם השם שלו בכל תשובה. "ברור כלבה?" וכשהשם לא יצא מהפה בפעם הראשונה חטפתי סטירה. גם בפעם השלישית והרביעית. בסוף זה יצא. "כן בעלים". אבל זה סתם רטוריקה דפוקה חשבתי לעצמי. משחק תפקידים חסר משמעות. אבל הוא החליט שצריך שם. אז בבוקר, כשהגשתי לו את הקפה, כשהוא על הספה ואני על הברכיים בין הרגליים שלו, הוא אמר לי, כל הכבוד כלבה. וכשהוא היה לי בתוך הפה בזמן שהוא קרא את העיתון, כשהוא ליטף לי את הראש כמו חיית מחמד, אני התרגשתי ונרטבתי מהמחשבה. גם כשדרש שאחכך עצמי על הרגל שלו, וכל הראש שלי צעק שאין מצב, שאני לא מסוגלת ולא יכולה, ובטח לא רוצה, אז האגן התחיל לזוז בלי שליטה. והרטבתי לו את הרגל, בזמן שהוא עוד עסוק עם הקפה. והאדמתי והרגשתי כל כך קטנה.

זה סתם שם אמרתי לעצמי. רטוריקה זולה. פשוט תשחקי את המשחק. זה בטח לא משפיע על מי שאת, על מה שאת רוצה. זה סתם שם.

לעזאזל איתך

חשבתי היום כמה המון אנשים טובים אני מפספסת במירוץ הזה שהוא החיים. כמה חברויות קרובות, ואנשי שיחה, ועצה. כמה אהבות, וכמה כתפיים תומכות פגשתי במהלך חיי. אומרים שלאנשים בוגרים מאוד קשה לייצר חברים חדשים. וזה באמת מאמץ אדיר לפתוח את עצמך למישהו, לתת לו לראות לבפנים. ועוד לפני החדשים, יש לי כל כך הרבה אנשים טובים שפגשתי, שהכרתי והוקרתי ואהבתי. כאלו שבדרך לשם או לפה, ומפה לשם, קצת נעלמו לי מהחיים. ומנגד, מסביבנו יש עוד כל כך הרבה אנשים טובים שאנחנו עוד לא מכירים. ואני יודעת שלפעמים אנחנו לא רוצים להטריח, או לא יודעים איך לפתח שיחה, ולפעמים אנחנו פשוט באמת רחוקים: פיזית, או במקום שבו אנחנו נמצאים בחיים. אבל יש לי הרגשה כזאת, שאולי, בשקט בשקט, כולנו קצת בודדים. וזו לא בדידות של דחיה. זו בדידות שנובעת מאופי חיים של מירוץ שלא נגמר, מהמרדף התמידי של עבודה, בית וילדים. ופתאום כבר שכחנו כמה אנשים טובים, חברים ומכרים יש סביבנו, וירטואלים או בחיים האמיתיים. ואולי גם הם נמצאים באותו מירוץ בדיוק, וגם הם לא יתנגדו לקצת ביחד. לשיחה, לעצה, לחיבוק, או לכתף חמה. ואולי, אולי גם הם קצת בודדים. אולי. 

אתה צריך להתפרק אתה מסביר לי, ומי כמוני מבינה. צריך לשחרר קצת את כל הכאוס, והמחשבות, והמבט אל התהום הזו שמסביבך. ובאמת, אני יודעת. רק שאתה סתם יושב לך על הספסל של שולחן הפיקניק. כוס קפה ביד אחת, וסיגריה בשניה. אבל המבט הזה שלך. המבט שאני עושה כל מה שביכולתי כדי לא להישיר אליו מבט בחזרה, יש בו מין ניצוץ כזה. איזה עונג אדיר. ואני שוכבת על השולחן ערומה ומתפתלת. המצבטים על הפטמות מעבירים בי זרמי חשמל בקצב קבוע. פעם פה ופעם שם. הוונד בין הרגליים מוציא אותי מדעתי. ואתה, אתה עם המבט הזה שלך, בוהה בי ונראה כל כך שקט ומרוכז. מחייך אליי, מלטף לי את הראש, ואז מגביר עוד קצת את העצומה של זרם החשמל. ואני נמסה לתוך עצמי, מתפתלת בלי שליטה מכאב ועונג על שולחן פיקניק בסמטה חשוכה. המחשבות שלי נעלמות לתוך תהום, וסוף סוף קצת שקט לי. ורגע אחרי, או שעה, אתה עוצר, ואני מתנשפת, גמורה. המחשבות זורמות אליי לאט, מיצבות אותי בחזרה. ואני מביטה בך, ופתאום אני מבינה. אתה צריך להשתחרר. ואיכשהו, מהצד שלך, בתוך הכאוס שהובלת אותי לתוכו, מצאת לך קצת שלווה.

לפעמים, בסוף של ספר טוב, כזה שסוחף אותי לבפנים, ששואב אותי לתוך עלילה, ודמויות וחיים אחרים, אז לפעמים בסוף של ספר כזה, אני מוצאת עצמי המומה וריקה. זו מין בדידות כזאת שיוצאת לי מתוך הגרון. ועם הבדידות מגיע הכעס. איך זה יכול להסתיים פתאום? איך נשארתי ככה לבד? הרי שקעתי בו, והתחברתי, ובכיתי ושמחתי עם הדמויות שלו. והוא היה לי עולם שלם, ועיר מקלט. ונתתי את הזמן שלי, ואת המחשבות שלי לו. ופתאום הוא נגמר. ואני לא יודעת מה יקרה לו עכשיו. לאן ממשיכים. 

לאן הולכים הדמויות כשהספרים נגמרים?

אבל עדין, בתוך הריקנות הזאת, וגם קצת מתוכה, אני עוצרת, וזוכרת, וחורטת על הלב את הדברים החשובים. ובסוף, בסוף אני משלימה עם האובדן והולכת לחפש לי את הספר הבא.

נפל לי ריס באמצע הנסיעה, והחזקתי אותו על האצבע מכינה את עצמי לבקש משאלה. ועל קצה הלשון עמד לי הרצון להיות מאושרת. אבל מחשבה אחרי הייתה על כמה אנוכית המשאלה הזו. הרי אני יכולה לבקש למגר את הרעב העולמי, או להציל חולים ממחלה קשה. אם יש איזה כוח למשאלה אז למה לא לשנות את העולם? ואם אין, אז מה היא בכלל חשובה? ובכלל, מה זה להיות מאושרת? מה חסר לי? מה אני רוצה? אולי בעצם אני רוצה לא להיות מבולבלת. לדעת מה אני רוצה או צריכה. כי לעזאזל אין באמת שום שביל עם אבנים צהובות. יש רק איזה שביל עפר מפותל עם מיליון פניות. אני רק רוצה איזה חץ משמיים, איזו התערבות אלוהית שתגיד לי לפנות לכאן או לשם. איזו ידיעה. אבל אני גם לא מאמינה בכלום, אפילו לא בך. אז לאן עכשיו? קדימה, אחורה, או אולי בכלל לצדדים? קראתי איזו שטות בספרים, שהדרך היא המטרה, ושהצעד החשוב ביותר שאדם יכול לעשות הוא הראשון. אבל עם כל הכבוד לפילוסופיה בגרוש, הנה עשיתי את הצעד הראשון. מה הצעד הבא?

אז נפל לי ריס באמצע הנסיעה, וצללתי למחשבות קיומיות על אנוכיות, ורצונות ובלבול, ומשמעות האושר, והפחד מחוסר ידיעה. על דרכים ופיתולים ובחירות שאף אחד לא מבטיח לי לאן מובילות, ואיזה רצון עז במורה דרך, או הדרכה.  וכשבסוף ויתרתי ותכננתי פשוט לבקש שיהיה בסדר, הרמתי את האצבע וגילתי שאיבדתי את הריס. וזהו, נשארתי רק עם הבלבול ובלי שום משאלה. 

מי יודע, אולי יכולתי למגר את הרעב העולמי אם רק הייתי חושבת קצת פחות.

אני לא בטוחה מה אני עושה פה. באמת. הרי הלכתי וחשבתי שלא אחזור. מה אני צריכה את זה? והחיים היו יציבים, והתקדמו. ואהבתי, ושמחתי, והתרגשתי, והייתי גאה. בעצמי, בנו. בכמה השתניתי. בזה שהנה אני כבר גדולה. וגם איבדתי, ואני מתאבלת ונשארתי כולי קצת ריקה. 

ובכל זאת אני פה. לפעמים נדמה לי שיש בתוכי איזו מפלצת רעבה. אבל פעמים אחרות אני קצת חומלת על עצמי ומסבירה בקול עדין שזה בסדר, מותר. את מבינה, אני אומרת לעצמי המבוהלת, זה כמו ללכת ברחוב ולהריח פתאום ריח של מאפה נפלא. כשפתאום הפה מתמלא ריר והבטן כאילו זועקת כמה היא צריכה. ואת הולכת אחרי האף, שמוביל אותך בבטחה לאן שהגוף שלך צועק לו ללכת. זו השתוקקות פנימית, איזה רעב שלא קשור לכמה אכלת. זה רעב שמגיע מנפש כמו שלך, כזאת קצת.. אממ.. לא ישרה. ולפעמים חייבים להרשות גם לגוף לדבר. הרי גם ככה לומדים היום בבית הספר לרפואה שההפרדה הזו בין גוף לנפש היא לא בריאה. אז את לא חייבת לקפוץ ישר להדוניזם, אני ממהרת להסביר לעצמי שהפכה ברגע ממבוהלת למתלהבת, ואז שוב מפוחדת מעצמה. אבל לפעמים מספיק עם הדיאטה. הרי הכל כבר מושטר וסודר ויציב נורא. אפשר ללכת רגע עם האף, והבטן, לאורך שביל האבנים הצהובות לעבר איזה לא נודע. הרי בנינו, קשה להכחיש שוואו, זה מריח כל כך נפלא. 

היום, רגע לפני ששמתי את הבן שלי בגן, הוא הסתכל אליי עם העיניים הגדולות שלו מלאות דמעות ואמר לי "אמא , בבקשה אל תלכי." ואני עמדתי שם קרועה. ובהיתי בו לרגע עם דמעות בעיניים. וחשבתי כמה אני שונאת את זה, את ההרגשה שכל רגע הוא בחירה. כי אני לא רוצה ללכת, אבל גם כן רוצה. זה המחיר של החיים המודרניים. היכולת לעשות הכל, להיות הכל, ובמקביל ההבנה המזדחלת, מלוות רגשות האשם, שזה הכל אבל בערך. זה מות האמא המושלמת, והעובדת המצטיינת. זה תמיד להיות לא מספיק פה ולא די שם, והכל מבחירה. זה להחליט בכל נשימה איזה כדור אני תופסת עכשיו ואיזה אני מסתכנת בזה שייפול. כי יש הרבה יותר מדי כדורים באוויר. ואני, אני רוצה הכל. אני רוצה להיות כולי איתם, עם הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים. ואני גם רוצה את החיים שהם שלי. אני רוצה להגשים את כל מה שחלמתי כשהייתי בגילם. אלו החיים המודרניים. הבטיחו לנו שאפשר הכל, ולא סיפרו על הבערך. אמרו שהעולם כולו פרוש לרגלינו, שאנחנו יכולות. אבל שכחו לדבר על המחירים. ואנחנו באמת יכולות. יכולות להיות גם אמא, וגם אשת משפחה, וגם מאהבת מופלאה, וגם לנהל קרירה מצליחה, ותוך כדי כמובן להתאמן, ולספור קלוריות ולשמור על הגזרה. זו האישה המודרנית, היא הכל יכולה, באמת. הכל, אבל בערך. פשוט עם ניהול תמידי של בחירות ופשרה. ג'גלינג של רצונות, וחלומות, ואחריות, וגשם של כדורים נופלים. ואני, אני אישה מודרנית, לא הייתי יכולה אחרת. וטוב לי כך, כי באמת, אני לא רוצה לוותר על כלום. את הכל אני רוצה. רק לפעמים, לפעמים לרגע איזה כדור אחד נופל לי ישר על הלב, ואז הבערך הזה הופך כואב נורא.

אני אוהב איך את מפסיקה להיות צינית כשכואב לך, אתה אומר לי.
ואני מסתכלת עליך בכעס, ויש לי כבר תשובה מוחצת לענות לך, עומדת על קצה הלשון
רק שאז אתה מסובב עוד קצת את האטב ואני מחניקה צעקה ושכחתי כבר מה היא הייתה. ורגע אחרי, כשאתה שולח יד אל בין הרגליים שלי אז אני שוכחת גם מה בכלל שכחתי. וככה התשובה המוחצת שלי נוזלת לי ביחד עם המוח על הכסא. רק העיניים עוד זוכרות להביט בך בכעס, וגם המבט הכועס, ככל שהמוח נוזל יותר,
הופך אט אט לתחינה.
את יפה כשאת כואבת אתה אומר לי. ואני כאובה מדי ורוצה מדי בשביל לקלל אותך, בטח שרגע אחרי אתה כבר מטביע אותי בנשיקה.

לקח לי רק שעה אחרי שהלכתי להיזכר שאני עוד חייבת לך תשובה מוחצת. שלא תחשוב בטעות שאני כזאת כנועה.
אבל אחרי שכתבתי את כל התיאור הזה.. שוב היא נזלה ממני.. 

ואחרי זה אתה עוד אומר שאני סתומה..

ניסיתי לספר לה קצת על הבחירות שלי. אולי כי חיפשתי הבנה או הזדהות, אולי סתם כי רציתי לשתף חברה. והשתמשתי במילים כמו בריחה, וקבלה עצמית, ובועות, ואוויר לנשימה. ניסיתי שתבין את הרצון לא להיות רק. לא רק אמא, ולא רק עובדת חרוצה. את הרגשת ההקלה כשאת לרגע לא. אבל היא הביטה בי במבט חצי שופט חצי מבולבל, כאילו היא לא מבינה. אז הסברתי לה:

את מכירה את זה שיש לך בוקר משוגע בבית. שאת מעירה את הילדים, ואז רצה להכין את הסנדוויצים, ותוך כדי שאת מתאפרת את עוד צועקת מחדר השירותים כדי לוודא השכמה, ואז רצה מהר למטבח לראות שכולם אוכלים רק כדי לגלות שהגדול לא הכין שיעורים או שנעלמו לקטן הסנדלים, ובתוך כל ההמולה את עוברת ליד הכוס קפה שלך שעוד עומדת על השיש כי לא הספקת לשטוף אותה והיא כאילו מסמנת לך שהנה אזלו כוחותיך. אפילו לשמור על הבית נקי את כבר לא מצליחה. ואז אחרי פיזורים לא נגמרים, את מתיישבת לך באוטו, בשקט בלי ילדים. ורגע לפני שאת מתחילה את הנסיעה, את לוקחת נשימה עמוקה ופתאום, לרגע, הרגשת הקלה.

או מנגד, כשהיה לך יום נורא בעבודה. כשלא הספקת לסיים חצי מהדברים, וברגע האחרון מישהו התקשר להגיד לך כמה הוא לא מרוצה ממה שעשית, או שמשהו השתבש ויש לך עוד המון עבודה. והטלפונים רודפים אותך כל הדרך הביתה. ואת מדברת עם עובדים ומתאמת פגישות כאילו עוד רגע יוצאים למלחמה. ואז את מגיעה לחניה, ומנתקת את השיחה האחרונה, ורגע אחרי שאת מניחה את התיק בכניסה, את לוקחת נשימה עמוקה, ופתאום, לרגע, הרגשת הקלה.

אז בימים שיש לי פגישה, כשאני מתחילה להתכונן, ומתרגשת, המחשבות והדאגות ממשיכות להיות שם. וגם רגע לפני שאני יוצאת, אני עוד חוזרת לבהות בכוס הקפה הלא שטופה על השיש, ועוברת רק לרגע שוב על רשימת הודעות לא נגמרת מהעבודה, או שאני פתאום מגלה את הסנדלים של הקטן מתחבאות מתחת לספה. וכל הדרך אליו אני עוד עוברת בראש על משימות אחרונות, בודקת דאגות. ילדים, בית, בעל, עבודה. עד הדפיקה בדלת. עד רגע אחרי שהיא נפתחת. ואז, אז אני עוצרת כדי לקחת נשימה עמוקה. ולפעמים זה לוקח רגע, לפעמיים שניים. לפעמים זה לא מגיע עד שהיד לא תופסת בצוואר, או מושכת בשיער או רק אחרי הסטירה. אבל זה תמיד מגיע. רגע כזה של הקלה.

אנשים נוטים לזלזל בבגדים. הרי התעסקות במראה היא שטחית. ואישה מוצלחת צריכה להיות יפה בלי השקעה. אבל אני, אני אוהבת את ארון הבגדים שלי. אני אוהבת לעמוד מולו ולחשוב מה אלבש בשבילך. כי הארון שלי הוא לא סתם אוסף של בדים מקופלים, או יותר נכון זרוקים, על מדפים. הארון שלי הוא פתח למי שאני עכשיו, למה שהייתי ולמי שאני רוצה להיות.
נגיד למעלה, על המדף העליון יש שקית עם כל בגדי ההריון. למקרה שאולי, ומי יודע, ורק ליתר ביטחון. ומאחורה, זרוקה עצובה, נמצאת החלוצה הלבנה המכופתרת. זאת שקניתי לכנס בארצות הברית שאף פעם לא נסעתי אליו בגלל הקורונה. ויש לי את החצאית הזאת שאני שומרת כשאני רוצה לעשות רושם על אנשים. ואת מכנסי הטיולים הדהויים שמחכים לי, כשמתישהו אמצא את הזמן לצאת לטיול של כמה ימים. ויש לי את השמלה היפה והקצרה נורא, שאני עוד אוזרת אומץ ללבוש אותה. ויש את החולצה מהטירונות, ואת השמלה מהחתונה, ואת החולצה הרומנית עם הרקמה שירשתי מסבתא. ויש את השמלה שלבשתי פעם ראשונה שפגשתי אותך. ערמות של בגדים שהם גם מזכרות. המון אירועים שהיו או יקרו, ושמצטמצמים לתוך ארון בגדים.
אז הארון שלי הוא כל מה שהייתי, וכל מה שאני חולמת להיות. וכשמסתכלים בו רואים את כל מה שאני מסתירה. כי יש בו בגדים צנועים של ילדה ירושלמית טובה, ובגדים אלגנטים של מי שהיא כאילו כבר גדולה. ובין לבין, ובעיקר במגירה, יש את החצאית הסקוטית הקצרה, והבריות, והחוטיני, והתחרה. ודווקא המגירה הזאת הולכת וגדלה. כי מה לעשות. לא כל החלומות הם חלומות נאותים. ודווקא, מכל החלומות שיש לי, גיליתי שאת אלו הכי כיף להגשים.