הסיפור שאינו נגמר

"ארצה, כלבה," הוא אמר פתאום. ובשנייה וחצי מהרגע שהמוח שלי קלט את ההוראה ועד שהברכיים שלי ננעצו באדמה הלחה, עברה לי בראש רק מחשבה אחת – "מטומטמת שכמוך, היית צריכה לדעת שזה יקרה. ממתי הוא יוצא איתך לטייל עם הכלב? ברור שהיה כאן משהו מתוכנן, איך לא חשדת?"

"על ארבע," הוא הורה, ומיד הוסיף בלי לחכות שאעכל, "עכשיו תגמרי, כלבה." ושוב הופתעתי מכמה מחשבות יכולות לעבור בשבריר שנייה. הראש שלי זעק שאין סיכוי, שהוא לא נורמלי, וכבר התחילה להתגבש לי בראש תולנה שעטופה יפה עם ציניות ועקיצה – אבל הגוף שלי כבר מזמן הפסיק להקשיב לי. בטח כשזרמים של עונג התפשטו בו בגלים. ובמקביל הראש חזר לצעוק שכדאי שאני אשתיק את האנחות אם אני לא רוצה להעיר את השכונה. שניות אחר כך כבר רעדתי כולי, נכנעת לעוצמת התחושה. "תודה, בעלים," לחשתי. והוא רק ליטף לי את הראש והוסיף, "כלבה טובה." נשארנו ככה עוד רגע – אני על ארבע בגינת הכלבים השכונתית, במרחק שלוש דקות הליכה מהבית, עם הפנים צמודות לאדמה, בונה תירוצים בראש למה אני ככה, רק למקרה שמישהו יעבור וישאל, והבעלים מעליי, אם חיוך מרוצה מעצמו, אני מניחה. "כל מה שחסר לי זו רצועה." הוא אמר אחרי רגע. ואני המשכתי לתהות מה יקרה עכשיו, ולנסות להבין מה אני חושבת על כל הסיטואציה ומה אני רוצה.

"את יכולה לעמוד, כלבה," הוא אמר. "רק תגמרי שוב בשבילי." ושוב הרגשתי את הפקודה מתפשטת בכל תא בגוף, שלא הספיק אפילו לעכל וכבר הגיב אוטומטית לבעלים שלו. כל הניסיונות לשכנע את עצמי שזה לא טוב, שזה נורא – נשטפו לגמרי. הגוף, שנשבר כבר מזמן, הודה לי עם איזו הרגשה נפלאה שהתפשטה בו. כמו נרקומן שבדיוק קיבל מנה. וככה נשארתי עוד רגע מתנשפת על הרצפה.

"את מבינה עכשיו, כלבה?"

"כן, בעלים," הנהנתי בשקט, "אני מבינה."

אתה אומר לי להאמין בך, ואני, אני כל כך רוצה. אבל אני לא מאמינה בכלום. ואי אפשר. כי אמונה היא תקוות שווא, והחיים גם ככה כואבים מדי, ומדממים מדי. בעיקר כשאתה גר בארץ המובטחת, בעיקר כשאתה הכי קרוב לקדושה. ואני קמה כל בוקר כואבת, ופותחת חדשות עם מועקה. כי מי יודע איזו גזרה תיפול עלינו היום. ואני מסתובבת עייפה, וכועסת. כי למה? וכמה אפשר? ואני מתבוננת לשמיים ומקללת את כמה שאנחנו לבד.
אז אני לא מאמינה. למרות שאני כל כך כל כך רוצה. שנים חיכיתי לבת קול שתרד ותתן לי איזו תשובה, איזו הכוונה. שתראה לי שיש משמעות והשגחה.
וגם באנשים אף פעם לא האמנתי. אולי כי לא הכרתי אף אחד באמת. הכרתי רק את עצמי והשלכתי את עצמי על כולם. כי איך אפשר להאמין באנשים אם אני לא מאמינה לעצמי. אם אף פעם לא האמנתי למילה שיצאה לי מהפה כי לא היה לי מושג מה אני באמת מרגישה. ואיך אדע שלא כולם כמותי? מדחיקים, ודוחקים, מנותקים ומחייכים או מהנהנים רק כדי שלא יגלו שאין להם תשובה.
ואז אתה בא ומבקש שאאמין בך. ואני מסתכלת עליך בדמעות של תסכול כי אי אפשר. אני לא יכולה. אז אתה מרשה לי לקבור את הפרצוף שלי עמוק בין הרגליים שלך. לנשום אותך. ואז מושיב אותי מולך מפושקת וערומה, ומצייר עליי ציורים עם הסיגריה שלך. ופתאום אני כבר לא חושבת, ולא מפחדת. פתאום אני רק צריכה. צריכה עוד כאב, ועוד מגע, ושבבקשה בעלים, תרשה לי לגמור, אני מתחננת בבקשה. ואתה מסתכל עליי בחיוך הזה שלך. ומדבר איתי עם הקול הבטוח הזה שלך, שאף פעם לא עולה מעבר לכמעט לחישה. כי למה לך. אני איש פשוט אתה מסביר לי, לא מתוחכם. ואני מחייכת כי אתה האיש הכי חכם שהכרתי, ושום דבר לא פשוט אצלך. וכי אין שום טיפת צניעות בהתנשאות שלך. אבל זה נכון. אתה לא משקר, או אומר דבר אחד ולמחרת משנה את דעתך. אתה כולך יציב ובטוח. והגוף שלי כולו רועד ממך, מהכאב, מהעונג ומהתחושה שהנה אני בטוחה. וזה לא בכאילו, זה לא רק דרך ביטוי. אני רועדת כולי, מולך. כמו מי שמנסה לשחרר עצמו מתוך הכבלים ככה הגוף שלי משתחרר בעוצמה מכבלי המחשבה והדאגה.
תאמיני בי אתה אומר לי, ופתאום אני חושבת שאולי אפשר, שאולי אני יכולה. לא אמונה עיוורת, לא הערצה. רק ידיעה שטוב לי איתך. ושאיתך אני יותר טובה. ושכל הלחץ, וחוסר האונים, הכאב ואיבוד השליטה קצת קל יותר כשיש אותך. כשאני תחת שליטתך.

אז אני מאמינה בעלים. תודה.

זה בכלל התחיל בתור ערב קצת אבוד. הוא היה כל כך עייף ואני לא הייתי ממש שם. הייתי עסוקה מדי בלשמור את עצמי מלחשוב על כל מה שמפחיד אותי, כדי שלא אבלע בתוך התוהו. ובכל זאת אוגוסט, ומלחמה, וחום ולחות כזאת שגורם לי לפקפק בסיבה שאי פעם ירדתי מההרים. אז ישבנו ככה על הספה, הוא קורא ספר ואני על הרצפה לידו. מניחה את הראש על הירך שלו. רק שאז קרה משהו. אני לא בטוחה לגמרי מה קרה. אולי זה הג'וינט שבדיוק עישנתי שהכניס אותי לאיזו תודעה משוחררת יותר (לא ברור לי למה לא כולם מעשנים כל הזמן לפני סשן.. באמת. צריך ללמד את זה בבתי הספר להפיץ בעיתונים. איך שמרו ממני מידע כזה חשוב?). כי פתאום, כשהוא החליט לצרוב אותי עם הסיגריה שהיתה אצלו ביד, מצאתי את כל הגוף שלי רועד בעונג. ונדהמתי. כי הכאב החד והדוקר שזכרתי, זה שמקפיץ את כולי, התעמעם אל מול גל העונג שעבר בי מבין הרגלים ועלה לבטן, ומשם כעננה שמכסה את כל הראש. אז ישבתי שם כמעט משותקת. מתענגת מהתחושה ומחכה שיעשה זאת שוב, רק כדי להרגיש שוב את אותה הרגשה, לראות שזה לא היה טעות. ואז הוא עשה זאת שוב ושוב. מחכה קצת בין צריבה לצריבה כדי לבדוק את התגובה שלי. וככל שהזמן התארך בין פעם לפעם מצאתי את עצמי קצרת רוח. כי כמו סם, נראה היה לי שהעננה נעלמת אחרי דקה או שתיים ושאני חייבת שוב, רק עוד קצת. נאחזת בצורך לרוקן את עצמי מעצמי. ונראה שגם הבעלים הבין שמשהו קרה. כי פתאום הוא לחש לי באוזן שאני סוף סוף מוכנה לקבל ממנו סטירה. ואם הייתי מספיק חדה אולי הייתי מוחה. כי כבר קיבלתי ממנו סטירות, וכי אוי ואבוי לי זה נשמע נורא. אבל לא הייתי צלולה בכלל, או אולי הייתי הכי צלולה שהייתי בחיים. אז הוא הוביל אותי לאמצע הסלון, הורה לי לשבת על הברכיים ולאסוף את השיער והסביר לי שזאת התנוחה הנכונה שבה כלבה מקבלת סטירה. ואז הוא התחיל. סטירה ועוד סטירה. ובין לבין הוא דרש שאודה לו על כל אחת ושאבקש את הבאה. וגם שם כאילו הקסם נשאר. כי במקום כאב הרגשתי התפרצות של אור, ורעד בכל הגוף. וגם כשנפלתי מעוצמת הסטירה לרצפה, רגע אחרי כבר חזרתי לשבת זקוף, ועם עיניים עצומות לחשתי לבעלים, תודה בעלים. אפשר עוד סטירה בבקשה? וכשנראה היה לו שמספיק לי, הוא אסף אותי אליו. ואני נחתי ככה, עטופה בו. אבל זה לא הספיק לו. ולרגע היה נדמה לי שאני רואה את הניצוץ הסדיסטי בעיניים שלו בוהק באור מיוחד. ודמיינתי את הסיטואציה. כי חצי נשענתי עליו וחצי הייתי תלויה עליו, כולי רפויה. והיה ברור שהוא יכול לעשות בי מה שירצה. שאני לגמרי שלו ונתונה לחסדיו. ושאעשה הכל רק להמשיך את ההרגשה הנפלאה. אז הוא שאל אותי איך ארצה שיכאיב לי עכשיו. ולחשתי לו, אחרי קצת מחשבה, שהייתי רוצה שישתמש בנר, בבקשה. אז הוא השכיב אותי על הספה, והחל למלא לי את החזה, והרגליים, והכוס בשעווה. ותוך כדי ציווה עליי לאונן בלי הפסקה. והתמכרתי לכאב החד שהפך ברגע לעונג מסחרר. וכל הגוף שלי רעד והתפתל. עד שהרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני חייבת להתפרק. הוא מתח אותי עוד כמה דקות ככה, כשכל טיפת שעווה שנגעה לי בכוס הביאה אותי רגע לפני פיצוץ, עד שהוא עבר למלא לי את הכוס בטיפות כחולות של שעווה ותוך כדי ציווה, תגמרי כלבה. וגמרתי כל כך חזק, והתפתלתי כל כך הרבה, שרגע אחרי רק רציתי לעצום עיניים ולנוח קצת, להרדם ככה עטופה בשעווה שלו. איך את מרגישה כלבה, הוא שאל. מרחפת בעלים, עניתי לו. קצת כמו על ענן. זה כי את בספייס הוא אמר. והייתי עייפה מדי, ושלמה מדי, ומעורפלת מדי וחדה מדי מכדי להגיד לו ששטויות בעלים. ספייס זו סתם אגדה אורבנית ששולטים אכזריים מספרים לנשלטות כדי שיסכימו שיכאיבו להן. הרי אם היה דבר כזה אז הייתי יודעת. אבל ליתר ביטחון, ורק כדי להיות בטוחה שלא אאבד לגמרי את ההרגשה, שלא אולי אקום מחר וכבר לא אוכל לנהות שוב מהכאב שמנקה לי את הנשמה, שהוא יחזור להיות סתם המון כואב, ורק קצת מרגש, אז ביקשתי ממנו עוד, בבקשה. והוא עבר להצליף בי. שוב ושוב. יותר ויותר חזק. עד שנפלתי על הרצפה. ואז הוא חזר לאסוף אותי אליו, ולחש לי באוזן בשקט, תבכי כלבה. והכל יצא. כל הדמעות שהטביעו אותי בתוך עצמי, כל המאמץ האדיר לנתק את עצמי מעצמי כדי לא להיקבר תחת הפחד והעצב והתשישות הנוראה. ובכל הזמן הזה לא הוצאתי אף צעקה. ולא הייתה אף התנגדות או תחינה לרחמים. בעצם, זעקת השבר היחידה שיצאה ממני, אחרי הצריבות, והסטירות, והשעווה וההצלפה, היה כשהוא זיין אותי אחר כך ולחש לי באוזן, לא את עוד לא יכולה לגמור כלבה.

מה את עושה? הוא שואל אותי בכעס בזמן שאני יושבת ליד הספריה שלו ושואפת עמוק את הריח של ספר ישן. חמש דקות קודם, כשכולי מוקפת בספרים ועוברת לאט ספר אחרי ספר ומעלעלת בו הוא כבר אמר לי בכעס שאם אני רוצה איזה סיכוי לקבל היום זיין אז כדאי שאסיים לסדר את הספרייה שלו בהקדם. רק אז הבנתי שאני כבר שעה יושבת מול ערמת הספרים והתקדמתי בקושי במדף אחד.

אני כל כך אוהבת ריח של ספר ישן אני אומרת לפרצוף הכועס שלו. אבל הוא ממשיך להתבונן בי בכעס רטורי, שהופך לכעס קצת פחות רטורי כשאני דוחפת לו את הספר לאף שיריח גם. 

אני אוהבת ריחות בעלים, אני רוצה להסביר לו. הם ממלאים בי משהו בפנים עמוק. איזה חיבור פנימה לעבר, ואיזה ביטחון במשהו שיהיה שם גם בעתיד. הרי ריח, כמו שאר החושים, הוא לא רק ריח. הוא זיכרון. ואנחנו אין לנו שום משמעות, או זהות, או מהות, בלי זיכרונות. ויש דברים שהראש זוכר במעורפל, אבל הגוף מבין ברגע דרך החושים. הגוף זוכר. כמו הזיכרון הזה של מגע שמרטיט אותנו, שחודר מעבר לעור פנימה, או של טעם שהוא לא דווקא ערב לחך אבל הוא ערב לנפש. ואני אוהבת לזכור, ואני כל כך עייפה מראש מלא מחשבות של זיכרונות מעורפלים. בחושים יש איזו וודאות כזאת שעוקפת את השכל, ונכנסת עמוק לוורידים. אז אני אוצרת בתוכי זיכרונות של חושים. ריח של ספר ישן, או קפה בבוקר. אז אני תוקעת את הראש עמוק במפשעה שלך כשאתה מרשה לי לנוח רגע על הירך שלך. והריח מזכיר לי את כל הפעמים הקודמות שהייתי שם, ומרגיע אותי שהוא יהיה שם גם בפעם הבאה. ריח של שיוך, ומקום, ובית. או שאני מריחה את הכרית שלך, כשאני קשורה אל המיטה. ואז אני יודעת שתחזור. וגם זה עוזר לי לראות תמונה יותר ברורה שלך בזמן שאני מקללת אותך כי אני ממש חייבת פיפי ואני יודעת כמה אתה נהנה מהידיעה. ובכל פעם שאתה מרשה לי לענג אותך, אז הפה נזכר בתחושה המוכרת, ברכות שמתקשה. וכשאני מתגעגעת ורחוקה, אז לפעמים אני שומעת את הקול שלך, חוזר על מילים שאמרת או עוד לא אמרת, ואני קצת יותר קרובה. 

אני אוהבת לזכור בעלים, אבל הזכרון מאכזב אותי כל פעם מחדש. הוא מתאר מציאות שלא באמת הייתה. הוא צובע עולם בשחור ולבן וטוב ורע. מעלים פרטים חשובים כדי לציר מציאות, מספר לי סיפורים. אבל הריח לא משקר. גם לא המגע, והטעם, והראייה, והשמיעה. אז אני יושבת מול הספרייה שלך ומרחרחת לי ספרים ישנים. ואני רואה את החיוך, או את הגבות המורמות בחצי תרעומת וחצי פליאה, ואני שומעת את הקול שלך שיש בו איזה רוך כזה שאתה לא יודע להסתיר. ואני שמחה בעלים. כי ביטחון, ושייכות, ומקום, לא יוצרים מתוך זיכרונות ומחשבות הגיוניים. זה משהו שטבוע אצלנו עמוק עמוק, דרך החושים.

שאלתי אותו בחשש אם הוא חושב שבאמת אפשר שקשר שליטה יהיה קשר מלא, וארוך. שהוא לא מפחד שכמה שמתקרבים ככה השליטה יורדת. ששליטה אמיתית ומלאה היא סתם סיפורי פנטזיה. וכשהשאלה הזאת, שרדפה אותי בחודשים האחרונים, יצאה סוף סוף מהפה, אז הרגשתי כאילו כל האוויר נתקע לי בגרון וישבתי מתחתיו מחכה קצת מבוהלת לתשובה. כי אני רוצה לחשוב על זה, להיות יכולה לדמיין חיים שמלווים תמיד בשליטה, ומצד שני אני לא מוכנה לחשוב על זה אם זה לא קיים. אני כבר גדולה מדי לאגדות. וזה היה כאילו הכל היה תלוי רק בתשובה שלו. כי אם הוא אומר אז אפשר. אבל אם הוא אפילו לא מאמין בזה אז אנטוש את המחשבה. אקבל את המציאות המגבילה. ואולי גם בתוך זה תהיתי על עצמי. האם אני יכולה. האם לא ארצה את הרגע שבו יש לי מקום משלי. לקבל החלטות, ולהיות עצמאית לטיפה. אז כמו נשלטת טובה, הראש שלי רץ מכאן לשם ובחזרה. כשהמחשבות והפחדים מרחפים מסביב הראש שלי בלי הפסקה, עד שהרגשתי שעוד רגע אטבע. אבל הוא אמר שכן, שאפשר. שחיים הם דינאמים ומשתנים אבל לפחות קשר איתו תמיד ילווה בשליטה הדוקה. אבל גם ששליטה חייבת להיות נכונה לשני הצדדים, וזה בסדר שבדרך גם הצרכים משתנים. ונשמתי לרווחה. כי במשפט אחד שלו הוא העיף את כל המחשבות וכאילו הושיט לי גלגל הצלה. נותן מקום לשליטה קבועה כמו גם ליכולת שלי להישאר משתנה. 

ואז הוא גם הוכיח לי את זה. בערך. אני אף פעם לא לגמרי בטוחה שאפשר לחשוב על שגרה שאני איתו. גם אחרי שנה כל זמן איתו מרגיש לי כמו מחוץ למציאות, גם כשאנחנו כל כך עמוק בתוכה. אבל פתאום היו לנו ארבעה ימים רצופים. רק אני והוא בדירה. וזכיתי לישון על המזרון שלי לידו, ולאכול מתחת לכסא שלו על הרצפה. ולשרת אותו, ולדאוג לו. וגם סתם ללכת לשתות או לטייל על החוף בלילה. וכשהיה צריך ללכת לעבודה, הוא קשר אותי עם שרשרת למיטה שלו, והשאיר אותי לסיים את המשימות שלי בעבודה (וכן הייתי ממש צריכה פיפי וכשהוא הגיע כמו בעלים טוב דבר ראשון שהוא עשה היה לדרוך לי על השלפוחית כדי להנות עוד קצת מחוסר האונים של כלבה קשורה). וכשהיה חייב להמשיך לעבוד בערב, ואני תהיתי מה אני עושה, אז הוא הודיע לי שעכשיו אשב מתחתיו לקרוא וגם דאג להניח לי ביד את הספר שרצה. והוא אפילו הספיק להתעלל בי כמו בעלים טוב (או בעצם נורא). מין סשן שליטה לא מתוכנן שכלל אותי מנסה להכניס את כריות הספה החדשה לתוך הריפוד שלהם, שהתאים עליהם בערך כמו ששמלת החתונה מתאימה על נשים אחרי לידה. ובזמן שנלחמתי במשך כמעט שעה על הכרית הראשונה, מצפה שמתישהו יעזור לי קצת, הוא ישב לו עם סיגריה ורד בול וצחק עליי. זה נגמר בי מזיעה ועצבנית, ובו שממשיך לצחוק עליי גם אחרי שזרקתי עליו את הכריות של הספה. ובסוף במקום להתנצל ולתת לי לעשן סיגריה החוצפן שלח אותי להתקלח כי הוא טען שכולי מזיעה. וקיללתי אותו כל הדרך למקלחת, ותהיתי לעצמי איך יכול להיות שכל מה שאני חושבת עליו זה כמה אני לא רוצה לעזוב לעולם. שככה אני רוצה. לקום בבוקר כדי לשבת לו בין הרגליים ולמצוץ בזמן שהוא קורא את העיתון, ולחכות לו קשורה למיטה, עד שיבוא להשתמש בי. ובין לבין גם להיות אני, עם חיים, וחברים, ומשפחה, ואהבות, ועבודה. אבל תמיד מולו, ושלו. תמיד יודעת שהכל בסדר. יש לי בעלים ואני בשליטה.

הבעלים אמר שבאיטליה מותר. כי למה יש כנסים משמימים אם לא בשביל לסמן עוד וי ברשימה. והתרגשתי. כי אני באמת רוצה. אני רוצה להרגיש איך זה. לילה אחד בלי מחשבה, שכולו מילוי צרכים רגעי ועונג. אבל הסברתי לבעלים שזה לא משנה שמותר כי לי דברים כאלו לא קורים. וגם ככה גברים לא מתחילים איתי (על נשים אני בכלל לא מדברת, הן מבחינתי תעלומה גמורה). והבעלים אמר שזה שטויות. שאם היה מלמד אותי הייתי יכולה לשכב עם כל מי שאני רוצה. רק שהוא לא מוכן ללמד אותי. הוא אמר שזה קשור לאיזה שטות של לא להפוך את הזונה שבי לחסרת שליטה. אבל הוא אמר שבאיטליה מותר. אז ביקשתי אישור ויצאתי פעם ראשונה לבד לבר. כי ככה כולם עושים בסרטים. וניסיתי לזכור את פירורי המידע שהבעלים זרק לי בשיחה האחרונה. הוא הסביר משהו על זה שזה הכל תלוי בקשר עין, ובלהראות כוונה. אולי היה שם גם איזו אמירה על ביטחון עצמי, אני לא בטוחה. אז זה מה שעשיתי. ישבתי לי עם כוס יין וסיגריה ובדקתי את הסביבה. ויצרתי קשר עין עם מי שנראה לי מעניין וקיוויתי שאני בדרך הנכונה. והיה אחד שחשבתי לרגע שהסתכל עליי בחזרה, אבל לא הייתי בטוחה. אז הנחתי שהוא סתם ממש מתעניין בתמונה שלידי, ואפילו הסתובבתי לבדוק אולי מאחורי עוברת בדיוק איזו בחורה נורא יפה. והיה אחד שפתאום התקרב, וקיוויתי שאולי הוא מתקרב לעברי. אבל לא הייתי בטוחה, אז מיהרתי לתקוע חזרה את העיניים בספר שלי, והוא כבר הלך למקום אחר. סתם תקוות שווא שהופיעה לרגע ונעלמה. אז חזרתי למלון. לא מאוד מאוכזבת כי גם ככה ידעתי שאין הרבה סיכוי שמשהו יקרה. לפחות לא לי. ובדרך הבחור החמוד שעומד ליד המלון שוב שאל אותי מאיפה אני ואיך קוראים לי, ומה נשמע. אבל חשבתי שהוא היה חמוד כל עוד לא פנה עליי. כי איכשהו ברגע שהתחיל לדבר איתי כבר לא מצאתי בו הרבה עניין. לא יודעת למה. למרות שהבעלים, שלמד מאוסקר ווילד איך להסביר דברים גדולים במשפט קצר אמר לי בפשטות שזו אני שהיא הבעיה. כי בתפיסה שלי ברגע שמישהו עלוב נפש מדי כדי לפנות אליי אז אני כבר לא רוצה. בכל זאת, אני לא רוצה להיות פרס ניחומים למי שבכלל רצה להשיג מישהי אחרת, יותר טובה.
אז לא מתחילים איתי. ואין לי עוד וי ברשימה. והבעלים לא מוכן ללמד אותי מה לא בסדר אצלי. הוא רק זרק משהו על זה שאני קצת אוטיסטית שלא יודעת לקרוא את הסביבה.
לא נורא. אולי בכנס הבא

אני לא בטוחה עדין שהלילה הקודם קרה. זה הרגיש כמו עוד אחת מהאגדות האורבניות שמוצאים רק בכלוב. אבל באמת שזה קרה! ואני יודעת מה אתן חושבות. גם אני ראיתי פוסטים על גמירה בפקודה, ועל אלו שגומרות שוב ושוב לפי דרישה. וגם אני כמוכן ביטלתי את זה במחשבה שאי אפשר. או שאולי היא פשוט כשרונית במיוחד. אפילו כתבתי לאחת רק כדי לשאול אם זה אמיתי. אבל אני יודעת שזה אמיתי כי לי זה קרה (אני כמעט בטוחה).

ואני בכלל הגעתי לבעלים שאני לא גומרת. בטח לא מולו, ובטח לא בלי עזרה של טכנולוגיות מתקדמות, ובטח לא רק מחדירה. ואמרתי לבעלים שלא ידאג, ואי אפשר, וזה לא נורא. טעות של מתחילים. כי אז הוא הסתכל עליי במבט הזה שלו, כמו מי שרק חיכה לאתגר וחייך מרוצה מעצמו. כי הבעלים לא אוהב אי אפשר, ומאוד אוהב אתגרים. אז הוא בונה אותי לאט, כדי להיות לו הכלבה הכי טובה. והוא התחיל בקטנה. לגרום לי לגמור מולו, ואז לאסור עליי צעצועים. לעזור לי להשתחרר מספיק, ולהתרגש מספיק, ולאבד את עצמי מספיק כדי שאגמור גם מחדירה. ואז רק בבקשת אישור, ואז רק בפקודה. ואז שוב ושוב לפי דרישה. והשבוע הוא החליט שהגיע הזמן להעלות רמה אז עברנו לזה שמותר לי לגמור רק גמירה כפולה. והפעם, עשרה חודשים אחרי, כבר למדתי להגיד את האי אפשר בראש. וכשהוא דרש אז זה שעשיתי. לא בטוחה איך זה יכול להיות או קרה.

ואז הגיע הסופש. והבעלים החליט שאני צריכה ללמוד מה זה להיות חור. אז הוא עקד אותי למיטה. ואחרי שבפעם השניה שהשתחררתי והוא איים שפעם הבאה הוא יצליף עם השוט של הכלבה (שזה רמאות לשמה אם אתם שואלים אותי), אז נשארתי עם רגליים מקופלות ומפוסקות, עם ידיים קשורות לעקבים ובלי באמת איזו יכולת תזוזה. אהה ושכחתי את השמיכה על הפנים שאני לא אראה או אדע מי בא. והבעלים הלך וחזר, וזיין אותי שוב ושוב. וכך פעם בדק איך אני משתפרת בשבילו בגמירה. עד שלא יכולתי יותר. עד שכל מה שחשבתי עליו זה שעוד רגע אהפוך לרכיכה. ואז הוא דרש עוד אחת אחרונה. וישבתי לידו כולי גמורה. והפצרתי בו שאני לא יכולה יותר לגמור לעולם (או לפחות לשעה הקרובה..). אז בבוקר הוא רק שיחק בי קצת. רק כדי לבדוק עוד כמה פעמים את יכולת הגמירה החדשה. רק שבערב, הוא כבר התעייף מלשחק בי. אז הוא החליט להביא מישהו אחר שיעזור. ופתאום מצאתי את עצמי עם מרפקים על הספה ועבד שמלקק לי את כל החורים. וגמרתי שוב ושוב עד שכמעט קרסתי לרצפה. וכשהבעלים ראה שאני לא יכולה עוד אז הוא שלח אותי למיטה. ואז זיין אותי, בזמן שהעבד עוד מלקלק, וגמרתי עוד פעם ועוד פעם לפי פקודה. ונאנחתי, ונאנקתי, ובכיתי קצת עם כל גמירה. כי אי אפשר עוד. אז הוא החזיר אותי לספה, כדי שאגמור בשבילו עוד כמה פעמים, כי בטעות אמרתי שאי אפשר והוא רצה שאדע שאפשר כמה שהוא יחליט. ונראה לי גם ככה הוא שם לעצמו משימה לבדוק מה קורה לכלבות כשהן הופכות לרכיכה. וסיימתי את הערב חיוורת, והמומה, ומותשת, ומתביישת ו.. ומאושרת נורא. וזרחתי לי מדושנת עונג בדרך לצניחה על המיטה. ועכשיו אני מרחפת קצת באוויר. ואל תגידו לי שאי אפשר, או תספרו לי שטויות על כוח הכבידה. כי אני, זאת שלא יכולה לגמור ולא נורא, אתמול גמרתי איזה 20 פעמים (הבעלים טוען ש50 אבל הסברתי לו שאי אפשר). אז אם הלילה הזה באמת קרה, מה זה קצת לרחף באוויר.

הבעלים הסביר לי שוב ושוב שאצלו שליטה מלמטה לא עובדת. לא חלילה כי הוא לא מעריך את האינטליגנציה שלי, או את יכולות המניפולציה שפיתחת בעבודה קשה לאורך השנים, או את ההשפעה שלי עליו. זה פשוט שהוא, כמו שולט טוב, לא מבין דברים כאלה מסובכים כמו רמיזות.. או פסיכולוגיה הפוכה.. או, נגיד.. רגשות. לו צריך להסביר לאט, ובמשפטים קצרים. עדיף עם איורים. אז זה לא משנה כמה אגיד שאני רוצה ככה רק כדי שיעשה אחרת, או שארמוז שיש דבר מה שאני ממש רוצה. עליו זה לא עובד.

והאמת שאני בכלל לא צריכה לשלוט מלמטה. כי הבעלים שלי, כמו בעלים טוב, מחליט לבד מה טוב בשבילי. כמו לדוגמה כשהוא החליט לגמרי לבד לקנות לי קולר במיוחד בשבילי. ובכלל לא הקדימה את ההחלטה חצי שנה של שידול עדין, שכלל ניואנסים שנזרקו לאוויר בדיוק בנקודה הנכונה על כמה מפחיד אותי לענוד קולר, ואז על כמה זה גם בעצם מרגש אותי. או על זה שהלוואי ופעם אהיה ראויה לקולר משלי ולא אצטרך ללכת סתם עם הקולר הגנרי שהוא שומר לו במגירת העינויים. 

כי בסוף הבעלים החליט לגמרי לבד שאחרי תשעה חודשים מגיע לי קולר. ולא היה לזה שום קשר לקולות הצרצרים שהשמעתי מלמטה, מתחת לרגל שלו, בגובה הדשא שהוא המקום שלי. כי עליו שליטה מלמטה לא עובדת.  

ותראו כמה יפה הקולר שלי

תודה בעלים ❤️

אנחנו מתגרשים. ואין ריבים ואין צעקות. 18 שנה ביחד, כשחיינו יותר ביחד מלחוד. ואין דרמה או משבר. יש התרגשות מלווה בפחד מהלא נודע. ויש שותפות כזאת שיש רק למי שגדלו יחד, שגידלו אחד את השניה. אז אנחנו יושבים בסלון, מחזיקים ידיים ובוכים. או שוכבים על המיטה בחיבוק ומדברים על חלוקת רכוש, ומחשבות על פרק ב' וילדים. ויש כעס. המון. אבל רובו מכוון אל עצמנו. שתי הוויות שמורכבות מרגשות אשמה.

ואמרו לנו שאנחנו מפגרים, שקשר כזה לא שוברים. כי יש לנו משפחה מדהימה, ואהבה אין סופית, ושותפות גורל שכורכת אותנו יחד. אז עושים ויתורים, הם הסבירו. ונראה היה לשנינו שהם מסתכלים עלינו ומדברים אל עצמם. או שהם מביטים אלינו ואז מעבר להרים, לאיזה חלום שמתרחק להם. אין דבר כזה מושלם, הם מסבירים לנו, ובטח לא אושר. אל תהיו פזיזים או אנוכיים. אבל נמאס לנו מתבניות, ועייפנו מלבקש עצות או לחיות איך שנעים לאחרים. ואין לנו יותר כוחות לנסות לייצג לאחרים את מה שהם רוצים. אז החלטנו שמגיע לנו להיות מאושרים. בלי בית גדול, ומטבח מעוצב. בלי לעשות כאילו בשביל אחרים. ואנחנו לא תמימים. אנחנו לא מצפים לאיזה אושר מידי, או בכלל. כבר מזמן הבנו שאושר הוא לא מצב נתון אלא רגעים של חסד. אבל אנחנו דורשים את הזכות לרדוף אחריו. ואולי גם את הזכות להיות תמימים. 

וזה לא באמת שאני בטוחה במשהו. ביטחון מבחינתי הוא עוד פחות מושג מאושר. ואני כולי פחד ובהלה. מה אם הכל שכנוע עצמי? מה אם אני עושה את הטעות הכי קשה? אז אני שוכבת ערה שעות במיטה ודואגת. אבל לצד הפחד יש גם התרגשות עצומה. איזו ידיעה שזה נכון. כבר בחרנו שנים בלא לבחור. בלרדוף אחרי מה שאנחנו אמורים. והיו לנו תוכניות חומש, ודרך ברורה לאן ממשיכים. אבל עייפתי מלהתחרט על הדברים שלא בחרתי. עייפתי מלהתקדם לאן שאני אמורה. ועכשיו אין לי מושג. לא מה יהיה מחר ולא מה יהיה בעוד כמה שנים. וזה קצת נפלא. כי אין דרך אחת רצופה מהמורות ותלאים. יש אינספור דרכים. ואין בחירה נכונה. בשביל לבחור נכון צריך לדעת קודם לאן הולכים.

זה עצוב, הוא אומר לי. 

אני יודעת, קצת ניפוץ החלום, אני עונה.

אולי החלום היה הבעיה מלכתחילה, הוא מהרהר בקול רם. 

נכון, אני מסכמת, ומחזירה את הראש שלי להישען על החזה שלו. 

החלום ושברו.

הגעתי אליו כולי מכווצת ואדישה, ועם מין כאב עמום ולא מוסבר בלב. כלומר הוא מוסבר, ויכול להיות גם מדובר, ויש לי המון מילים ומחשבות שמדייקות אותו פלאים. רק שלא רציתי. לא רציתי לחשוב, או לדבר ובטח לא להרגיש. אז דחפתי הכל עמוק פנימה, וכיווצתי חזק את השרירים כדי ששום דבר לא יפציע פתאום. וסגרתי את הראש עם חומות מבוצרות, וניתקתי אותו מהלב. וכל מה שנשאר לי היה רק כמה תסמינים קלים. שרירים מכוווצים, וגוש בגרון, ולב שלפעמים מזכיר במעומעם כמה הוא כואב. 

אז ביקשתי שיעזור לי, שיעזור לי לטפל בתסמינים. רציתי כל כך שיכאיב לי וישתמש בי. שיחתוך לי את הבשר, שיפרק אותי לרסיסים. שאוכל לשכב על הרצפה שלו כולי קליפה ריקה. שאהיה כל כך עסוקה בלשרוד שלא ארגיש יותר שום דבר אחר חוץ מכאב משתק. שיחליף לי את הכואב הזה בלב לכזה שאוכל להתמודד איתו. שיתן לי את השקט שרק בעלים יכול לתת לכלבה. השקט של לא להיות כלום חוץ מחפץ. אבל הוא לא הסכים. במקום הוא השתמש קצת, והכאיב טיפה, ואז אסף אותי אליו לחיבוק, ולחש לי באוזן, תבכי כלבה. וכעסתי, ולא רציתי. לא רציתי להרגיש. ופחדתי נורא שאם אשחרר קצת את הבטן התפוסה, אם אתן לדמעות לצאת, אז הם יטביעו אותי בתוך הכואב הזה. אבל יש לי בעלים טוב, ודואג, וחכם. הפתרון הוא לא לברוח הוא הסביר לי, אלא להרגיש. לדבר, לחשוב, ולהבין. לא לתת אקמול לכאבים אלא להתמודד עם הבעיה. אז בכיתי לו על הכתף, השרירים קצת נרפים, והלכתי לישון לא עם הכאב המתוק של מתנה מהבעלים, אלא עם כאב פועם בלב. אבל גם עם ידיעה שאני לא לבד. שהבעלים כאן ויהיה בסדר. ועם ההבנה שאי אפשר לברוח מהחיים. לא חשוב כמה אנחנו רוצים.

והוא עוד יעניק לי את הכאב שאני צריכה. והוא ישתמש בי, ויחפיץ אותי, וישתיק לי את הראש מכל הסערה. אבל לא ככה. לא ממקום של בריחה. לא מתוך ניתוק אלא מתוך חיבור למי שאני ומה שאני צריכה. 

אז כואב לי קצת בלב. אבל זה לא נורא. כי הוא גם מלא אהבה והערכה לבעלים, וכי אני מדברת, וחושבת, ולאט לאט גם מבינה. הוא אף פעם לא נותן לי לברוח מהכאב הבעלים. תמיד מוצא דרך להחזיק אותי חזק כדי לקבל את המכה הבאה. ותמיד אחרי הכאב אני כולי בהודיה. אז גם כאן. אין לאן לברוח. ואני גם לא צריכה.

תודה בעלים.