הסיפור שאינו נגמר

אמרת לי שאני לא במצב לקבל החלטות בעצמי, שאני צריכה כרגע שליטה הדוקה. וחיפשתי את הרגשת הבושה, את ההתכווצות בפנים של הפגיעה באגו, או את הצמרמורת הזו שעוברת בגוף רק מהשפלה שנובעת מאמת שנזרקת באוויר. אבל לא הרגשתי שום דבר מזה. כל מה שהרגשתי היה הכרת תודה. אני יודעת בעלים, תציל אותי בבקשה?

הקושי הכי גדול שלי עם השליטה הוא ההבנה שזה לא הוגן לבקש מאיש לקחת אותה. שהרצון שלי לשייכות, ובעלות, ושליטה עמוקה הוא אנוכי נורא. זה לבקש יותר מדי. ואני יודעת שאלו צרכים משלימים, ואני יודעת שלא תעשה דבר שלא תרצה. ביררתי את זה שוב ושוב מולך. ובכל זאת, זו נראית לי כמו עסקה לא הוגנת. כי אמנם אתה משתמש בי לרצונך, ולוקח, ופותח, מעמיד, או זורק לפי מצב הרוח הרגעי שלך. אבל בכל רגע ובכל נשימה אתה גם בודק אותי עם העין החדה הזאת שלך, מחליט מה נכון לי ולך באותה שניה. וקשה לי לגשר בין ההרגשה הנפלאה שאני מרגישה כשאני יכולה לשחרר קצת, להרשות לעצמי לרחף באוויר, מנותקת מהכבלים של המציאות והאחריות שמקרקעים אותי כל הזמן לרצפה, ובין זה שאני בתמורה מעבירה את המשקל הזה לך. איזו כפיות טובה. ואיך אהיה מספיק ראויה? אבל אתה מרשה לי את זה, ומבטיח שאתה גם נהנה מזה, ואני כל כך רוצה וצריכה. אז אתה מחליט, ולוקח אחריות מלאה גם על עצמך. 

ואני חושבת שאני מתחילה להבין טוב יותר את המשמעות של אסירות תודה. כי כל רגע כזה של העמקה של השליטה אני רק הופכת יותר שלך, ויותר מודה.  ואני מרגישה איך השלשלאות שלך, מתהדקות סביבי מעצם ההבנה שלי שזו זכות להיות נשלטת, ועוד יותר  כלבה.

פתאום אני רוצה שכולם ידעו. להוציא החוצה הכל. לתאר לפרטי פרטים את מי שאני ומה שאני. את הצורך הזה שבוער בי בפנים. אני רוצה לספר הכל. להקיא החוצה את כל מה שלא סיפרתי אפילו לעצמי. את הבושה, והסלידה, והחרדה. שידעו כמה אני רוצה, לא, בעצם כמה אני צריכה להרגיש, ולכאוב, ולהזדיין. שידעו שכל מי שעובר לידי הוא פוטנציאל לא ממומש. שיאמרו לי חצי בצחוק, וחצי בקנאה, וחצי בסלידה, שאני שרמוטה. ואני רק אחייך ואתקן אותם. לא, לא שרמוטה. כלבה וזונה. 

אני רוצה לצעוק לעולם שאני רוצה תמיד זיין בתוכי, שימלא את הריק הזה מבפנים. ושאני מייחלת לגרום לכמה שיותר אנשים לגמור ממני. לענג אותם, רק כדי שאוכל להתענג מהעונג הענוג שלהם. לצעוק שאני רוצה את כל המינים ואת כל הצבעים. שאני רוצה הכל כל הזמן. להיות מפושקת ופתוחה. שלא ישאר כלום סגור בפנים. שלא יהיה שום חלק ממני שלא מרוח על הקיר, פרוס לעיני המבקרים לרווחה. אני רוצה להסביר שאני רוצה להיות חסרת משמעות, מעופפת כמו עוד קליפת שום, בדיוק כמו שאני רוצה באותה נשימה את ההערצה הרגעית שאפשר לקבל רק מכישרון חבוי של מציצה. הכל ולא כלום. אני רוצה להגיד לכל המצקצקים, והמתחסדים שיקפצו לי, ושילכו להזדיין. אבל איתי בבקשה. ואני רוצה ללכלך אותם עם המיניות הסוטה שלי עד שיבינו שזו לא מיניות מעוותת, אלא מיניות בריאה. להביא להם את החרגון שאני מרגישה. למרוח עליהם את מיצי הנשמה שלי כדי שישלמו על כך שהייתי צריכה להסתיר אותה, ואז לחזור וללקק אותם מהם כדי שירשו לי לקבל אותה בחזרה, כדי שיאשרו לי אותה. אני רוצה שכולם ידעו ויסלדו, ואני רוצה שכולם יגידו לי שאין טוב ממה שאני מרגישה. 

אז מה כבר ביקשתי?רק קצת קבלה עצמית ונרמול של הסט ייה.

ושוב רק רציתי לברוח. הבחוץ הזה, המציאות, והחיים, והמלחמות והפחדים. הכל יותר מדי. ואני מחזיקה את עצמי חזק, עוצרת את הנשימה, מכווצת את השרירים. כי אם הכל יפרוץ ממני בבת אחת כבר לא אוכל לעשות יותר כאילו אני יציבה ומתפקדת. ואין ברירה. אני אמא, ורעיה. צריכים אותי. 

ואז יש אותנו, אותי ואותך, וחמצן שמגיע וזורם לי בורידים. והכל קצת משתחרר. והייתי חושבת שזה הזיון החזק, החדירה הכואבת, המכות או ההורדה למטה. שזה הכוח, והאלימות והפריצה לתוכי שמאפשרים לי לשחחר את עצמי מהכלא העצור שבו אני חיה. שהכל קורה איפה שיש את כל הרעש והצלצולים. אבל לפעמים זה דווקא הפוך. אלו רגעי הקסם הקטנים שבהם כל מה שנשאר זה רק אני ואתה. איפה שלא צריך לדבר דינמיקה, ושליטה. לא צריך לעבוד עליה, או להוכיח אותה. היא פשוט שם, טבעית ונפלאה.

ככה הרגשתי שישבתי במקום שלי בין הרגליים שלך, כשאתה שקוע באיזה מסמך משמים, ואני, ביד אחת מלטפת את הזין שלך, ובשניה מחזיקה וקוראת את ספר המסעות על מסעות שקיבלתי ממך. קשה לי להסביר מה היה לי כל כך שלם ברגע הזה, שהיה אולי רגע ואולי שלושים שנה. אולי זה השילוב המושלם בין השקט שהוא אנחנו, הניתוק מהחיים, ומהמציאות, ומהדאגה, שמצטרף לשקט שרק ספר טוב יכול לתת לך. כזה שלוקח אותך מכאן לשם, ומרשה לך להשתהות רגע בעולם אחר שהוא לא שלך. וכשחשבתי על זה, על כמה הסיטואציה הזאת היתה לי נפלאה, נזכרתי פתאום איך בכל פנטזיה שלי הספרים תמיד היו נוכחים בתפאורה. ואיך כשהייתי נערה חולמנית וסגורה, הייתי מתגנבת לקרחת יער בהרי ירושלים, עם תיק עם ספר ותפוח ויושבת ושוקעת בספר. אבל לא פחות הייתי שקועה ברומנטיקה של הסצנה שיצרתי בעצמי, לעצמי, ובחלומות על מה יכול לקרות לנערה לבדה, באמצע קרחת יער, ששקועה בקריאה. והזיכרון הזה התערבב לי עם מציאות שהיא אנחנו. עם איזו הגעה לנחלה. והתבוננתי על עצמי, עם השמלה השחורה והבריות, יושבת על הרצפה לידך, מחזיקה ספר ותוך כדי מלטפת אותך, והרגשתי כל כך יפה, וכל כך שלמה. וחשבתי שהלוואי והייתי יכולה להשאר ככה לנצח. כי לא החזקתי כלום, ונשמתי אוויר במלוא הריאה, והשרירים היו כולם רפויים, בריפיון כזה שמגיעה רק מהתמסרות מלאה. והמציאות, והחיים, והמלחמות והפחדים הפכו לרגע מטושטשים. אבל בעיקר, הכל היה כל כך טבעי ונכון לי. הרי מה יכול להיות טבעי יותר מאשר להיות מתחתך, טובעת לתוך התשוקה שבקריאה ואפופה בתשוקה שלי להיות לך ושלך.

הלכתי אחריו (בחצי ריצה) כשהוא עם מבט חדור מטרה. רק כשהגענו לפתח חנות הסקס הבנתי למה הוא שוב מרוצה מעצמו. אז נכנסנו לחנות, הוא בצעד בוטח כאילו זה הכי טבעי בעולם, ואני עם פנים אדומות מקווה להיבלע באדמה. הוא חיפש לי פלאג חדש, ואני מצאתי את עצמי אפילו משתפת פעולה, מנהלת דיון על גדלים, ומפתחים. עד שפתאום המוכרת המקסימה שניסת לעזור שאלה כדרך אגב אם אולי יתאים פלאג עם זנב. ואני קצת בהלם מהרעיון הפנתי אליה מבט מבולבל ומבוהל. הרי זה כל כך בחוץ, ובולט, וסימבולי. מה פתאום! רק שחלק בתוכי, שנראה לי שמתחיל לתפוס את מקומו יותר ויותר כל יום שאני עם הבעלים, צעק בהתרגשות, כן! פלאג עם זנב! הרי זה כל כך בחוץ, ובולט וסימבולי! זה מושלם. טרנספורמציה סופית מאישה לכלבה, והצהרת בעלות לעולם. אבל כל שאר האני צעק הרבה יותר חזק, אבל! אבל כולם יראו, אבל מה יחשבו, אבל אסור שידעו. הרי מה זה אומר עלי שאני רוצה לי פלאג עם זנב??

אז הוא חיפש בתוך ארגז מלא פלאגים יפיפיים את הזנב המושלם, וכל מה שהגוף שלי שידר היה בהלה. ולא שזו היתה הצגה. באמת הייתי מבוהלת מהרעיון. פשוט אולי רק הגדלתי אותה קצת יותר, רק טיפה. רק מספיק שתכסה את החלק הזה שקופץ בהתלהבות כמו ילדה קטנה. שרוצה להתחנן לבעלים שלו, בבקשה בבקשה, תדרוש שאשים בשבילך פלאג עם זנב.

בסוף הוא החליט שלבינתיים נסתפק בפלאג רגיל ואני חייכתי בהקלה. וככה מצאתי את עצמי מפנה את הגב למגירה הקסומה ויוצאת החוצה מהחנות אחרי הבעלים עם תחושת פספוס עצומה.

כנראה אני עוד לא ראויה לפלאג עם ז נב.

**טריגר**

אני שוכבת על השמיכה שלי ליד המיטה, מחכה בחוסר סבלנות לבעלים. עברו כבר שעתיים והוא אמור לחזור. כשאני סוף סוף שומעת את הצעדים שלו, אני ממהרת לעבור לארבע. הראש מונח על הרצפה והתחת מתנשא גבוה, כמו שהוא אוהב. הוא נכנס לחדר, ומהתנוחה הזאת אני מצליחה לראות רק את הנעליים שלו, אבל קולות מפתיעים של יבבות מבהילים אותי לרגע. אני מרימה את הראש רק טיפה כדי לראות קצה של נעלי ספורט לבנות של מה שאני מניחה שהוא אישה שהוא מחזיק על הכתף. הוא מתקרב למיטה וזורק אותה עליה. תחזיקי אותה, כלבה, הוא אומר לי, ומסמן עם העיניים לכיוון הידיים שלה. היא שוכבת על המיטה בתנוחה עוברית, כפות הידיים, וכפות הרגליים קשורות בדבק חבלה, והיא כולה רועדת מבכי. להחזיק אותה? אני מסתכלת בבלבול על הבעלים. אבל אני טובה אני חושבת לעצמי. אני לא מכאיבה. זה הוא עושה. אבל הוא כבר הולך להביא משהו מהסלון, ואני קיבלתי הוראה. אז אני ממהרת לעלות על המיטה, יושבת ליד הראש שלה ומושכת את הידיים שלה אליי. היא מתנגדת בהתחלה, מנסה לשמור אותם קרוב לחזה. אז אני לוחשת לה שהכל בסדר, ומלטפת לה את הפנים, והיא נרגעת טיפה ונותנת לי למשוך לה את הידיים אליי. היא כל כך יפה אני חושבת לעצמי, ומנסה להתיישב ככה שאוכל לראות אותה טוב יותר. אני מושכת את הידיים שלה בין הירכיים שלי, כדי לשפר את האחיזה, וממשיכה להחזיק אותם ביד אחת, בזמן שאני נשכבת במיטה, ממקמת את הפנים שלי מול שלה, ומלטפת לה את הלחי עם היד השניה. את יפה אני אומרת לה. והיא מביטה בי בעיניים אדומות מדמעות. הוא חוזר, ותופס לה את הרגליים, מפסק אותם בכוח, והיא שוב מתחילה לצעוק, ולהשתולל. מנסה בכל כוחה להתנגד. אין טעם, אני לוחשת לה. הוא חזק יותר. וכמה שאת מתנגדת את רק מעוררת אותו יותר. אבל זה לא עוזר, והיא ממשיכה לבכות, ולצעוק ולבעוט. והוא ממשיך בשלו, מתעלם מהצעקות ומפשיל לה את המכנסיים והתחתונים בתנועה אחת. החדר מתמלא דממה בזמן שהוא פותח לעצמו לאט את החגורה והמכנסיים, חושף את הזין הזקור שלו, ומתקרב אליה. רק שהצעקות חוזרות מהר מאוד כשהיא מרגישה אותו מאחוריה, ועוד יותר כשהיא מרגישה אותו מנסה לחדור לה לתחת. יש לה פרצוף מבוהל נורא, והיא לא מפסיקה לבכות ולהתחנן. ושניה אחרי, הבהלה שלה מתחלפת בכאב, והיא צועקת בכל כוחה, הדמעות נוזלות לה בלי הפסקה. היא כל כך יפה ככה, עם העיניים הכואבות האלו, אני חושבת לעצמי. הלוואי וגם אני יפה ככה כשהוא מכאיב לי. ובלי לחשוב אני מנשקת אותה בעדינות על הפה, מזיזה לה את השיער מהפנים, ולוחשת לה באוזן, אל תדאגי, עוד קצת זה יגמר. זה תמיד כואב נורא בהתחלה אבל אז הגוף קצת מתרגל. אני לא יודעת אם זה עוזר אבל היא כבר לא מתנגדת, רק ממשיכה עם יבבות חלושות של כניעה עד שהוא גומר בתוכה בקול גדול. בואי לנקות כלבה, הוא אמר לי ואני ממהרת אליו בלי לחשוב, עוזבת את האחיזה שלי בה. אני מתיישבת על הברכיים מולו ומנקה אותו כמו שהוא אוהב. והיא עוד שוכבת שם, מיבבת בלי לזוז. אני מסיימת לנקות אותו והוא ניגש אליה, מתיישב לידה ומלטף לה את הראש ברוך. את בסדר? הוא שואל אותה. והיא מרימה קצת את הראש אליו, ומחייכת חיוך קטן. כן, אני בסדר, היא עונה בקול מותש. בואי, הוא אומר לה, ומושך אותה אליו לחיבוק, והיא מתמסרת אליו, מתייפחת לו על הכתף. ואני, עוד על הרצפה מביטה בהם במבט מבולבל. הם ממשיכין לדבר עוד קצת, ורבע שעה אחרי היא קמה ללכת. את בטוחה שאת בסדר? הוא שואל שוב. בטח, היא עונה לו בחיוך, תודה. ואז היא מתקרבת אליי, מרימה לי את הראש ולוחשת לי, ותודה גם לך. ואז מתקרבת ומנשקת אותי בעדינות על השפתיים. היא יוצאת מהדלת ואני ממשיכה להביט בדלת עוד דקה, עדיין מבולבלת. עד שהבעלים קורא לי שוב. נקי פה ובואי לישון, כלבה.

הלכתי לקרוא את הפרק על השועל בנסיך הקטן. הוא מסביר שם אילוף זה לקשור קשרים. שככה אתה הופך משהו, מעוד אחד מתוך מאה אלף, לאחד שלך, מסומן ונבחר. לא זכרתי את זה, וזה מקסים. אבל הראש שלי רץ ישר לכיוונים שונים, מחפש את האבל. כי כולי אבל. אבל אי אפשר, אבל לא כדאי, אבל מה יקרה אם.. וזה אומר שכל פעם שתנסה להדק את הקשר שלי אליך אקפוץ טיפה אחורה, כמעט בלי משים, רק כדי להשאיר מספיק מקום לאבל. כי אם לאלף זה לקשור קשרים, אז יש בו מין הנצחיות, ומין היציבות, ומין החיבור שאומר שכל צעד שעושים בדרך הוא טבוע בבשר, וכבר אי אפשר לחזור לאותו מקום חזרה. וזה מפחיד בעלים. לא כי אני לא רוצה. זה מפחיד כי לפעמים אני חושבת שאין דבר שאני רוצה יותר בחיים. ההשתוקקות הזאת מפחידה אותי בעלים. כמו גם הפחד שהאני אליו אתה רוצה לקשור את החבלים שלך לא יהיה מספיק טוב לך. שאני חייבת בכל נשימה לעצב את עצמי בשבילך. מה שנכון, אבל כנראה לא ככה. בלי הצעד אחורה לכל אבל. פשוט כי אי אפשר. אי אפשר לקשור צמוד את מי שהולך צעד אחורה מכל קרבה. אי אפשר לחבר בחבל רק את האני שהיא כאילו, רק את הדמות שיצרתי בשבילך. כלומר אפשר, רק שאז האני האמיתית תחליק לה בשקט בין הקשרים, כי כלום לא מחזיק אותה. אתה מחזיק רק אידאה בעננים.

כל זה כדי לומר שאני מבינה. אין ברירה, אצטרך להילחם בי, ובאבל, ובכל מה שעוצר אותי כדי שאוכל להיות ראויה לאילוף שלך.

אז אני מנסה. אני שוכבת במיטה עם הראש עליך ומספרת לך בלחישה עליי מפנטזת על הברמן בפאב. איך הוא מזיין אותי אחרי שהרשת לו. ואני מקשיבה לך אומר לי שאני זונה, שאם הייתי יכולה הייתי נותנת לכל גבר לזיין אותי. ואני כולי מתכווצת. לא מההשפלה, אלא מהבושה. ובעיקר מהפחד שתדע שזה נכון. אבל אתה גם מסביר רגע אחרי שזה בסדר. כי אולי אני זונה אבל אני הזונה שלך. וכל הזמן הזה היד שלי בין הרגליים, כמו שדרשת. ואני נוזלת לך על הירך, ונאנחת בין לחישה ללחישה. וכל הזמן הזה הראש שלי במלחמת חומרה נגד האבל, ונגד הפחד מה יקרה אם תדע. וכל הזמן הזה הלב שלי, והגוף שלי, מתקרבים קצת יותר אליך, ואני מרגישה עוד חבל שנכרך לי סביב החזה ומחבר אותי אליך. הוא כבר יודע, והוא עדין נמצא. והם עובדים החבלים שלך. הם כמו כוח ריפוי של ספקות. הרי לאילוף אין רציונל, ככה אתה אמרת. כל הרציונל מאחורי זה זה הצורך להיות שלך, והדרישה למלא את הרצון שלך. ואתה רוצה שאהיה אני, ואתה מאלף אותי כדי להוציא החוצה את החלקים שאתה צריך בי. והחבלים שלך כבר כרוכים חזק סביבי. אז כשאתה מעלה אותי עליך, מושיב אותי עם הזין שלך בתוך התחת שלי ומבקש ממני להראות לך שהתקדמתי באילוף בשבילך. אז כבר קצת קל יותר להילחם באבלים כשכולי נוזלת איתך, וכשחבלי האילוף מלופפים סביב המוח, ובעיקר הדגדגן. ואני מזיינת את עצמי בתחת, כמו הזונה שידעת שאני, כמו מה שלא רציתי שאף אחד לעולם ידע. ואני מאושרת, וחופשיה, ואני גומרת שוב ושוב ממך. למרות שאי אפשר. למרות שאסור שידעו, אבל בגלל שאתה כבר יודע ושאפשר רק איתך. בגלל שאני שלך.

אתה רוצה לדעת על מה אוננתי. תמיד מבקש פירוט מקיף. ואני כבר אפילו כמעט שהתרגלתי, והלב דופק טיפה פחות בחרדה, והלחיים קצת פחות אדומות מבושה כשאני מתארת במילים לי ולך את הדברים האפלים שבראש שלי. בכל זאת, אתה הבעלים שלי. והוכחת שלא תברח כשתגלה, אפילו שכנעת אותי שזה רק מגרה אותך יותר.

ושמתי לב שהדברים עליהם אני מאוננת (בזמנים שזה נתון לבחירתי) משתנים בהתאם למצב, לחיים. זה הגיוני אני מניחה. יש לנו צרכים שונים בתקופות שונות. כך שלפעמים אני מאוננת על פריצת גבולות, על כמה אנשים, ותנוחות שונות. אולי זה אוננות של שגרה, כשהצורך לנדוד ולא להישאר במקום פתאום מתקיף אותי. כשאני רוצה לחקור ולעוף עם כל מה שלא העזתי עד עכשיו. ולפעמים אתה רחוק לי, ואז אני מאוננת על להיות שלך. עליך לוחש לי באזון כמה אתה נהנה שאני הכלבה שלך, על החורים שלי שפתוחים בשבילך (טרמינולוגיה נוראית, רק שתדע!). או על איך אתה מגיח מאחורי בזמן שאני מכינה לך את הקפה, מכופף אותי קדימה ומתחיל לזיין אותי בתחת, נהנה מהיבבות שלי. אני חושבת שאני צריכה את זה, את הרגשת השייכות והביטחון. בעיקר כשאני מרגישה קצת לבד או מעורערת. אז אני מאוננת עליך מעגן אותי כמו שרק בעלים יכול לעגן כלבה.

אבל בזמן האחרון, בתוך כל הכאוס שאנחנו חיים בו, אני מוצאת את עצמי בעיקר מאוננת על מהות. הבדסמ שלי תמיד היה נראה לי חלק פנימי ובלתי נפרד, אף פעם לא משחק מהצד. אבל עכשיו, בימים האלה אני מאוננת על המחשבה שהוא הכל. שנועדתי לזה, ונוצרתי בשביל זה. שכל מה שאני, שכל ההוויה והרוח והגשמיות שהם אני, נוצרו בשביל ההנאה שלך. עד כדי כך שהגוף מגיב לידיעה שהוא עושה לך טוב, וכולי רטובה רק מהמחשבה שעוד מעט אזכה שתשתמש בי. אזכה להגשים את עצמי. והמהות הזאת נותנת לי משמעות. ועם המשמעות הזאת אני גומרת. ואולי זה הגיוני שבתוך כל חוסר האונים הזה, במקום שבו הכל קצת חסר משמעות, אני מחפשת לי מקום משלי, שבו יהיה לי מהות. ואחרי זה אני חוזרת למציאות, ויש לי עוד משמעויות ומהויות. אני יודעת. אבל זו אחת שאני בטוחה בה, ובטוחה לגביה, ובעיקר, וואו, והיא גורמת לי לגמור נפלא.

כבר חמישה שבועות שהוא לא בבית. מגיע לביקור חטוף פה ושם ואז רץ חזרה. והכל בסדר. הבית מתפקד, הימים עוברים. שגרת מלחמה. וכולן ככה אני אומרת לעצמי. תהיי חזקה. עם שלם מתבוסס במלחמה. פשוט צריך להחזיק, ותגידי תודה. 

אז אני עוברת במסדרון בבית, מפזרת כביסה, ופתאום אני רואה כתם של רטיבות על הקיר. הבית ישן, אני מזכירה לעצמי, ויש רטיבויות פה ושם. לא נורא, סתם כתם. כשיחזור הוא יטפל בזה, אני מרגיעה את עצמי. אז אני ממשיכה, מנסה לארגן את הילדים, לסדר את הבגדים, לנשום קצת. אבל הכתם הזה לא יוצא לי מהראש, כולו רודפני. הנה, הבית מתפרק לי, אני חושבת לרגע, ואז ממהרת להסיט את המחשבה חזרה למה שחשוב. יש עוד כביסה. אני מבשלת ארוחת ערב, והבן שלי קורא לי תוך כדי מחדר המשחקים. המחשב שוב קרס והוא כולו מתוסכל. בינתיים הכלבה נובחת בלי הפסקה. ככה היא תמיד כשמישהו מאיתנו לא בבית. היא כולה חרדה, רועדת מתחת למיטה ונובחת. ובדיוק הטלפון מצפצף ואני רואה שיש לי הודעה ממנו, אני מתרגשת לרגע, רק כדי לקרוא שהוא לא יהיה זמין כמה ימים אבל שהכל בסדר. אל דאגה. והחביתה נשרפת, בזמן שהגרון שלי נחנק. והילד קורא לי שוב שאבוא. שהמחשב קרס. אבל אני לא יודעת מה עושים, אני צועקת לו בחוסר אונים. זה אבא מבין בדברים האלה. כשהוא יבוא הוא יעזור. ותוך כדי אני עוד מנסה להציל את שאריות החביתה ומתפללת שהכלבה תשתוק כבר כי אני לא יכולה יותר. אבל הוא לא יבוא, הוא אומר לי. הוא בצבא שכחת. אבא לא פה, הוא בוכה מתסכול. אני יודעת, אני פתאום מתפרצת עליו. אני יודעת. 

אז אני משמרת את הזמן שלנו בחרדת קדושה. מחפשת עוד זמן בריחה. מסיבות זימה, תחנונים של כלבה. רק אל תאמר לי ללכת. תן לי רק עוד שניה. עוד ליטוף, עוד מכה. רק אל תפתח את הדלת, רק אל תשלח אותי חזרה. אתה לא יודע שבחוץ מלחמה?

כשנכנסו לאולם החשוך, מלא באנשים רוקדים ומשוחררים לא ידעתי מה לעשות. כל מה שרציתי היה להיבלע בתוך הקיר. ככה אף אחד לא יראה אותי מביטה בהם מהופנטת כולי צער על זה שאף פעם לא אוכל להיות כמוהם. והבטתי בך במבט מתנצל ומבוהל, מקווה שתבין. כאילו רציתי שתדע שאני יודעת שאנחנו כאן בשבילי, ושאני כל כך מוקירה את כל ההשקעה. אבל אני מצטערת, פשוט אי אפשר. אני לא יכולה. הרי בשביל להיות חלק מהם אני צריכה לשחרר את עצמי. לאפשר למודעות הזאת שבי קצת לשקוע. אבל בזמן שהם רוקדים או נוגעים ומביטים, הכל בטבעיות ובלי מחשבה, אני חושבת ומחשבת כל תזוזה של היד, כל הנהון של הראש או נשימה. ובעיקר כל מבט בעיניים, ועל כמה חשוב שישאר עמוק ברצפה. המקסימום שהצלחתי היה להביט בך ולקוות שתסלח לי, שתבין. זו פשוט החומה הזאת שיש סביבי. היא לא מאפשרת את זה. להשתחרר, להודות שאני רוצה. כשאני עומדת ככה כל מה שיש לי בראש זה אלפי ספקות וסימני שאלה. וקנאה. כן, המון קנאה. גם אני רוצה. אבל אי אפשר. ואני יודעת שביקשתי. אני יודעת שבאנו לכאן בשביל שאזכה להגשים פנטזיה. אבל זה בסדר. יש דברים שאי אפשר. זה לפחות מה שניסיתי להסביר לך במבט. אבל נראה לי שלא ממש השתכנעת. אז בשלב מסוים הובלת אותי לחדרים האחוריים. ואני, אני ניסיתי להראות לך בכל צורה שאין מצב. שאי אפשר. רק לעזאזל כשאתה נותן את המבט הזה שאין בו שום סימני שאלה אז אין לי איך להמשיך להתווכח, ותוך רגע מצאתי את עצמי מולך על הברכיים, מענגת אותך. ואז, אז אני כבר לא בטוחה מה קרה. כי אני הייתי כבר כל כך עסוקה במקום שלי, ובתפקיד שלי, שהתנתקתי מכל השאר. העיניים עצומות ואני כולי בך. רק במעומעם שמעתי אותך מדבר עם מישהי, ולקח לי רגע להבין שהידיים שנוגעות בי בעדינות כזאת הם כבר לא שלך. אבל אני הייתי במקום אחר. בלמטה שלי, כולי שלך. ואיפשהו נדדה לי מחשבה על חומה, ועל אי אפשר. אבל היא נשמעה כמו הד רחוק. פתאום לא ראיתי שום סיבה שלא. הרי אני שלך ואתה איתי. אז אני יכולה לטבוע בתוך המקום שלי, מתמסרת לך ולהוראות שלך. וכמה דקות אחרי היא כבר תפסה את מקומך, ופתאום אני מענגת אותה ולא אותך. ורגע אחרי בן הזוג שלה כבר חדר אליי, והייתי בין שניהם, בדיוק כמו בפנטזיה שסיפרתי לך. אני לא יודעת מי הם היו. כל הזמן הזה הראש שלי היה למטה, רק מדי פעם הרמתי אותו קצת כדי לראות שאתה שם. ובדרך עברה לי איזו מחשבה רחוקה של מה לעזאזל קורה, ומה את עושה, אבל גם היא היתה רחוקה כל כך שבקושי שמעתי אותה. וכשהם הלכו, שאלת אותי לשלומי, וכל מה שהצלחתי לומר זה, אפשר עוד בבקשה. ונבהלתי מעצמי. מכמה רציתי, וכמה התמסרתי לך, ולהם, ולסיטואציה. למרות שהם לא ממש היו שם מבחינתי. זה היה רק אני, ואתה. וכשחזרנו אחרי הפסקת הסיגריה לחדרים האפלים עם המזרונים שאף אישה לא היתה עולה עליהם אם היא שפויה בדעתה (מה שברור שלא הייתי כי המוח נזל לי לרצפה), אז פנו אליי זוג ושאלו אם אני פנויה. ואני רק הנהנתי עם הראש והצבעתי איתו לעברך. ותוך רגע כבר היית שם, והיא שאלה אותך למה אני כל כך שקטה. אז הסברת לה בקול ענייני שאני לא שקטה, אני פשוט צייתנית. הכלבה שלך. ורגע אחרי כדי להוכיח את הטענה הורדת אותי לארצה.  ובשניה הזאת, בדרך למטה, השרתי אליך מבט וחייכתי לך. הרי זה רק אני ואתה. אז שאלת אם הם ירצו קצת לשחק איתי והם ענו בשמחה. ושוב מצאתי את עצמי בין שניים, ואיתך, בצד, שומר עליי.

אז הגשמת לי פנטזיה, וכל הדרך חזרה הרגשתי כל כך אסירת תודה. ואולי יום אחד אוכל באמת להשתחרר כמו שאמרת, ולא להיות מוקפת בחומה. יום אחד אוכל להגשים פנטזיות מבחירה ולא כי הורת לי, ולהשיר מבט החוצה למי שאיתי ולקבל את עצמי על זה שזה טוב לי, שזה מה שאני רוצה. לקבל את היותי כזאת... אממ.. נוזלת, או אולי.. טוב יש לך את כל המילים המקסימות שלך שאני שונאת שמתארות אותי בצורה נפלאה. אבל האמת היא שאני לא בטוחה להיות בשום מקום אחר. אני אוהבת את המקום שלי על הרצפה בין הרגליים שלך. הכלבה שלך.

אני כולי פריכה בימים האלה. כן, אני חושבת שזה התיאור הכי נכון. כל משב רוח קל גורם לי להפיל פירורים של עצמי, ומכה חלשה מרסקת אותי לרסיסים. ואני לא יודעת איך להחזיק את כל הפירורים שהם אני יחד. אז כשדיברנו על להיפגש ביקשתי ממך שתכאיב לי, ותזיין אותי, ותוריד אותי כל כך למטה עד שלא אזכור כלום. עד שהמח יכבה. ורגע אחרי תיקנתי את עצמי ואמרתי שבעצם, אולי כל מה שאני רוצה זה לבכות לך על הכתף. ואתה הבטחת שיהיה לנו זמן להכל. 

מזמן חשבתי שהדימוי הכי טוב ליחסים שלנו הוא בועה. אבל אני לא חושבת שאי פעם הבועה שלנו היתה כל כך דקיקה, רעועה, ושקופה. כמעט ולא קיימת. והחוץ כל הזמן איים לחדור אליה, והלב לא באמת אפשר שלא להביט נכוחה לעולם האמיתי. ככה, הטלפון שלי, שאף פעם לא נכנס לחדר איתנו, היה מונח על השולחן ליד. ובין שיחה, לנשיקה או לסטירה, הגנבתי מבט לראות שהעולם עוד עומד על תילו ולא שוב חרב. וגם האזעקות לא עזרו. וגם הכאב בלב, והפחד, והשבוע השלם שכולו היה מעברים חדים מדי מבכי, לכאב, לחרדה. ובכל זאת הצלחנו. שמרנו לרגע על איזו בועה. היינו רק שנינו, ולרגע נשמתי אוויר נקי, מלוא הריאות. כאילו הגרון שלי נפתח לראשונה. וכל החיים הצטמצמו רק לבעלים וכלבה. לציית, לרצות, לא לחשוב. זה הכל. זה כל מה שאני צריכה וכל מה שאני יכולה.

ובבוקר, כששכבנו יחד במיטה, רגע לפני שהייתי צריכה לצאת חזרה מהבועה, הנחתי את הראש על הגומחה של הכתף שלך ובכיתי את כל מה שלא הצלחתי לבכות השבוע. והיד שלך שליטפה לי את הראש, והחיבוק שהחזיק אותי חזק, והנשיקה העדינה על המצח גרמו לי להרגיש שאני מתמצקת מחדש טיפה. איכשהו חזרתי הביתה קצת פחות פריכה.