הסיפור שאינו נגמר

איזה כיף לי :)

נשלטת פוגשת שולט באמצע החיים. ככה זה. ויש לה את ההווה שלו, ולפעמים, אם יש להם מזל, אז גם קצת או יותר עתיד. אבל לא עבר. העבר הוא שלו. והוא היה, וחווה, ונלחם או נכנע, ואהב וחמל ונפגע. אבל זה שלו, לא שלה. והוא יכול לשתף ולחלוק, אבל מה זה משפט או שיחה לעומת חוויות מעצבות של חיים. ואולי היא לא צריכה. אולי מספיק ההווה שלו. כי הוא כולו שלם ועגול. והיא הרי נותנת את עצמה למי שהוא עכשיו, לא למי שהיה. ויש בזה גם המון עוצמה, באמונה כאילו הוא תמיד יהיה כי הוא תמיד היה. לא משתנה, לא זז. כמו אבן יציבה. כמה ביטחון יש במחשבה.

אבל אני לא רוצה. אני רוצה את הכל. את כל סיפור החיים, וכל נקודה חשובה. וזה לא מתוך יצר מציצנות (אולי רק טיפה). זה פשוט כי אני נדהמת ממנו ומעריצה את המחשבה, והניסיון והתובנה העמוקה. ואני רוצה ללמוד ממנו הכל כדי שאולי אוכל גם אני להיות קצת כמוהו כשאהיה גדולה. וחשבתי להוסיף שזה גם עוזר לי להיות יותר טובה. אבל לא. זה לא בשבילו, אלא בשבילי. אנוכי נורא. אז אני אוספת, ומתייגת, ושואלת וחוקרת, ואוגרת כל טיפת מידע. וכשנגמרים המילים אני עוברת לקרוא את הספרים שקרא. את אלו שהוא מדבר עליהם עם ניצוץ בעיניים, או מספר כמה השפיעו עליו, על האיש שהוא עכשיו ועל זה שהיה. וזו קריאה שונה וקצת משונה. כי אני קוראת את הספר בשני קולות, בשלי ושלו. כי אני מרגישה, וחווה ולומדת, ואז עוצרת להרהר במה הוא הרגיש וחווה. וזה כלום. טיפה בים של שנים של חיים, וחוויות, ואתגרים ואהבות. אבל זה משהו, עוד כמה עקבות בחול שעוד נשארו אחרי הגלים של כל מה שחווה. אבל אני, אני לא מוותרת על כלום, את הכל אני רוצה. והוא כבר יודע שכזאת אני, נשלטת חמדנית נורא.

רבנו. וזה קורה לכולם. לכל זוג. גם בקשר שליטה. ואפילו לבעלים וכלבה. אבל הריב הזה הוביל לרגע של התרחקות. כזאת שאולי בקשר אחר הייתה כמעט בלתי מורגשת. רק שאצלי היא עוררה בהלה. הסתובבתי לי עם מועקה, ופחד והרגשה שאני אבודה. וניסיתי להבין למה. ופתאום עלתה לי לראש תמונה של כיסא עם משענת. וחשבתי איך הוא המשענת שלי. מערכת תמיכה. וקפץ לי לראש השאלה שעלתה בי מיליון פעמים. למה אני צריכה את זה? הרי אני יכולה לבד. יש לי שרירי גב ויציבה בדיוק כמו כל אחד אחר. לפעמים אני אפילו מעזה לומר שיש לי יכולת ספיגה גדולה משל אחרים. ובכל זאת אני כל כך צריכה. כל כך צריכה עד שמצאתי את עצמי פעם, לתקופה קצרה נשענת על משענת שכולה סכינים ונלחמת עליה. נלחמת לא לאבד אותה וממשיכה שוב ושוב להיחתך. עד שמצאתי משענת אחרת שאפשרה לי לראות את הפצעים. והמשענת שלי עכשיו יציבה. אני יודעת את זה. וידעתי את זה תוך כדי הריב. ידעתי שהוא שם. אבל התרחקות קטנה ואני כולי נכנסת לבהלה. ותהיתי למה. וניסיתי להסתכל החוצה על התמונה. והבנתי שזה לא חוסר היכולת. אני יכולה לא להישען. אבל זה מתיש ומכלה. זה משאיר אותי במאבק תמידי לשמור על גב זקוף ועמדה יציבה. זה לא מאפשר לי רגע מנוחה. ורגע אחרי ההבנה הזאת צצה לי מחשבה מפחידה. אולי היא אף פעם לא התרחקה באמת המשענת. אפילו לא טיפה. מה אם זו אני שפתאום מחליטה לישר את הגב, לנסות לראות אם יש לי יכולת לעמוד זקופה, ורגע אחרי אני מבינה שזזתי מהמשענת שלי ונבהלת שהנה איבדתי אותה. ובאותה שניה, המחשבה הפכה ליותר מפחידה. כי ידעתי למה אני עושה את זה. זו המלחמה המתמדת בין הרצון למשענת והפחד למצוא את עצמי נשענת על קנה רצוץ ואז נחבטת ברצפה. החרדה שאם פעם אשחרר הכל, אשים את כל המשקל שהוא אני, אמצא את עצמי שרועה כואבת ולבד על הרצפה. 

הבעלים אמר לי שהוא היה רוצה לשעבד אותי. להפוך אותי לשפחה. והמחשבה הזו רגשה אותי כל כך, והגוף שלי צהל לקראתה. אבל הראש שלי שאף פעם לא שותק, שתמיד טובע בספקות וסימני שאלה צעק עלי שזה שטויות. שאי אפשר. שאסור ליפול לאשליה. כי כל מה שהיה לי בראש זו תמונה שלי מונחת ומוחזקת על כסא. רפויה ובטוחה. וזה אותו הראש, ואותם ספקות וסימני השאלה שגורמים לי להיות כל כך צריכה את אותה משענת. את היציבות הזאת שהיא מבטיחה, והביטחון בעולם שכולו רק מורכבות ותהיה. אבל גם כל פעם להתרחק ממנה. רק קצת, רק טיפה. רק כדי לבדוק שאני יכולה לבד. רק כדי לא לגלות שמעצם ההשענות שברתי אותה. וכל מה שנשארתי איתו בסוף זה לופ אינסופי של מחשבה. זה צורך עמוק, וידיעה שאני זאת שמונעת מעצמי את מה שאני צריכה. ומלחמה אינסופית של צורך לשחרר שליטה, וצורך לא לאבד אותה. וחשבתי כמה הייתי רוצה שיקשור אותי לכסא, ויחזיק אותי צמודה למשענת שלי, ואליו. שישתיק לי את המחשבה. 

תציל אותי בעלים. בבקשה.

בהצלחה היום בכנס בעלים, כתבתי לו. והרגשתי שאני הנשלטת הטובה בעולם. באמת שהוא זכה בי. ונכון שלפני זה היו כמה וכמה הודעות של תחינה, ובבקשה, והתפרסות. ואולי גם קצת קללות, רובן בלב. אבל הם לא עזרו. 

הכל התחיל אתמול בערב. ידעתי שאענש, הרי סדקתי את השליטה. ואולי יותר מזה. הייתי צריכה שיעניש אותי. וכשהוא קשר לי את הרגליים לשולחן, ואת הידיים מאחורי הגב ברתמה שמחוברת לקולר, הכנתי את עצמי לעונש. רק שאז הוא לחש לי באוזן שכאב זה לא עונש. הכאב הוא מתנה. את הרי נהנת ממנו, הוא טען. והרטיבות הגואה בין הרגליים שלי קצת הקשתה עליי להתווכח. אז רק חרקתי שיניים בשקט. בעצם, גם לא, כי הוא קשר לי לפה גאג מגומי כדי לא להפריע לשכנים.

ובאמת הייתי טובה, וספגתי את הכאב ממנו, ורק קצת עלו לי מחשבות איך אני מקפצת, עם השולחן שאני קשורה אליו, לתוך הרחוב רק כדי לברוח מהמכה הבאה. והייתי מוכנה שימשיך כל הלילה. רק שיפסיק עם המשחק המרושע של לקרב אותי כל פעם לקצה ולעצור. וכשהוא שחרר אותי סוף סוף, במקום לחשוב על הכאב, או על הסיטואציה, כל מה שהיה לי להגיד זה בבקשה בעלים. בבקשה אני יכולה לגמור? אבל הוא לא הרשה. ולא רק שהוא לא הרשה, הוא גרר אותי למיטה, וזיין אותי חזק כמו שאני כל כך צריכה. רק תוך כדי הוא לחש לי באוזן, אל תשכחי, אסור לך לגמור כלבה. וכשהאגן שלי זז בלי שליטה כדי לקרב אותו אליי ולקרב את הגמירה שהייתי כל כך צריכה, אז הוא נעצר ואמר לי לא לזוז. הלילה את לא כאן בשבילך. את רק חור להנאתי. וגם ככה את רק מחמירה לעצמך את המצב. את הרי יודעת שאסור לך לגמור. אז שכבתי על הבטן, והוא מעליי, ובתוכי. וחשבתי שלעזאזל, אני לא מבינה למה למדתי לגמור בפקודה. ובעטתי עם הרגליים במיטה והחזקתי חזק את הסדינים של המיטה, אבל הייתי טובה. לא גמרתי. ובסוף, כשהוא לקח אותי לתוך החיבוק שלו, וליטף לי את הראש, הוא לחש לי בשקט, זה בסדר. תבכי כלבה. וכל התסכול, וההתרגשות, והאהבה והתשוקה הסתובבו בתוכי כמו הוריקן ופרצו ברגע אחד החוצה. ובכיתי לתוך הכתף שלו, והרגשתי שהגיע לי את העונש ועכשיו אני יותר טובה. רק שהוא לא חשב ככה. את עדין לא תגמרי היום כלבה הוא הודיע לפרצוף הרטוב שלי שקבור בתוך הכתף החמה. והלכתי לישון למרגלותיו, כולי בוערת וצריכה, ועטופה בידיעה שאני שלו. סאבית גמורה. וקמתי בבוקר באותה הרגשה. כולי מעקצצת, ונוטפת וכל כך צריכה. וכולי שלו. 

אז התחננתי כל הבוקר שירשה לי את ההקלה שבגמירה. והוא התעלם באלגנטיות מכל בקשות התחינה, ורק דרש, כמו מי שעושה מחקר עומק, שאתאר לו בדיוק מה, ואיך, וכמה אני מרגישה. 

אבל אני כלבה לתפארת, וסאבית נפלאה. ונכון שכל חצי שעה אני מבקשת שוב, ומפצירה, ומתחננת, ומשחדת, ומאיימת, ומפעילה את כל המניפולציה שקיימת בי משנים של היותי אישה. אבל בכל זאת, אמרתי לו בהצלחה היום בכנס בעלים. אני באמת חושבת שהוא זכה.

יש לי יחסי שנאה אהבה לכאב. יחסים כל כך מורכבים שאני לא תמיד מבינה. או אולי, אם להיות כנה, אני פשוט לא מבינה. כי כשהוא מכאיב לי אני רק רוצה לברוח. אני רק רוצה שיפסיק. וכשהוא מפסיק אני רק רוצה עוד קצת, רק שימשיך. והבעלים שלי, כולו חושב ומחושב, ומרושע.. לקח ממני את הכאב כבר די בהתחלה. אני אכאיב לך כשתהיי ראויה לזה, הוא אמר לי. כשתהיי מוכנה ותבקשי את זה. ומצאתי את עצמי מתחננת לכאב שאני בכלל לא רוצה. הרי זה כואב נורא. אבל גם כל כך צריכה. ואני לא מבינה. וכשפתאום הוא הודיע שקנה לי שוט לאילוף כלבים, מתנה רק בשבילי, התרגשתי כולי, ורעדתי מפחד. וכשהוא הכאיב לי איתו בכיתי וברחתי, רק כדי לחזור שניה אחרי אליו בחזרה, מוכנה לעוד מכה. זה הפך כמו רוטינה קבועה. אני בורחת ממנו, ורגע אחרי כבר שוב לרגליו, מבקשת עוד. וחשבתי שאולי זה בשבילו. כי אני כל כך רוצה להיות לו הכל. כלי לצרכים שלו. כי אני לא רוצה שיחזיק כלום ממני, כי אני רוצה וצריכה שישחרר עליי את כולו. וברגעים האלו שפתאום עולה לו מחשבה אלימה מולי, כשהראש שלו עובר לחשוב מה עוד יעשה לי, ואיתי, אז כשאני רואה את הניצוץ בעיניים וכמו הבזק של איזה שד פנימי שקבור אצלו, אני כולי חיל ורעדה, אבל גם התרגשות ותשוקה. ואני מתחננת בקול ובלב שיוציא אותו החוצה. שייתן לי לחבק אותו. את השד שלו. שלרגע יאבד שליטה.

אבל יש פה דיסוננס ברור. כי אני יכולה לרצות את הכאב ממנו, ולהתחנן לו רק כי זה הוא. רק כי אני יודעת שהצורך שלו לדאוג לי, להיות לי לא רק טוב אלא גם מטיב, מנצח כל צורך אחר. הוא אף פעם לא יפגע בי. הוא יעצור תמיד רגע לפני. ואני צריכה שייקח הכל, ואני רוצה לתת הכל. אבל רק כי אני יודעת שהוא אף פעם לא ייקח יותר משאני יכולה לתת. והוא, הוא שומר את השד שלו בפנים, מוציא אותו לפעמים, לפרקים, ותמיד בשליטה.

אז כשהוא מכאיב לי אני מרגישה שאני במלחמה. לא מולו, מול עצמי. בין צרכים לא ברורים ובתוך ים של סימני שאלה. בין ראש לגוף, ובין פחד לתשוקה. ואני כואבת, ואני ממלמת לו הבטחות על איך אמיס יום אחד את הגומי של השוט המרושע בתוך אקדח דבק חם, או שאזרוק מהחלון את המקלות המטופשים שהוא אוסף ונותן להם שמות, רק כדי לתכנן איך יעשה בי שמות. אבל אני גם רק מחכה שיוציא אותם מהמגירה. שיחשוב שאני ראויה. שיתן לי לקבל את מה שהוא, ושיתן לי להילחם עם עצמי כדי שאולי יום אחד אדע את מה שאני. שאקבל ואחבק את הצורך לכאוב. ושאולי אפילו, מתישהו שאהיה כבר גדולה, אבין איזה משהו שנראה שהוא כבר יודע, איזה סתירה פנימית שאני עוד מסתירה. ואז, אולי, אוכל לקבל תשובה לשאלה שמרחפת לי בראש בלי הפסקה. שאולי סוף סוף אוכל להגיד שזה בסדר, אני מבינה

שכחת להגיד לי תודה הוא אמר. ואני, שוכבת לצידו על המיטה, עם הראש על הכתף החמה שלו, נושמת אותו ומנסה להפסיק לבכות, מנסה להירגע. הוא בטח צוחק חשבתי, מרימה את הראש בתדהמה. גמרת, לא? הוא השיב למבט הנדהם שלי. אפילו כמה פעמים אם אני לא טועה. וחוץ מזה. את צריכה להגיד תודה כשהבעלים משתמש בך כלבה. 

הגעתי אליו מאוחר, אחרי יום ארוך מדי. וקצת אחרי שהתמקמתי במקום שלי, על הרצפה בין הרגליים שלו, מצאתי את עצמי לוחשת לו פתאום, בעלים, אפשר בבקשה ללכת לישון? את עייפה כלבה? הוא שאל עם חיוך. ואני רק הנהנתי. חבל, הוא ענה. עוד לא סיימתי להשתמש בך. ורגע אחרי הוא כבר שלח אותי לחכות לו על ארבע ליד המיטה. שכבי על הגב, רגליים מפושקות, הוא פקד עליי. ואני צייתי בלי מחשבה. רגע אחרי הוא כבר רכן מעליי והחל לזיין אותי חזק, ומצאתי את עצמי נמסה תחתיו. רק שאז הוא יצא מתוכי והרחיב לי את הפישוק כדי ליצור לו גישה קלה לתחת שלי, ופתאום נתקפתי בהלה. לא, בבקשה בעלים, לחשתי לו. אני כל כך עייפה. של מי החורים שלך? הוא שאל בקול תקיף. שלך בעלים. אבל.. ומה התפקיד שלך. לשרת אותך בעלים.. אבל.. בבקשה בעלים. לא הלילה. רק שהוא מבחינתו כבר סיים את השיחה. הידיים שלו החזיקו את הידיים שלי חזק מעל הראש והוא ייצב את עצמו כדי לחדור אליי. ואני מצאתי את עצמי כמו תולעת, מתפתלת תחתיו. מנסה להרגיע את עצמי, להיות מה שאני צריכה, אבל לא יכולה. כל פעם, רגע לפני שהוא חדר אליי ההזזתי את האגן בתנועה מהירה, בורחת ממנו. זה לא יעזור לך הוא אמר, וסובב אותי על הבטן בתנועה חדה. ואני המשכתי למלמל. לא, בבקשה. בבקשה בעלים. ותוך כדי נאבקתי לברוח ממנו, מהמשקל שלו עליי, מהאחיזה המשתקת. עד שהוא החליט שנמאס לו וסובב לי את היד בתנועה חדה כלפי מעלה מחזיק אותה ככה שכל תנועה קטנה שלחה לי זרמי כאב ביד. ואז הוא תפס גם את היד השנייה ונראה שהבנתי שאין לי איך לברוח יותר. נכנעתי. ורגע אחרי הוא כבר היה בתוכי, מזיין אותי חזק. ופחות מרגע אחרי, בזמן שאני מיבבת תחתיו, כבר האגן שלי החל לזוז לקראתו, כאילו מבקש שיכנס עמוק יותר. תגמרי הוא אמר לי אחרי כמה דקות. אבל אני לא רוצה חשבתי. רק שאולי המוח עוד נלחם, אבל הגוף שלי מזמן נכנע לו, והרגשתי את עצמי מתפוצצת תחתיו. יפה כלבה. עכשיו שוב, הוא אמר.

לא אמרת לי תודה. הוא זרק לי. והראש שלי הסתחרר ממחשבה. כי אמרתי לא, כי לא רציתי, וכי הרגשתי אחרי מרחפת באוויר, רגועה ושמחה. אם הייתי מוותר לך לא היית באמת כלבה שלי, נכון כלבה? נכון בעלים. 

תודה.

אין לי  מילת ביטחון. הוא לקח לי אותה. נזכרתי בזה אתמול, בזמן שהוא זיין אותי בתחת כואב וחזק. לא שהייתי משתמשת בה. אבל המחשבה עליה קפצה לי לראש בזמן שהתפתלתי תחתיו מנסה לברוח מהאחיזה שלו, ומהכאב. כשהוא גמר בקול, לקול הבכי והדמעות שלי, אלו שזרמו ממני וניקו אותי מכל השבוע.

זה היה לא הרבה אחרי שקיבלתי אותה. אפילו בלי ידעתי. גיליתי רק כשבאיזו שיחה, כשעצבנתי אותו והוא סיפר כמה ייהנה להכאיב לי, הגבתי בעקיצה שמזל שיש לי מילת ביטחון. רק שפתאום הוא הרצין ואמר בפשטות, אין לך מילת ביטחון. ואז רגע אחרי שאל, את צריכה אחת? והתשובה קפצה לי לפה מבפנים, בלי מחשבה. לא בעלים. 

אז אין לי מילת ביטחון. הוא לקח אותה קצת אחרי שהוא לקח ממני את השם שלי. כשהוא הפך אותי מאישה לכלבה. אני חושבת שזה היה גם באותו הזמן שהוא שיחרר לי משהו שהיה כלוא כל כך עמוק בפנים. אולי כשהוא דרש ממני לקבל את כולי, אפילו את הזונה. אז כשהוא לימד אותי שלא רק שאני יכולה לשחרר ולגמור, ממנו, איתו, מולו, ועל הרגל שלו או עם הקיין שהרגע סימן לי את הבשר. אלא שגם יש לי שליטה עליהן, על הגמירות שלי. ואז גם את זה הוא לקח לי. את הגמירות שלי, והזכות עליהן. ופתאום מצאתי את עצמי מתחננת לגמור שוב, ושוב. או מתחננת שלא עוד, שאני לא יכולה. בעצם גם את זה הוא לקח ממני. את האגו ששמרתי עליו מכל משמר. את המחשבה שאף פעם לא אתחנן ככה. אתחנן שיסכים לזיין אותי, או להכאיב לי. אתחנן שרק ייקח עוד. שרק ייתן לי עוד להיות כלבה.

אבל זה גם היה בערך מתי שהוא לקח את הלבד שלי ממני. ואיתו את החרדה. בערך באותו הזמן שהוא קשר את החבל הזה סביב הלב שלי, וחיבר אותו למטה בין הרגליים. החבל הזה שהוא עיגן לי עם משקולת על הנשמה. כן, בערך אז. כשהוא הפך לי עוגן.

 אז הוא לקח ממני את מילת הביטחון שלי, ואת השם שלי. אפילו את הרצונות שלי הוא לקח. או אולי לקח זו לא המילה הנכונה. הוא רק תבע אותם לעצמו. ככה שכל מה שארצה יהיה לרצות אותו. כשהצרכים שלי מתמזגים בשלו. מה את רוצה שאעשה איתך הלילה, הוא שאל כדי להוכיח טענה. כל מה שתרצה בעלים, עניתי בלי מחשבה, ובכנות גמורה. 

לכל דבר יש מחיר. זה הכל שיקולים של מה אנחנו משלמים ובתמורה למה. אני נתתי לו את השם שלי, ואת החופש שלי, את הגמירות והרצונות שלי. ואחזור על כל התשלומים האלה ברגע, בלי מחשבה. ואמשיך ואתן לו מה שירצה. כי בתמורה קיבלתי את הביטחון שלי, והעוגן. קיבלתי משמעות,, וחופש מסוג אחר. וקיבלתי אותו. ואת היד הזו שלו על הכתף שמזכירה לי שאני לא לבד, ושיש לי מקום. אותה היד שלפעמים אני מדמיינת איך היא לוחצת לי שוב ושוב על החזה, דואגת שיהיה לי אוויר. מכריחה אותי לנשום בפקודה. כן, זה מה שקיבלתי ממנו. מכונת הנשמה.

לא האמנתי שזה יהיה ככה. המחשבה על אחרות זעזעה אותי. ורגשות הקנאה, עם חוסר הביטחון, יצרו אצלי סערה כזאת בבטן שנזלה לי מהעיניים. זה כואב אמרתי פעם לבעלים. יופי, הוא ענה. אני אוהב כשכואב לך. ורגע אחרי כבר ליטף לי את הראש והרגיע אותי שגם כשהוא עם אחרות, יש לו רק כלבה אחת. אבל המחשבה גם גירתה אותי. אולי כי אני אוהבת לכאוב בשביל הבעלים, או אולי כי רציתי ולא ידעתי להגיד לעצמי מה אני צריכה. והכל היה בהדרגה. עד שהגענו לשם. ואז כבר הייתי לגמרי בטוחה. כלומר הסערה עוד הייתה שם, משתוללת לי בבטן. אבל הפעם היא העבירה את הגשמים מהעיניים לתחתונים. והתרגשתי מהמחשבה שאני יכולתי לשרת את הבעלים שלי, לגרום לו להיות גאה בכלבה שלו. אבל גם שמחתי על מה שהוא העניק לי. כמו מתנה. כי יכולתי לחוות, ולנסות, ולהרגיש ולחיות. להיות קצת מה שאני. כלבה זונה. 

היא נשענה על הספה לידי, ערומה כולה. ההוא שאיתה מזיין אותה חזק בתחת והפנים שלה מכווצות מכאב. היא הייתה כל כך יפה. וכל מה שחשבתי היה כמה אני רוצה לנשק אותה. להחזיק לה את היד כשהיא ככה. לכאוב איתה. ונראה שהבעלים הבין אותי כי הוא שלח אותי אליה. וליטפתי לה את הפנים בעדינות, ונישקתי אותה. והרגשתי איך היא מתמסרת אליי, להרגשה שהיא לא לבד. היה בזה משהו קסום, במפגש בנינו. הרגשתי שיש לי שותפה לרוח, לרעמים ולברקים ולסערה. שהיא מבינה. וכשהבעלים עבר לזיין אותה, והלב שלי התכווץ לשנייה, חשבתי כמה אני רוצה שיהיה להם נעים. אז נשכבתי תחתיהם כדי לנסות להגיע עם הלשון שלי לענג אותו ואותה. ונדהמתי כמה שמחתי עליה, על מי שהפכה ברגע לכמו איזו שותפה למסע. וכמה התענגתי ממנה, ומהיכולת להרגיש אותה. והם, הבעלים, וההוא, והאחרים, המשיכו לעבור בנינו, ולהשתמש בנו. ואני הייתי כלבה צייתנית וטובה. וגם היא הייתה. אבל כל פעם הצלחנו בשקט גם למצוא מחדש אחת את השנייה. לשלוח יד שמחפשת יד, או פה שמבקש להרגיש עוד קצת, או לשון על פטמה חמה.

הבעלים הודיע לי שהוא זיהה את הבעיה האסטרטגית שיש לי בלהפוך להיות כלבה יותר טובה. ובאסטרטגית הוא מתכוון להבדיל מטקטית, כי כנראה שבתור כלבה טקטית אני טובה. ואל תשאלו אותי מה ההבדל. אין לי מושג. זה כמו שהוא מסביר לי שאני עושה טעות קטגוריאלית ואני רק מהנהנת עם עיניים גדולות ומסכימה, בזמן שבראש אני חושבת שאני ממש מקווה שאם אי פעם יגלה שאין לי מושג על מה לעזאזל הוא מדבר לפחות הוא ישאיר אותי כי הוא חושב שאני יפה. או כי אני מוצצת טוב. אחד מהשניים. בכל אופן, יש בעיה אסטרטגית שזוהתה. זה שיקול הדעת שלך שצריך לעקור מהשורש הוא אמר.

ואני, ישר חשבתי שהוא טועה, ואי אפשר. ושאם יחשוב על זה לעומק הוא יבין שהוא לא רוצה כלבה בלי שיקול דעת. הרי שיקול דעת הוא בסיס לפרשנות טובה. ואין דבר שאני אוהבת יותר מפרשנות. אנשים נוטים לחשוב שאם משהו נאמר, או נכתב אז יש בו איזו אמת ברורה. שמילים שחקוקות באבן הן.. טוב, בדיוק זה. חקוקות באבן. אבל זו שטות גמורה. הרי בין כל מילה שנכתבת יש עוד עשרים שלא נאמרו, ויש הרים של מחשבה. ואני לא רוצה סתם לציית. אני רוצה להיות הכי טובה. להבין מה הוא אמר, ולמה התכוון, ומה לא נאמר והיה צריך להאמר, ומה נכון לבעלים של כלבה. זה כמו שהוא דורש שאדווח כל פעם שאני רטובה. אז אני מבינה ומבצעת. רק תוך כדי אני חושבת שאולי לא צריך לדווח אחרי שאני מדברת איתו, כי זה מובן מאליו שאני רטובה. ואולי לא כדאי באמצע היום כי אולי הוא בדיוק בפגישה חשובה ואני סתם שוב מפריעה. והייתם יכולים לחשוב שזו פרשנות שגויה. בטח אחרי שהוא כעס עליי שלא דיווחתי וכשהסברתי שלא רציתי להפריע הוא אמר שהוא מצפה שאדווח בכל רגע, והוא יקרא כשיהיה לו פנאי. וגם אז כמובן צייתתי. אני כלבה טובה. אבל הראש החרדתי שלי ישר הלך לתהות מה הפרשנות הנכונה. אז פירשתי את זה שהכוונה להיום. ומחר, מחר לך תדע. אולי הוא באמצע פגישה חשובה. וזה היופי בפרשנות. אין פרשנות לא נכונה. 

אז אי אפשר לקחת ממני את שיקול הדעת. הרי אז מה ישאר לי? וממני? סתם חפץ של הבעלים שלה. מי שאין לה אחריות או שליטה על המעשים שלה. מי שפועלת בעיניים עצומות כי היא יודעת שכל מה שהיא, וכל מה שהיא צריכה, זה פשוט לציית לבעלים שלה. סתם איזו.. כלבה. 

אהה. אולי אני מבינה. אז בעצם הפעולה הנכונה היתה לא לכתוב על זה פוסט ארוך של פרשנות והסברים לבעיה. אולי כל מה שהייתי צריכה זה לענות כן בעלים, ותודה בעלים שאתה מתקן את הכלבה שלך, ולחזור למציצה. 

אולי. אני צריכה עוד לחשוב על זה קצת. הרי אני לא רוצה להיות פזיזה

אני לא יודע מתי זה קרה, מתי קיבלתי על עצמי בצורה כל כך שלמה את התפקיד של כלבה. מתי המהות שלי התערבבה עם המקום שלי על הרצפה, בין הרגליים של הבעלים שלי. הייתה שם איזו נקודה, איזה רגע שחומק לי בין האצבעות. אבל אני חושבת שזה בעיקר קרה בתוך ההבנה כמה שקט המקום הזה נותן לי, וכמה הגיון. כמו מסגור מחדש של מי אני כנשלטת, ואולי אפילו של עולם הבדסמ שלי. 

כי יש משהו בדנימיקה בין בעלים לכלבה שדורש ממני הכל. התמסרות מלאה, ודאגה לצרכים של הבעלים, וחדות מחשבה שמבקשת כל הזמן להיות מספיק טובה. אבל משהו בדנימיקה הזאת גם מאפשר לי להיות הכל. מקום שלם למי שאני, ולצרכים שלי. כי בעלים דואג לכלבה שלו. הוא בודק שטוב לה, ושהיא מתקדמת בכל האספקטים של החיים. שהיא עובדת, ואוכלת, ומשקיעה ומתקדמת. והוא לא עושה את זה מתוך ויתור על עצמו. להיפך, אחרת פשוט לא אוכל להיות לו כלבה טובה. לא אוכל למלא את הצרכים שלו כשאני לא מספיק שלמה עם עצמי. ופתאום גיליתי שיש לי מקום. ומותר לי לרצות, ולהיות. שאני לא צריכה לפחד מזה, מעצמי. זה המקום שלי להיות אני. חבילה שלמה. אז אחרי שחשפתי בפניו הכל, אחרי שמרחתי את עצמי ואת בושתי על הרצפה מולו, מתחת לרגליים שלו, והוא קיבל אותי בכל זאת, פתאום אני יכולה לנשום לרווחה. יש לי מרחב טעות, ומרחב נשימה, ותוכנית קדימה איך להיות יותר טובה. וזהו. השלמתי עם עצמי. מעכשיו אני כלבה. שלו.