הסיפור שאינו נגמר

רגע לפני שנכנסנו לדירה שלך אמרתי לך שהשליטה מבחינתי היא לא אתגר. היא מגיעה לי בצורה כל כך טבעית. והייתי גאה בעצמי על זה, יהירה שכמותי. כי תגיד לי לשכב כמו שטיח, וברגע כבר אהיה שטיח. ותגיד לי לקום, או לשבת, למצוץ או לפסק, ואעשה הכל באותה השניה. רק שאז, כשאני והיהירות שלי נכנסנו לדירה שלך, ואמרת לי לעמוד ככה שהכוס שלי יהיה על הפה שלך, אז לא הייתי מסוגלת. ולקח לי רגע להבין שמה שאני לא מסוגלת זה לשחרר את השליטה. וזו כנראה בדיוק אותה יהירות שאשמה. כי כל מה שחשבתי זה שלא כדאי, שאולי אתה לא תהנה מזה, ושאולי זה יהיה יותר מדי. מה גם שהמחשבה שאאבד שליטה, שאגמור ככה, ואולי ארטיב אותך או אפול עליך הלחיצה אותי נורא. בראש שלי התפקיד שלי הוא לדאוג לך. אבל זו מחשבה כל כך פטרונית. כי היא מניחה שאדע לעשות זאת טוב ממך (מה שכנראה נכון). וזה לא מהשאני רוצה, או צריכה. אני רוצה את החופש בלשרת אותך. ואני רוצה לסמוך עליך שכל החלטה שלך היא מודעת ומחושבת. ואני באמת סומכת עליך. אז המחשבה הזו ליוותה אותי גם כשעברנו למיטה. והמלחמה הפנימית הזו שהתנהלה בתוכי, בין הרצון האדיר לשחרר לך כל טיפת שליטה לבין הנוקשות של המוח העקשן והיהיר שלי שלא מצליח, הובילו אותי לבכות על הכתף שלך. קשה לי להסביר את זה. כאילו נקרעתי בתוך השלשלאות של עצמי, נלחמת בעצמי על החופש לשחרר. אבל עם המילים שלך, וההבנה והרוגע, קיבלתי עוד קצת כוח להמשיך ולנסות. ורגע אחרי כבר הייתי במקום אחר. כולך בתוכי, ואני כולי בתוך ענן של עונג. ולא שהפסקתי להילחם. אב הנוכחות שלך עמוק הובילה את הצד של השחרור לנצח, לפחות באותו רגע.

אחר כך כשזיינת אותי בתחת, כשאני על הבטן ואתה מעליי מחזיק לי את הידיים מאחורי הגב, הסתכלתי על הצלליות שלנו על הקיר. זה היה מהפנט לראות אותנו ככה, רק צלליות. וחשבתי כמה יפים אנחנו, וכמה יפה לי מתחתיך, כלואה בתוך האחיזה שלך, והרגלים בועטות במיטה כדי להכיל את הכאב. והיהירות שלי חזרה. תראי איך יפה לך נשלטת טובה. והתמונה הזו של הצלליות שלנו נחרטה לי בראש. וכל פעם שהיא עלתה לי במחשבה, נזכרתי איך סיפרת שההתקרבות והקשר, ומתוך זה בהכרח גם השליטה, נבנים בהדרגה. אז אני חושבת שאולי עלינו עוד איזו מדרגה. אבל גם הבנתי שאני צריכה עוד לעבוד על עצמי, אני והיהירות שלי. בעיקר כי מאז הפגישה אני רק עסוקה בכמה אני מחכה כבר לעלות איתך עוד מדרגה (ועוד מדרגה, ועוד מדרגה.. כמה כאלה יש?)

ווהנה אני שוב, באיזה שדה תעופה זר בניכר. עם מזוודה קטנה ותיק מחשב. יושבת ומחכה. אני אמורה לעבוד, אני יודעת. הרי איזה זמן טוב יותר יש לי לכתוב מאשר כשאני יושבת כלואה בשדה תעופה. ואם יש משהו שטיסות בינלאומיות מלמדות אדם, זה שתמיד תמצא את עצמך מחכה באיזה שדה תעופה. זה כאילו המקומות האלו נועדו לחנך אנשים שלא חשוב כמה אתה ממהר, בסוף תצטרך לעצור ולחכות. אז אני יושבת ומחכה לטיסה שתקח אותי לשדה תעופה אחר, שם אצטרך לשבת ולחכות עוד כמה שעות לטיסה הבאה. והידיעה שהמחשב בתיק, ושיש רשימת משימות בלתי נגמרת שמחכה לי, מרגישים לי כמו טפטוף קולני ומאשים ליד האוזן. קדימה, לעבודה. אבל אני, אני עשיתי קריירה מלחכות בשדות תעופה זרים ולהתעלם מטפטופי האשמה. הרי יש לי כאן כר פורה לפנטזיה. איך אוכל להתכחש לו? ולפעמים נדמה לי שאני מסכימה לכל הטיסות האלה רק בשביל זה. רק בשביל לחפש מקומות טובים לפנטז. ואפילו מתלבשת ומייפה את עצמי לכבוד המאורע. כל כך הרבה אנשים שמסתובבים סביבי, כל כך הרבה אפשרויות. אז אני מתעלמת מהמשפחות, ומזוגות האוהבים, ומתמקדת בכל השאר. חולפת עם העיניים על אנשי העסקים, על אלו שיוצאים לחופשה עם חברים, או סתם על מי שעובר מפה לשם וחזרה. אני מחפשת את מי שרואים אותי, את קשר העין. אי אפשר לייצר פנטזיה טובה בלי לפחות קשר עין. הרי אני צריכה על מה להתלות. אנשים לא קיימים יש לי בכל מקום. כאן, בשדה התעופה, יש אנשים אמיתיים. מה יכול להיות בסיס טוב יותר לפנטזיה? אז אני מחפשת מבטים. ולפעמים, עם האנשים הנכונים, כלומר אלו מהסוג שאני נהנת לפנטז עליהם, אני מפעילה את כוחותי כדי לפתות אותם לפגוש את המבט שלי. משירה אליהם מבט עד שהם רואים ואז משפילה אותו בביישנות חיננית. אולי זורקת חיוך נעים. ובראש שלי אני כאילו מבקשת מהם בלי שישמעו, סליחה אבל אתם מושכים אותי, ואני, אני צריכה לי איזו פנטזיה טובה, אז אפשר בבקשה רק מבט קצר? ואז, אז כבר הקסם קורה בעצמו. אני מוצאת לי את זה, או את זו, שמושכים אותי, ושהמבט שלהם משדר איזה עניין. או לפחות ככה נראה לי, זה לא באמת משנה מה הם חושבים. בדרך כלל זה אלו שממשיכים להסתכל עוד רגע, או מחזירים את מבטם אליי כל כמה שניות. ואני מחייכת אליהם חיוך מקסים, וקצת מסמיקה. וזהו, יותר אני לא ממש צריכה אותם. מכאן זו רק אני והפנטזיה שלי. אני מלבישה עליהם את האופי שאני רוצה, ואת הריח המתאים. קמומיל. אני אוהבת קמומיל. ואני מפתחת לי שיחה, ומגע, ומשם, ומשם אנחנו ממשיכים. אני והפנטזיה שלי. זה בדרך כלל רומן קצר. סטוץ של כמה שעות. והוא ממלא ומלא, ובדיוק כמו שאני רוצה. והם תמיד מושלמים. יודעים בדיוק מה לומר ואיך. שולטים בדיוק בצורה שאני רוצה. ואם לא, אז אני עוצרת ומתקנת אותם, וממשיכה. ואז אנחנו נפרדים, אני והפנטזיה. זה היה ידוע מראש שזה רק ענין זמני. רק לכמה שעות של בריחה. רק כדי להעביר את הזמן שצריך לחכות באיזה שדה תעופה זר, בניכר.

אמרו לי שאני פלרטטנית ואני מוחה בתוקף. אני לא פלרטטנית. אני נצלנית.  

הגעתי אליו אתמול, נכנסת ומכינה לו את הקפה כמו תמיד ונעמדת לידו בשקט. והוא, בלי להסתכל עליי בכלל, העיניים עוד תקועות במסמך משמים, זורק לי, "תתפשטי ושכבי במקום שלך." אז אני מתפשטת, ונשכבת על הבטן במקום שלי מתחת לשולחן. הוא מניח עליי רגל אחת על הישבן, ושניה על העורף וממשיך לעבוד על איזה משהו של אנשים חשובים. וכך, תוך רגע, הפכתי מאדם לשטיח. לפחות ככה זה הרגיש. וכשניסיתי לדמיין איך זה נראה, מישהו יושב על יד שולחן והרגליים שלו מונחות על בחורה ערומה, אז כל מה שהצלחתי לדמיין זה אותי בתור שטיח. אז הפכתי לשטיח. וכשאדם הופך לשטיח הוא מתחיל לחשוב מחשבות של שטיח, ולהשמיע קולות של שטיח. ואפילו הדאגות שלי הפכו מדאגות בלתי נגמרות של מי שהוא אדם, מדאגות על ילדים, ועבודה, והמצב במדינה, לדאגות של שטיח. נגיד, על כמה חבל שאין לי פרווה רכה שיהיה לו נעים יותר. או איך אני מקנאה בשטיחי השגי האלה שהבעלים שלהם יכול לחפור בתוכם את הרגליים. אתם יודעים, דאגות של שטיח מהמניין. וגם כשהוא העביר את כף הרגל שלו בין הרגליים שלי, מלטף אותי עם הבוהן, אז החזקתי חזק את האנחות. כי בכל זאת, שטיחים לא נאנחים. וכשרטטתי כולי מהמגע שלו, אז הרגעתי את עצמי שזה בסדר, יש שטיחים כאלה עם מסאז לרגליים. וכל מה שהייתי צריכה, וכל מה שרציתי, היה להיות לו שטיח טובה. לשמור לו על הרגליים חמות, ולהיות לו נעימה. ולאגור בתוכי בחרדת קדושה את כל מה שהוא בוחר לטאטא מתחתי. הרי בכל זאת, הייתי כל כך מלאת הכרת תודה. לא כל יום אדם מקבל את הזכות להיות קצת שטיח. 

הוא מורה לי לשבת על השולחן, הגב צמוד לקיר, וכפות הרגלים מונחות על השולחן. "תפסקי רגליים," הוא אומר. ואני, למודת ניסיון שכמותי, ממהרת להצמיד אותן חזק. הרי שום דבר טוב לא יצא מזה. רק שאז הוא אומר זאת שוב, הפעם עם קול השולט הזה שלו, והרגליים הבוגדניות האלו נפתחות לבקשתו. כלומר עד שאני רואה את המצבטים עם החשמל ואז הן נסגרות מהר חזרה. אז הוא קושר לי כל רגל לקצה אחר של השולחן, דואג לשמר את הפיסוק הרחב, ומצמיד את מצבטי הרשע לשפתיים שלי. ואני נושמת עמוק ומנסה להכיל את הכאב, מתפתלת על השולחן. ורגע אחרי הוא כבר דוחף לתוכי וויברטור, ואני כבר לא בטוחה אם אני יותר כואבת או יותר מתענגת. ואז הוא מוסיף גם את הוונד, ואני כבר מתפתלת לחלוטין על השולחן. רגע מנסה להתקרב אליו, ורגע אחרי כבר לא יכולה להכיל את המגע באזור שהפך כל כך רגיש, ורק מנסה לברוח מההתקפה. לא שזה עובד לי. כי הוא אמר לשבת על השולחן, וכי הרגלים קשורות כך שאני כולי מפוסקת מולו. ואני מרגישה איך אני מאבדת שליטה על עצמי. נדהמת מהקלות בה הוא משחק בגוף שלי. וכשהוא סוף סוף מפסיק, אני כולי מתנשפת, ומותשת, ומזיעה, מרחפת לי באיזה ענן מופלא. רק שאז, כשהויברטור והוונד מורחקים, אני נזכרת בחשמל, ושבכלל כואב לי נורא. איך שוכחים דבר כזה? אז חזרתי לנקודת ההתחלה מתפתלת מכאב על השולחן מולו. "שכחת להפסיק את החשמל" אני אומרת לו בתמימות גמורה. אבל הוא רק מחייך ומציע לי לבקש שוב, הפעם יפה. ואני כאובה מדי, ומותשת מדי, ונוזלת מדי בשביל לחשוב בהיגיון מכריזה שאין מצב. אז כואב קצת, לא נורא. והוא יושב מולי, בוהה בי מתפתלת משועשע. "רק משפט פשוט" הוא אומר לי, ואני מסרבת בתוקף. "לא, אני לא מפסידה לך." עכשיו אני רוצה להגיד שבאמת, זו לא היתה ההחלטה הכי חכמה, אני מודה. אבל אתם חייבים להבין שיש גבול כמה אפשר לחשוב כשמחשמלים לך את הכוס. ובכלל, אי אפשר לשפוט אדם שרגע לפני היה שלולית על שולחן ונמצא בדיוק בתהליך של התמצקות חזרה. אז הכרזתי מלחמה. והוא רק יושב מולי צוחק, ועוד טוען שהוא לא בטוח איך זה נחשב מלחמה אם אני מתפתלת על השולחן והוא רק נהנה. אבל אני כבר טיפסתי לי גבוה על העץ, ואין דרך לרדת ממנו בלי לצאת טיפשה. אז נשארתי שם על העץ, במין חשיבה של גבורה עילאית. הוא בטח עוד מעט ישתעמם ויכנע. אז טוב, זה לא קרה. במקום הוא פשוט הזכיר לי שהוא מחזיק את השלט והעלה את החשמל לעוצמה הכי גבוה (הוא עוד יגיד לכם שהוא העלה רק באחד, אבל עם כל הכבוד הוא לא זה שהתחשמל אז שלא יבלבל אתכם עם העובדות בבקשה). וככה תוך רגע מעקשנות בלתי שבירה, הפכתי לתולעת עלובה. מתחננת על נפשי שרק יפסיק את הדבר הנורא הזה, ושאני לא יכולה. אבל אולי איזה שארית של עקשנות נשארה כי יכול להיות שהמשפט המלא היה "בבקשה בעלים, אני מתחננת תפסיק את החשמל, בן בלייעל שכמותך." מה ששוב, בדיעבד, לא היה הדבר החכם לעשות. ואני הרבה פעמים מחשיבה עצמי כלא טיפשה. אבל הפעמים האלה הם לא כשהגוף שלי כולו הופך לפלסטלינה. אז הוא הוריד לרגע את הרמה, רק כדי להעלות אותה שוב כעונש על הקללה. לקח עוד פעמיים כאלו עד שהוא התרצה ועצר את הזוועה. ורגע אחרי, כשישבתי לרגליו, והוא ליטף לי את הראש ברוך כזה והרגשתי איך המחשבה שלי לאט לאט חוזרת לעצמה, אז חשבתי שאולי, בדיעבד, אם הייתי יכולה.. אז הייתי חוזרת על הכל שוב, בדיוק איך שהיה. 

אנחנו יושבים בבית קפה ומדברים עלינו. עלי, ועליך ועל מה שהיה. כמו סוקרים את החיים עד לאותה נקודה. ואתה מספר לי על אחרות, על הנשים שלך. ועם כל מילת תיאור אני מדמיינת לי בראש איך מתגבשת לידך איזו צללית לא ברורה של אותה בחורה. ואני שמה לה איזה תווי פנים שנראות לי נכונות, רק כדי שאדע להבחין בינה לבין השניה. הן מתחילות לאט לאט להקיף אותך. כל אחת והסיפור שלה. אנחנו מדברים ואני מסתכלת עליך, ובזווית העין רואה גם אותן. הן לא מביטות בי. הן מרוכזות רק בך. אחת יושבת לך על הברכיים כמו ילדה קטנה, אחרת שמה לך יד מנחמת על הכתף לתמיכה. ויש את זאת שכל כך קרובה אליך שכמעט אי אפשר להפריד בינה לבינך. ואני תוהה איפה אני משתלבת שם. מנסה להבין מה קיבלת מכל אחת, מה היא היתה בשבילך. כמה אני דומה או שונה. וברגע של חוסר ביטחון אני מסתכלת אחורה, לשתי הצלליות שלי שעומדות לצידי. השטן והמלאך שלי. האחד מחבק אותי חיבוק עדין, האחר, מניח יד של בעלות על הצוואר שלי. אבל אני לא מוצאת בהם יותר מדי נחמה או תשובה. הם פשוט שם, חלק ממני. 

אז אנחנו קמים, ומתחילים ללכת לכיוון הדירה. ואני תוהה אם מישהו רואה איזו חבורה מוזרה הולכת שם. שני אנשים שמוקפים בצלליות מהעבר.

אתה נכנס לדירה הקטנה ואני בעקבותיך. "ארצה" אתה מצווה בלי להביט בי, ואני תוך רגע מגיבה. אני מתפשטת ונעמדת במרכז החדר. ובדרך למטה עוד נדמה לי שאני רואה את הפרצופים שלהם מהחלון בחוץ, מסתכלים בעניין או חשדנות בכל תנועה. אבל איפשהו למטה, שניה לפני שהראש שלי נוגע ברצפה והישבן עולה למעלה, פתאום החדר משתתק. או אולי בעצם העולם? כמו מין בועת אוויר גדולה ששנינו בתוכה. וכבר אין אף אחד אחר בחלון, או בעצם בעולם? למטה שם זה רק אני ואתה.

אחר כך תהיתי קצת על איך תראה הצללית שלי שתלווה אותך (אמרנו שלושה חודשים?) דמיינתי אותה עומדת מאחוריך, מעסה לך את הגב בשקט, ומודה על זה שיש לה אותך.

גיליתי שיש אתר כזה, מלא תמונות זזות של אנשים שמחיות את הפנטזיות. וצללתי לתוכו, נשאבת לתוך הקסם של המציצנות, והרצון גם, ועיצוב החלומות. יוצרת לי רשימה של רגעים כאלה שמרטיטים לי את הבטן והנשמה. והפכתי כולי ירוקה, וצהובה, ורטובה מקנאה. גם אני רוצה. בדיוק ככה.

וחשבתי לעצמי, שכבר לא צריך את המילים. הרי מה יש לי, קצת תיאורים, לפעמים איזה דימוי או שניים. ואפילו לדמיין כבר מיותר. כי גם עם ראש חולמני כשלי, איך זה משתווה בכלל לתמונות זזות. הכל שם כל כך מדויק. המבט, הקולות, התנוחות. והאנשים, וואו האנשים. מי ידע שהכל יכול להיות כל כך מושלם.

רק ככל שחפרתי עמוק יותר באתר ההוא, עם התמונות הזזות של האנשים המושלמים, והסצנות הנהדרות, שכל אחת יותר מחרמנת ויותר נכונה מהשניה, איפה שכל הפנטזיות שלי מצטמצמות לתמונות זזות של בקושי שניה, אז תהיתי לעצמי איך קרה שהוצאתי מתוך הפנטזיה של עצמי. כי אני יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה, אבל גם.. בואו, לא בטוח שכדאי. ההיא עושה את זה הרבה יותר טוב ואני יכולה רק להרוס עם כל האנושיות שלי, והרגשות, והצלקות, והבלייה של החיים. ובטח עם הציצי הזה, שהם מקסימים, אבל לא כמו שלה. לא מושלמים. וכשיצאתי משם, מהאתר הזה שהוא כמו בור שחור למחשבות (כי מה לעשות שצריך גם לעבוד ולעשות דברים של גדולים לפעמים) אז פתאום לא הייתי בטוחה מה בפנטזיות שלי הם שלי, ומה התאמתי לתמונה הנכונה. אפילו במבט שלי, שהבטתי בך שם מלמטה, כבר התלתי ספק. זו אני או שאני פשוט מחקה את ההיא מהתמונה? ואיך אני אמורה להגיב עכשיו? ואיך להישמע? איך אוכל לדיייק את עצמי לפנטזיה? ומתי לעזאזל הסטייה שלי הפכה כל כך ממושטרת, כל כך אוניברסלית, שכולם חושבים אותו דבר, ונראים אותו דבר, ומדברים אותו דבר? ומה בכלל אני רוצה? מה שלי שם, נטול השפעה? 

אז אני לא בטוחה לגבי האתר הזה שלך. וזה נכון שהחלומות לי קצת פחות מדויקים, והפנטזיות שלי, כולן פרועות, ובוטות, וסוטות, אבל לא מושלמות ולא מעובדות על השניה. יש בהן עוד קצת מקום לשינויים והשפעות של החיים, וההנחה שבסוף זה מפגש בין אנשים. אז לא יודעת, אבל נראה לי שאשאר עוד קצת עם פחות תמונות וקצת יותר מילים..

אבל אתם לא חייבים. הנה gif

https://media.tenor.com/OgmIkGPBUj4AAAAM/daffy-duck-sexy.gif 

אחד הדברים הקשים ביותר שחוויתי בכתיבה היה הצורך הזה להשלים עם העובדה שאף פעם לא אהיה שלמה עם מה שאני כותבת. שאיפה שאחרים רואים מילים ושורות, אני רואה חורים על גבי חורים של חוסר ידע, ודברים שעוד יש לי לחקור ולבדוק. ואולי זה גם הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהכתיבה, זה שאני בעצם לא יודעת כלום. שבים שהוא הידע והחוויות שיש בעולם, הטיפה שלי נבלעת. אבל גם מצאתי הקלה בהבנה הזאת שאני לא יודעת כלום. היא נתנה לי דרך להתמודד עם הדיסוננס הכואב בין הצורך להיות מומחית לדבר מה, ובין האמת המחלחלת, שיש לי מעט מאוד תשובות ואינספור סימני שאלה. ובהתחלה השתתקתי מהפחד, אבל לאט לאט מצאתי בזה גם הרבה נחמה. זה אפשר לי להפשיל מעליי את היומרה, ולהימנע מהטעם המר שעלה לי בפה בפעמים האלו שניסיתי להראות שאני יודעת, ומצאתי את עצמי עונה על שאלה עם איזה סימן קריאה. אני לא צריכה אותם יותר. וזה לא שויתרתי על החיפוש אחר תשובות, חלילה. פשוט ויתרתי על האפשרות למצוא אותן. אפילו לא אצלך. ובמקום עכשיו אני יכולה להנות מהדרך, מהאפשרות לשאול שאלות. 

גיליתי שאני, אני כולי מלאת חלומות. ראש שכולו דוהר על מאתיים חמישים קמ"ש בירידה. והוא, הוא במקום להיות בעלים טוב ודואג, אוסף את כל החלומות שלי לקופסה, מערבב ומוציא כל פעם פתק אחר. מוכן להגשים לי עוד חלום ומדרדר אותי למטה. רק כמובן לא איך שחשבתי. לא כשאני יודעת מה אני רוצה. אלא בדרך שלו, ובשליטתו. מה יכול להיות יותר נפלא?

אז לצורך הגשמת חלומות, אנחנו מחפשים לנו נשלטת, נשלט, או זוג, לצרף לערב מיוחד. אנחנו מקסימים (אני לפחות. לו יש מקל גדול שהוא אוהב לקרוא לו בשמות ולהכות איתו.. וגם מצבטים מחשמלים), וכיף איתנו. והכל יעשה כמובן עם מלוא תיאום הציפיות והרגישויות.

הייתי מוסיפה עוד פרטים, אבל אני נהנית מהבורות הנפלאה, אז אני לא יודעת עוד. זה כבר תצטרכו לשאול אותו.

"את צריכה מילת ביטחון" הוא הכריז. ואני, בתוקף מי שאני, ומה שאני, התווכחתי כמובן. "זה טיפשי. צריך תקשורת טובה וזהו". אבל הוא התעקש והסביר: "את הולכת להגיד לא הרבה פעמים. ולבכות ולהתחנן. אבל אני לא אפסיק. אני רק אהנה ממך יותר. את חייבת מילת ביטחון. ובתקווה, בסשן טוב, מילת הביטחון תתגלגל לך על הלשון, רגע לפני שאת צועקת אותה, אבל אף פעם לא תצא." ואני, בתוקף מי שאני, ומה שאני, הנהנתי. פחות כי הסכמתי למהות כמו שהייתי עסוקה מדי בלנזול לרצפה. שיהיה, אז יש מילת ביטחון.

ולעזאזל איתו. היא בהחלט התגלגלה לי על הלשון. כשהוא הכאיב לי עם הקיין (שזה סתם שם מכובס למקל שהוא מצא ברחוב אבל בסדר..), חוזר שוב ושוב על אותה נקודה. או כשהוא הפעיל את המצבטים עם החשמל הנוראי הזה שלו, והשאיר אותי ככה. והיא ממש רצתה לצאת, כשכבר לא יכולתי יותר לשאת את הכאב בפטמות, ושמחתי כל כך שהוא קרא לי אליו, רק כדי לגלות שבמקום להוריד את המצבטים המקוללים, הוא רק העלה עוד קצת את הרמה ושלח אותי להמשיך לעסות לו את הגב. ומילא המצבטים, אבל עוד הייתי צריכה בזמן הזה לראות אותו כותב מסמך בפונט אריאל. והעיניים שלי שרפו מהזוועה, ומילת הביטחון כבר חבטה לי בכל רחבי הפה, אבל גם אז היא לא יצאה.

ובסוף, כשהגענו למיטה, והוא חדר אליי כל כך חזק לתחת (הנה, כתבתי את זה. מרוצה?) שכל הגוף שלי צעק. כשהתפתלתי וברחתי רק כדי שיתפוס אותי שוב, ויחדור אליי שוב ושוב. כשמרוב שניסיתי לברוח רק מצאתי את עצמי עם הראש מרוח על הרצפה, הרגלים עוד על המיטה, והוא שממשיך בכל הכוח, נהנה מקולות התחינה. ואלוהים, כמה צעקתי ונאבקתי ובכיתי והתחננתי. זה לא עזר. אבל גם ידעתי שבכל רגע אני יכולה לעצור. ידעתי שאם רק אחליט הכל נגמר. ומילת הביטחון כמו מתעמלת אולימפית עשתה אצלי בורג משולש, ופליק לק לאחור, עם נחיתה מושלמת שניה לפני השפה. אבל היא נשארה שם. נותנת לי את הביטחון להגיע לקצה, ועוד קצת.

וכששכבתי רגע אחרי, עם הראש מונח על החזה שלו, מסדירה נשימה, חשבתי שבסדר, הפעם הוא במקרה צדק. טוב שיש לי מילת ביטחון. 

אבל פונט אריאל?? באמת? אין גבול לסדיסט שאתה.

אני לא חושבת על אלוהים. יש לי מספיק תהיות וסימני שאלה בחיים. וזו שאלה גדולה מדי שאני יודעת שלא תהיה לה תשובה. אז אני לא חושבת על אלוהים. וכשהנושא עולה בטעות לקדמת הבמה בראש שלי, אני ממהרת לדחוף אותו חזרה לקופסה. אני לא יכולה להתמודד עם שאלות כל כך גדולות, כל כך עמומות. לכן אני גם לא חושבת עליך. על איך אתה, ומה שלומך. על מה אתה מרגיש, והאם אתה מתגעגע. כלומר אני כן, כי אתה משום מה מתעקש לקפוץ לי כל פעם למרכז הבמה. מסתובב כמו טווס ובודק שכולם מכירים בנוכחותך. דוקר עם הנוצות היפות שלך. אז כמו עם אלוהים, גם אותך אני דוחפת לקופסה ומאפסנת במחסני מחשבה אפרורים. ואני מקבלת את זה שאני לא יודעת מה איתך, ואיך אתה, ומשתדלת מאוד לא לחשוב עליך או לחכות לך. כי באמת יש לי מספיק תהיות בחיים, וסימני שאלה. ואין לי כוחות עכשיו לתהות על דברים כל כך גדולים כמו משמעות החיים, או אם יש אלוהים, או על מה שלומך. 

אבל אתה חייב להיות אפילו גדול יותר מאלוהים. חייב להנכיח את עצמך, את הבעלות שלך. אז גם כשהוא נשאר יפה בקופסה, אתה מצליח כל פעם להיתקע לי במחשבות, על קדמת הבמ ה.