שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומנה של מזקירה

אני חווה דרך חדשה בכביש החיים שלי.
מרגישה צורך לשתף בחוויות, ברגשות, בדילמות...
מביאה לכם קצת ממני.
מאהבה,
באהבה.
לפני 19 שנים. 26 ביוני 2005 בשעה 14:15

מדיטציית קולות. הגעתי באיחור. באסה. ישבתי על הדשא וצפיתי באנשים. בא אדם מבוגר (יכול להיות סבא שלי) והתיישב ליד. שיחה קצרה, אמרתי שאני מבואסת שאיחרתי, השתחררתי בפסטיבל כ"כ הרבה, פרצתי מחסומים. הדבר היחידי שלא הלך היה לצעוק. חוץ מהריקודים של הלילה הראשון לא יצא לי מהגרון קול של צעקה, או אפילו סתם קולות מוזרים. הוא דירבן אותי להצטרף למדיטציה, גם אם כבר התחילה. בסוף נכנסנו שנינו. אנשים שרים, צועקים וסתם עושים רעשים מוזרים. לא הייתי מסוגלת. הוא שם לב, הוא ישב לידי. "בואי למדבר". עזבנו. צעדנו במדבר, התרחקנו עד שלא רואים כלום ואני ניסיתי בכל הכוח, אבל כשחשבתי שהנפש השתחררה הגוף דאג לחסום. הגרון צרב לי ברמות מטורפות. לא יכולתי. ידעתי שאני צריכה להתעלם אבל הכאב בגרון היה חזק כל כך... התייאשתי. הוא עמד לידי עם עיניים עצומות, ידיים פרוסות לצדדים. מרגיש את הרוח. איזה אויר!! איזה כלום מסביב. אם לא הייתי יודעת איפה אני הייתי חושבת שאני על כוכב אחר. הכל מסביב אבנים חומות, לא רואים כלום, לא שומעים כלום. רוגע מדהים. שלווה שאין כמותה. הנחתי לידיים, הן זזות מעצמן. תנועות ריקוד, חותכת את הרוח החזקה.
מאוחר, מתחיל להחשיך. חוזרים לא.ערב. "אם לא הצלחת לצעוק כאן, בואי מחר למדיטציית אום, זה יוציא ממך הכל". איזו מדיטציה זאת הייתה. פתחה לי את הצורה. מדיטציה של 3 שעות, 12 מצבים. מתחילים בריקודים - 20 דקות. ואז כעס - צורחים אחד על השני, מקללים כאילו אין אלוהים ואז אהבה, ואז רוקדים קצת טראנס ושוב רגשות. הפעם עצב ואז צחוק ואז אירובי. ככה ממשיכים. משתחררים לגמרי. הוצאתי את כל האגרסיות ולמדתי שיעור חשוב - אנחנו שולטים במצבי הרוח שלנו. כשכעסתי זה היה מכל הלב, צרחתי וקיללתי בכוונה מלאה. מיד עברנו לאהבה ואהבתי מכל הלב, וחיבקתי בכנות. הייתי עצובה ובכיתי נורא, בקול רם, התייפחתי. בשניה החלפנו מצב וצחקתי עד שכאבה לי הבטן (וגם אז המשכתי לצחוק).
מדהים. הכל בידיינו, הבחירה היא שלנו. אני אני אף פעם לא אשכח את זה.

לפני 19 שנים. 23 ביוני 2005 בשעה 20:58

משעמם.
משעמם לי כל כך.
משעמם טילים.
פשוט משעמם.

אני תקועה בחור,
רוצה לשוב להיות חופשיה כמו ציפור דרור.
יושבת בבית אמא בקיבוץ,
ולמרות שיש אוטו אין מה לחפש בחוץ.
אין כאן חברים,
רק חברי קיבוץ - אנשים קרים.
השקט פה ממש נורא,
משעמום אני אוכלת כמו פרה,
עוד מעט אני אולי אצא לריצה קצרה,
אולי לעתיקות ובחזרה,
כמו כשהייתי יותר צעירה,
עד שערבי שעבר כיוון אלינו אקדח ואנחנו נשכבנו בשדות והתפללנו שלא ירה...
אולי אעייף את עצמי בעזרת המחשבה,
ככה לא אספוג את השיעמום של הסביבה.
מחר בעזרת השם יהיה יום מעניין
בבוקר ניסע לחיפה בחנויות לעיין (?)
אח"כ נמשיך לת"א לדירה,
אני אקח את שאול ואופיר ישמור על האוטו מחשש לגרירה.
זה סופי וכואב אבל מאוד נחוץ,
שאול עובר לגור בקיבוץ...
כשנגיע נלך לטבול בבריכה,
המון זמן לא שחיתי ממש
לדעתי מאז שהייתי מצילה חתיכה (?) (הצניעות חוגגת...)
ואז ארוחת ערב של אמא,
אוכל בלי טעם, טוב פולניה - אלא מה?
בלילה אסע לבקר חברים,
נשתה ונעשן עד שלא נעמוד ישרים.
למחרת יש כבר רק חצי יום,
שיעבור מהר (אאאמן) וסוף סוף אוכל שוב לנשום.

זהו, בשעה טובה התעייפתי,
פרקתי חרוזים,
הוצאתי מתחים,
אלך לי לישון ואחלום על מלאכים.

לילה טוב עולם וחלומות מקסימים.

(בדרך כלל אני יותר מוצלחת בחרוזים, זה כנראה עוד מהסטלנות שאני שרויה בה היום)

לפני 19 שנים. 23 ביוני 2005 בשעה 15:27

בשבועות נסעתי עם חברה לפסטיבל "רוחניקי" במדבר. מדיטציות, תהליכים... אבל זה היה בעירום. הגענו למקום. קיבלו את פנינו 2 בנים עירומים לגמרי חוץ מכובעים (אחד עם כובע ליצן של פורים והשני הביא אותה בכובע מצחייה כחול מצחיק עם מדבקת "security"). הלם ראשוני. בקושי נכנסנו למתחם וכבר מתחילות לעכל מה הולך להיות. אחרי שניות ארוכות זה התחיל להיות משעשע.
הגענו לחדר שלנו. בדיוק מול ניילון הגלישות. כ"כ אהבתי אותו כשהייתי ילדה...זיכרון - יום בריכה בחופש הגדול. ניילונים ארוכים במורד הדשא של הבריכה.
המקום היה עדיין ריק יחסית ובנוסף בקושי ראינו בנות וגם המעטות שהיו לא היו עירומות. בסופו של דבר יצאתי עם תחתונים והיא עם מכנס. ככה עד שנתרגל. בלילה הגיעו עוד אנשים, אך עדיין יחס הבנים-בנות היה לטובת הבנים. מילא... בלילה ישבנו בסבבה שלנו בצ'אי שופ. שמעתי מוזיקה והלכתי לבדוק. ריקודים במתחם הגדול. שירים קלילים מצחיקים (אבבא, וויט, פסקול הודי אחד משעשע). מצחיק להסתכל, חבורת אנשים עירומים בכל הגילאים וכל הגדלים. רצתי לקרוא לסוז'. הגענו בדיוק בשיר ההודי המצחיק. רוקדות בקלילות וצוחקות. פתאום הפסקה. כולם בשקט, עוצמים עיניים, מקשיבים לרחשי המדבר, לגוף... 2 דקות ומגבירים את הקצב ועכשיו מגיעים הטראנסים האהובים. קופצת במרץ, לא רואה אף אחד, לא מעניין כלום. שנה שלא רקדתי ככה, מאז החתונה של החברה הכי טובה שלי. איזה פירוק. נראה לי שבגלל שהייתי עירומה היה לי יותר נוח. כבר חשפתי פגמים, מה אכפת לי עכשיו? לא הייתי שם כדי למצוא חן, לעשות רושם או להביא איתי מישהו לחדר אח"כ. פתאום מדליקים את האורות. מבוכה קלה לרגעים קטנים וזה עובר, ככה טרק שלם ואז מכבים בחזרה. רגע כיבוי האורות היה בלתי נשכח, זה דבר שאי אפשר להסביר אבל זה היה "בום" גדול של שחרור. זה כמו להיות עם מלא אנשים שמסתכלים ופתאום להיות לבד. אם קודם השתוללתי, ברגע הזה זה היה כמו נוסחא של השתוללות * 2. כולנו צרחנו פתאום, צרחות התלהבות כאלה, תוך כדי ריקוד. היה מדהים. ככה שעתיים של ריקודים שבסיומן כפות הרגליים כאבו בטירוף ושרירי התאומים שלי היו תפוסים, קשים כמו אבן.
למחרת בבוקר קמתי אחרי 4 שעות שינה והרגשתי שישנתי המווון. צחצחתי שיניים, התפשטתי ויצאתי, הפעם עירומה לגמרי, ממש לא הפריע לי. דבר ראשון כשיצאתי מהחדר הרבצתי גלישה על הניילון ולצ'אי שופ. להשתרע על מזרן, כוס צ'אי חם ומוזיקה טובה. איזו דרך מושלמת להתחיל בוקר...
פגשתי אנשים מהריקודים אתמול מלא אנשים באו להחמיא על איך שרקדתי, חשבו שלמדתי פעם (: איזה קטע זה שכשרוקדים מכל הלב, בלי מחסומים ובלי רצון לרצות, דווקא אז יוצא הריקוד הכי טוב... והמדהים יותר שזה ככה לא רק בריקודים אלא בכל דבר בחיים, כשאנחנו פשוט עצמנו, בלי קליפות, אנחנו הכי אהובים ומקסימים.

to be continued

לפני 19 שנים. 7 ביוני 2005 בשעה 19:54

אתה מאשים אחרים כדי להיות צודק, אתה מפסיק להאשים אחרים, כדי להוכיח כי גם כעת אין שום שינוי, שוב אתה צודק. אתה סומך על אחרים ומעביר להם סמכויות כדי להתנער מאחריות, אתה לא סומך על אחרים ועושה הכל לבד, כדי שיהיה לך את מי להאשים ולהתנער מאחריות. אתה עושה הצגות כדי שיראו אותך, אתה עושה הצגה של מי שמפסיק לעשות הצגות כדי שיראו שאתה מפסיק. אתה מספר סיפורים לעצמך כדי שתוכל לחיות בשלום עם השקרים שלך, אתה מפסיק לספר סיפורים לעצמך ואז אתה חי בשקר. אתה טועה כאשר אתה עושה משהו, אתה טועה כאשר אתה לא עושה דבר. אתה שם לב שכאשר אתה עושה, אתה תמיד טועה, וכאשר אתה לא עושה דבר אתה מייצר תלונות על שאינך עושה ושוב אתה טועה, אתה תמיד טועה. כל זה מפחיד אותך ואז אתה מתחבא מתחת לשמיכה ומאמין שככה אתה בטוח יותר, אתה מנסה לא להתחבא מתחת לשמיכה וחושב אולי אם אתה שקוף לא יפריעו לך. אתה דואג כל הזמן להראות טוב כדי למצוא חן בעני אחרים, אתה מפסיק לדאוג איך אתה נראה כדי למצוא חן בעני אלה שלא אוהבים שאתה דואג. בזמן שאתה עסוק בשאלה איך אתה נראה, אתה לא רואה שכולם מנסים למצוא חן בענייך ושגם הם עסוקים בלהראות טוב עבורך. אתה חושב שכולם מסתכלים עליך אבל אינך רואה שכולם חושבים שאתה מסתכל עליהם, אתה מפחד מאנשים ואינך רואה שאנשים מפחדים ממך. אתה לומד על הדברים שקורים לך, אתה מנסה להבין את הטבע שלך, אתה לומד ולומד ואז אתה מבחין שככל שאתה לומד יותר אתה מבין פחות. אתה מבין שזה לא משהו שאתה שולט עליו, אתה נע חסר שליטה בצורך שלך ללמוד, להבין ולתקן, אתה פועל כמו אוטומט ברוב הדברים שקורים לך. כל פעם שאתה לומד משהו חדש ומתוך כך מבין איך לפעול, אתה מפעיל את האוטומט שלך.
כאשר אתה נתקל בבעיה, אתה לומד משהו חדש ושוב נכנס לאוטומט עד ששוב אתה לומד משהו חדש וכך אתה נמצא במחזור אין סופי של לימוד ואוטומט. אתה משנה דרכים ושיטות, אתה משנה הרגלים, אתה משנה את הגישה שלך לחיים, אתה משתנה כולך, אתה כבר לא מכיר את עצמך ועדיין אתה בתוך התקלות והכאב, כל מקצה שיפורים שאתה עובר, הבעיות חוזרות ובאות כאילו לא קרה דבר, אתה רואה שגם אנשים חכמים שלמדו הרבה טועים וגם אלה שלא למדו בכלל טועים, אתה רואה ילדים טועים וכואבים ואתה רואה שגם זקנים טועים וכואבים. אתה שם לב שהעולם כולו בבעיות, בכאב ובחסך, אם אתה עני אתה רוצה להיות עשיר, אם אתה עשיר אתה רוצה להיות יותר עשיר, ויש עשירים שמוותרים על כל עושרם כדי לחוות אהבה, ויש נסיכים שמוותרים על כסא המלכות כדי להבין את טבע האדם ולמצוא מזור לכאב. ואתה, כאשר אתה חולה אתה רוצה להבריא, ואם אתה בריא אתה עצוב שאין לך אהבה, אם אתה בזוגיות אתה מחפש מוצא, אם אתה לא בזוגיות אתה מחפש דרך להיכנס, כאשר אין לך כסף אתה בבעיה, כאשר יש לך כסף אתה שוב בבעיה, כאשר אתה באהבה אתה בבעיה, כאשר אתה לא באהבה אתה שוב בבעיה, אתה מבין שתמיד יהיו בעיות בחיים והחיים והבעיות הם כמו סיר ומכסה, אתה והבעיות כמו זכר ונקבה, האחד לא יהיה בלי השני, האחד זקוק לשני, אתם צמד חמד, קשורים לעד. אתה מבחין שהבעיות הן שבוחרות אותך ולא אתה הוא שבוחר את הבעיות, כמו הנשים בחיים שלך, כמו החריגות בבנק, כמו החברים שלך בעבודה. ואז אתה מחליט שמהיום אתה בוחר את הבעיות שלך, אתה יוזם במקום להגיב, אתה תוקף במקום להגן. אתה שם לב שכאשר אתה בוחר בעיות קטנות אתה מתעסק בשטויות, ואז אתה מחליט לבחור בעיות גדולות באמת, אתה בוחר לתקן את העולם. כאשר אתה בוחר בעיות גדולות אתה מבחין שאתה לא מתייחס כל כך לבעיות הקטנות
שפעם הטרידו אותך וזה טוב בעיניך, ואז כאשר אתה לא מתייחס לבעיות הקטנות הן הופכות גדולות ואז אתה שוב מתייחס אליהן.
אתה עובד במטרה ליצור עולם יותר טוב, אתה רוצה לעשות משהו כדי להפסיק את הכאב והבעיות של אנשים סביבך, אתה מבחין שדרך העבודה הזו אתה גורם לחלק מהאנשים להוציא מעצמם את הרע שהיה חבוי בתוכם, אתה יוצר התנגדות וביקורת קשה אצל אנשים רבים. אתה כמובן לא מאשים אחרים, אתה פשוט פועל ומתקן אצלך ואז אתה רואה שכל פעם שאתה מתקן משהו, במקום אחר משהו אחר מתקלקל.
אתה משלים עם זה ואז אתה מפנה את כל מרצך לחיים עצמם.
אתה מבין שהרצון שלך להיות משהו ולרצות משהו לעצמך מקורו בכוח החיים עצמם, אתה מבין שרק אם אתה רוצה ומשתוקק למשהו אתה אדם חי. ואתה שרוצה מאוד לחיות - אתה משתוקק לדברים, אתה מתלהב מכל דבר, אתה מלא שמחת חיים, אתה חי. ואז אתה שם לב שכאשר אתה רוצה מאוד משהו אתה הופך עבד לרצונות שלך, אתה מאבד שליטה על החופש האמיתי שלך כי אתה תלוי בדברים שאתה רוצה וברצונות של עצמך, אתה שם לב איך הדברים פועלים – אתה מבין ותופס משהו, אתה חש ומרגיש את הדברים ואז אתה מכניס אותם למערכת מושגים ולבסוף מערכת מושגים זו משתלטת עליך. אתה שם לב שאתה יישות מוצקה שאינה ניתנת לשינוי, אתה אוטומט שפועל מתוך תאווה ותשוקה ואלה כובלים אותך לכללים חברתיים ותרבותיים. ואז יום אחד אתה מחליט שאינך רוצה דבר, אתה רוצה לדוג בים. וככל שעובר הזמן בלי רצון למשהו, אתה מאבד את כוח החיים שלך, אתה פשוט הולך ודועך.
הפעם אתה עושה שינוי איכותי הנובע מתובנה שאתה צריך לזרום עם החיים, אתה נותן מעצמך והרבה ומבחין שאחרים לא מחזירים לך כפי שאתה מעניק להם, אתה הופך את הסדר ואומר אני אנסה את התפיסה של "לקבל על מנת לתת" ואז אתה מעלה את חמתם של הסובבים אותך, אתה הופך יצור מוזר וחריג בעיני אלה שאינם תופסים את השינוי, עבור הרבה אנשים אתה עושה הצגות, זה לא אמיתי ואתה שוב בתקלות. אתה צובר הרבה ידע ועולה ברמת המודעות שלך, אתה בנתינה ובאהבה והרמוניה מול היקום וחושב שהגעת לנוסחה הגואלת, אתה יודע הרבה ויכול לעזור כדי ליצור עולם קצת יותר טוב ואז מטיחים בפניך שאתה מתיפייף ועושה הצגות. אתה לא שם לב וממשיך בדרכך זו, אתה לומד ומלמד דברים שישנו את העולם ויעלימו חלק מהכאב שיש לכל כך הרבה אנשים ואז אומרים לך שפיך ולבך אינם שווים, ואם בכל זאת פיך ולבך שווים אז אתה בהצגה אחת גדולה. כי מה שקורה בשטח אינו תואם את מה שאתה לומד ומלמד. ואתה מקשיב, כואב מאוד והדבר הטבעי שבא לך לעשות הוא להניח לכל זה, לשכוח, מה אתה צריך לקחת אחריות על כל העולם ועל הכאב של אנשים אחרים, אתה שואל את עצמך "מה ייצא לי מזה" ואז אתה תופס שאתה חוזר אחורנית הרבה שנים. אתה זוכר את מה שלמדת, אתה מתבונן ורואה את המראה שלך דרך הביקורת, אתה מתרצה אתה מבין שהביקורת אפילו נכונה, זה נכון, בסך הכל, הכל הצגה אחת גדולה, פעם היית בהצגה אחת והיום אתה בהצגה אחרת, פעם היית שכיר ולא אהבת את מה שעשית שם והיו לך הרבה תקלות, ופעם היית עצמאי ודרכת על אנשים כדי לשרוד וגם את זה לא אהבת שם,
פעם פעלת מתוך אהבה עצמית והיו לך תקלות והיום אתה מנסה לפעול מתוך אהבת האחר וגם זה מביא עליך כאב ותקלות, פעם נתת כדי לקבל וקיבלת רק תסכולים והיום אתה מקבל כדי לתת ואומרים לך שאתה מזייף, זהו זה , זה העניין, הכל הצגה אחת גדולה.
בסך הכל אתה שחקן שמחליף תפקידים בהצגה של היקום. פעם אתה צופה ופעם אתה שחקן, פעם אתה שופט ופעם אתה מתבונן מהצד, אתה תמיד שחקן. היית בהרבה הצגות ובכולם חזרו התקלות, הכאב, הזיופים, הסיפורים והנפילות. אז מה עדיין לא למדת, אתה חוקר ונובר כדי להבין את הטבע שלך, ואז אתה מבין פן נוסף של המשמעות של חייך.
אתה מבין שבעצם אין שום משמעות באמת למה שקורה לך או למה שאתה עושה, כי הכל חסר משמעות. אין תכלית לכל העשייה, כי אין תכלית באמת לכל מה שמתרחש. קהלת החכם באדם אמר לפני אלפי שנים " הכל הבל הבלים" ואין מי שמקשיב.
אתה חש שכל עולמך מתמוטט, כי כל מה שיש לך חסר חשיבות, חסר משמעות וחסר תכלית. הכל בלוף אחד גדול, אין באמת משהו שאפשר להיאחז בו ואתה שואל מה אלוהים ברא כאן, היכן נמצא בורא עולם, היכן האבא שאני חוסה בצלו ואשר נולדתי בדמותו וצלמו, למה הוא מפקיר אותי כך לבורות, לכאב ולתקלות בלתי פוסקות.
וכך מתוך המקום הנמוך הזה מה"לא כלום" הזה אתה מבקש מוצא כדי לקבל את עצמך בחזרה, אתה מבין שכל מה שבאמת חשוב וקיים זה אתה, שום דבר באמת לא חשוב, לא המקצוע שלך, לא הלימודים והתארים שלך, לא הכסף, גם לא הזוגיות, לא הנכסים שצברת, לא האהבה, לא העבודה שלך וגם לא המעמד שלך בעיני אדם זה או אחר, רק אתה באמת קיים, כל היתר חסר משמעות.
נכון, העולם הוא בסך הכל הצגה, אתה מבין שאין הצגה טובה או הצגה גרועה, אין דרך נכונה או דרך לא נכונה, אין משהו יותר טוב ומשהו יותר רע אין משהו שעובד ואין משהו שאינו עובד, אין משהו נכון או משהו לא נכון, אין טוב ואין רע, אין חושך ואור, מה שיש זה "לא כלום", פשוט "לא כלום" ואתה יודע מה, זה פשוט זה, זה כל העניין, כי הכל יכול להיות טוב והכל יכול להיות רע, כי אתה הוא שנותן משמעות של טוב לטוב , אתה הוא אשר נותן משמעות של רע לרע. אתה הוא שנותן פירוש למשהו נכון או לא נכון, אתה הוא שיוצר את התכלית בעשייה שלך, אתה הגורם לכך שמשהו יעבוד או לא יעבוד, אם תחליט שהכל נכון, אז הכל יהיה נכון, אם תחליט שהכל טעות אז הכל יהיה טעות, אתה מחליט אם מה שאתה חווה זו תקלה או תיקון.
אתה מחליט אם במה שאתה מתנסה זו בעיה או חוויה. אתה מחליט אם זה בלתי אפשרי או אפשרי עבורך, אתה מחליט אם אתה באור או בחושך אתה יכול לרחף על כנפי חלום, או להתבוסס בשלולית בוץ, אתה יוצר את עולמך, אתה ורק אתה כאן כל היתר "לא כלום" כל מה שסביבך הוא לא כלום ורק אתה כאן. האמת היא שאתה יכול ליצור משהו רק אם כל היתר סביבך לא כלום. וכל מה שאתה מייצר יקבל רק ממך את המשמעות ואת התכלית שאתה מייחס להם, כי רק אתה קובע כאן, רק אתה כאן. היקום והחיים הם מגרש המשחקים שלך. אתה נמצא במגרש אין סופי ריק, אתה קובע את הגבולות שלו, אתה קובע מהו המשחק שאתה רוצה לשחק על המגרש, אתה קובע את החוקים ואת הכללים, אתה קובע עם מי לשחק,
מתי וכמה לשחק, אתה הולך לשחק משחק וירטואלי שאין לו שום משמעות חוץ מהמשמעות שאתה נותן לו. בזמן שאתה בתוך המשחק, אתה כל כך נלהב ונרגש עד שאתה שוכח שאתה רק במשחק ואז אתה שוב כואב, כועס, מדמם ונלחם כאילו שזה אמיתי. אתה כבר יודע שכאשר אתה שוכח מי אתה, אתה גם שוכח את כל מה שלמדת וחוזר למקום הנמוך ביותר, לפחדים ולכאב.
כאשר הגעת לחיים לא נתנו לך ביד הוראות הפעלה וגם לא לימדו אותך איך לשחק את משחק החיים, לימדו אותך שאתה צריך מקצוע כדי להתפרנס ולהישאר בחיים. לימדו אותך גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות ומתימטיקה, אבל לא איך לחיות ובשביל מה לחיות. לא לימדו אותך את הכללים של משחק החיים.
אבל כעת אתה יודע שאם אתה עסוק בפרנסה, בכאב ובחסכים שלך, לא תוכל באמת ללמוד על החיים. החיים יכולים להיות עבורך סדנא דרכה אתה לומד איך לשחק את משחק החיים, אתה כבר יודע שאין דרך אחרת, כי אתה הוא שמעצב של החיים שלך.
לכן מה שכדאי לך ללמוד הוא איך לעצב את החיים שלך, אתה חייב ללמוד את כללי המשחק ולהתאמן כדי לשחק היטב את המשחק.
בימים של כאב כמו בימים של שמחה, זכור שאתה בסך הכל במשחק, משחק החיים.


"ילדים כמהים לאלוהים" - דני לוסקי

לפני 19 שנים. 2 ביוני 2005 בשעה 15:13

כבר מעל חודשיים לא דיברנו. אני חסרה לך בכלל? כל כך הרבה שנים עברו וכל כך מהר. אתה מתגעגע ואוהב כמו שאתה אומר? או שזה רק כדי לעשות לי טוב? למה אתה לא מנסה ליזום כלום?
אוהבת אותך, שונאת אותך, כועסת עליך, מרחמת עליך, רוצה שתחזור לך המחלה, רוצה שתשאר בריא.
עושה לי קצת טוב לראות בתמונות את הזיקנה שנפלה עליך אבל יחד עם זאת עושה לי קשה. מביא לי את כל הגעגוע בפיצוץ אדיר.
למה אני כ"כ טובה אליך? למה עדיין יש לי חמלה? הרי לך אין, הכל עובר לידך, כלום לא פוגע.
לפעמים כשאני רואה את השם שלך במסנג'ר אני מתבאסת שאולי תכתוב לי, כי אין לי כוח לענות. לפעמים אתה כותב, לפעמים לא. אתה גם מרגיש כמוני? שזאת מחוייבות לכתוב בגלל הקשר ביננו? אני שמה לב שגם אתה מתעלם ממני לפעמים.
אולי זה פשוט לא עובד, אולי נשכח מהחיבור שיש ונפעל עם הלב, אולי הליווי האחרון שלך היה גם הפרידה והגיע זמן...
אז בוא ננסה.
שלום אהוב. אבוא לבקר כשאהיה בסביבה.

לפני 19 שנים. 1 ביוני 2005 בשעה 14:14

לוקחת את אבא האהוב שילווה אותי בבית. נכנסת לדלת הראשונה, יש שם מראה גדולה, עומדת במתקן, כזה שאפשר להפוך. מתבוננת במראה, השתקפות שלי אבל כמו אני מסתכלת בשלולית. לרגע מסיתה מבט ועכשיו במראה אני עומדת יציבה, מבט קשוח בעיניים, חד כזה. כמו מוכנה לקרב. אבא פותח את הדלת, זמן לצאת.
דלת שניה. 7 מורים עומדים בחצי גורן. מבוגרים כולם, מלומדים. בוחרת את מספר חמש. מספר של ממשלה, אינטלקט. מדברים קצת על אבא. מרגישה לא בנוח שבחרתי בו, זה לא מגיע לו זה מגיע לאמא. הוא מקשיב ונותן קצת עצות, מתלווה אלי ואל אבא להמשך.
דלת שלישית. לא מצליחה לפתוח. מנסה שוב וזה לא הולך. מציצה בחור המנעול. הנה כל העתיד הנפלא שלי. הבעל, הילדים, השמחה, ההצלחה והעושר. הכל שם. פונה למורה שיעזור לי. "את באמת רוצה להכנס? אז תניחי ידיים על הדלת והיא תפתח, הכל כבר שלך. רק מחכה שתקחי אותו, את כל השפע הזה". שמה ידיים והדלת לא נפתחת, אני לא רוצה מספיק, לא רוצה באמת. טוב לי עכשיו, עדיין לא מוכנה להמשיך למחוייבות ולעתיד, רוצה עוד לכייף, עוד להתנסות. עוד, עוד, עוד... אני יודעת שהדלת תפתח ברגע שארצה. כרגע יש לי הכל.
דלת רביעית. חדר מדפים - מדפים. כל הדברים שהיו לי ויש לי. כמות של בגדים ונעליים בעיקר (מה זה אומר לעזאזל??), קצת ספרים, משחקים ובובות. הכל אפור מסביב חוץ מזוג הנעליים האדומות, הנעליים שהיו לכל הבנות בקיבוץ מגיל שנה כשהתחלנו ללכת ועד גיל 6. לקחתי זוג מגיל 3, נעליים קטנות וחמודות, קשורות אחת לשניה בשרוכים. תליתי על הכתפיים והתחלתי לרקוד. כל כך הרבה שמחה. אני נזכרת בגיל 3. צוחקת בלי הפסקה. והנה אמא שלי. חיבוק גדול, חיבוק של אהבה, הרבה דמעות של התרגשות, של עצב, של כעס, של סליחה, של שמחה. ואבא והמורה יושבים בצד ומסתכלים. נגמר הזמן. יוצאים.
יש אישור לחזור לאחד החדרים. בוחרת ברביעי, אין פה מה להסס בכלל. ישר שמה את הנעליים סביב צווארי ומחילה לרקוד. רואה את בגד הריקוד מכיתה ד' כשהייתי בחוג מחול. לובשת אותו ומתחילה לרקוד. רגליי מתנתקות מהקרקע, אני מרחפת! מסתובבת סביב עצמי במעגלים והדובי צעצוע מצטרף אלי לריקודים. מסתכלת למטה, אבא, אמא והמורה על כסאות. יושבים ומסתכלים. "עוד 5 דקות הולכים". עוברת מעל כל המדפים. לפתע אני כמו פיה, מעבירה ידיי מעל הדברים שלי ומפזרת כמו אבק כוכבים מעליהם ששומר אותם. זהו. אני מוכנה. נהנית מהרגעים האחרונים. המורה ואבא קוראים לי. הם לא רואים את אמא יושבת לידם.
יוצאים.
פוקחת עיניים.

לפני 19 שנים. 29 במאי 2005 בשעה 8:20

השבוע אחת החברות הטובות ביותר שלי חזרה לארץ אחרי שהות ארוכה בדנמרק, אני חושבת שאחד הדברים המרגשים יותר שהיו לי היה כששמעתי את הקול שלה בטלפון והבנתי שהיא בארץ. ביום שישי קבענו לארוחת ערב עם השותפה לדירה שגם היא חברה טובה. היה כ"כ כיף לדבר איתה שוב. מאוחר יותר הלכנו לבקר אצל סידס, מאז שהוא החזיר אותי הביתה וניסה להתחיל איתי לא דיברתי איתו וקיוויתי שיעבור בשלום. עבר בשלום. היה שם עוד חבר שלו וגם הכאילו חברה הייתה בדרך, גם קיבלנו הנחיות מראש לא לפלוט לידה שהוא היה בים המלח השבוע. עישנו, שתינו והתפלספנו על שטויות ברגיל... איכשהו עם סידס זה תמיד מגיע להמצאת רעיונות סטארט אפים ובמצבנו שהיה היו צחוקים לא נורמלים. ה"חברה" הגיעה והביאה מערכוני סטנד אפ לדי.וי.די. צחוקים היסטריים, כבר הרבה זמן לא עישנתי ברמה כזאת. נגמר המערכון. איקו'ש המצחיקה הזאת התגלתה כאסטרונאוטית חסרת טקט גדולה יותר ממני (וזאת לא משימה קלה). שואלת את סידס "אז סידס, איך היה בים המלח?" המסכן התעלם באלגנטיות והיא לא הרפתה "נו סידס, תספר איך היה?" ראיתי איך הוא מתחיל להחליף צבעים... המסכן, חייבים להציל אותו. ה"חברה" כבר עם פרצופי אימה מבולבלים קצת בצד. אחרי שניות ארוכות של שקט סידס שאל אותה "אז איקה, איך היה בשוודיה?" היא לא הבינה שהוא מנסה לתקן ואמרה לו שהיא הייתה בדנמרק. לא יכולתי יותר, התפוצצתי מצחוק ואחרי גם אורנית ואיקה שסוף סוף הבינה מה היא עשתה הייתה בשוק כמה שניות אבל מהר מאוד הצטרפה לצחוקים שלנו. בניסיונות נואשים תוך פרץ צחוק היסטרי ניסיתי להציל את סידי ופניתי לאורנית "נו ספרי אורנית, איך היה בטבריה?" צחקתי על איקה שהיא אוכלת סרטים ונקרענו עוד יותר. ואז אורנית "לירון, איך היה בלונדון?" תומר ישב בשוק, מנסה להבין מה קורה, סידס רוצה להרוג את איקה, ואת החננית הכנסנו לבלבלות רציניות.
תומר הכין עוד סיגריה, אני כבר הייתי לקראת שלב של מחיקה כללית, אז הוא הציע לי לשתות מים עם סוכר. הסתכלתי על סידי "סידס! תביא לי כוס מים עם סוכר!" הוא לא הבין מאיפה זה בא לו, לא רגיל לקבל פקודות, אבל קם בכל זאת. גם איקה רצתה, צעקתי לו למטבח "סידס! עוד כוס לאיקה!" ובכל זאת, הוא בא עם כוס אחת
-"סידס! לא אמרתי לך 2 כוסות?!"
-"לא, אמרת 2 כפיות סוכר"
-"אל תתווכח איתי! קדימה, בריצה קלה למטבח ותביא גם לאיקה!"
הוא לא הבין מה קורה והעדיף לשבת.
-"תסיימי את שלך ואני אכין לה"
שתיתי בטיל, בכוונה. כל הסוכר נשאר למטה, לא נמס (טוב, מים קרים)
-"מה זה צריך להיות, כל הסוכר למטה! עכשיו לך למטבח ושהסוכר ינמס במים הפעם!"
3 פעמים שלחתי אותו. טוב, הוא המארח.
ככה ניתפלתי אליו גם כשהטלויזיה לא הייתה בווליום הנכון, או שלא אהבתי שיר שהוא שם. אימללתי את הבנאדם. הוא לא אחד שאוהב לקבל פקודות, אבל הבין את מצבי וצחק. אמרתי לאורנית שנכנסתי לסרט מהמועדון, היא יודעת עלי הכל וצחקה, אמרה שאני עוד מעט אוריד אותו לרצפה וארכב עליו.
- "סידס! רד על ארבע!"
זהו, הוא כבר לא הבין בכלל מה קרה לי. אורנית איקה ואני נקרענו מצחוק. הוא לא ירד על ארבע (לא שחשבנו אחרת...).
(אורנית ואיקה ממש התלהבו מהקטע, הבטיחו לבוא איתי למועדון פעם. איזה כיף!!)
היה נחמד, מלכה אני לא כי מעבר לפקודות כאלה לא הייתי נותנת למישהו ללקק לי נעליים וגם לא מצליפה. אולי נסיכה?

...

לפני 19 שנים. 19 במאי 2005 בשעה 12:15

אתמול נפגשתי עם הזין הוונילי שלי. משהו קצר, עוד קבעתי עם חברות לשחק פול. החלטתי לספר לו על הקטע החדש שלי, לראות איך יגיב. הוא היה בשוק לרגע. לא האמין עלי, הייתי נראית לו כ"כ עדינה תמיד. הודה שבפעם הקודמת ראה כתם קטן (למי שרוצה לצחוק - דווקא היו כמה כתמים ולא כ"כ קטנים אבל המייק אפ עבד...) אבל לא ייחס חשיבות. דווקא התלהב קצת אבל אמרתי לו שאין מצב שהוא מנסה עלי. עם כל הגודל והשרירים שלו בהצלפה קטנה בשבילו הוא מסוגל להדביק אותי לקיר. שיצבור את הנסיון שלו על מישהי אחרת. פיתחנו שיחה על הנושא. שכבתי עם מספר בנים ב26 שנותי ורובם אהבו ל"ספנקק" תוך כדי. גם רוב החברות שלי (פרט לאחת) אוהבות אלמנט כוחני מסויים. יכול להיות שבתוך כל אחד חבוי עמוק בפנים הסאב ו/או הדום? שיתפתי אותו בחוויה מיום שלישי; מישהו ביקש שאני אשים עליו את הרגליים. ישבתי לי על כסא בר, הוא מתחתי על ארבע ואני כמו מלכה עם הרגליים עליו. חשבתי תמיד שזה יגרום לי להרגיש לא בנוח, אבל אם להודות באמת - היה לי כיף. תחושת עליונות כזאת. תפיחה לאגו במיוחד כשזה בפומבי. אבי התלהב מהרעיון, כבר הכריז על עצמו כדום. איזה כיף, סופסוף ונילי שאני מכירה ומתלהב ורוצה לדעת. חבל שהייתי חייבת לצאת לפול. עד ש... ואני צריכה ללכת בשיא ההתלהבות.
באסה.
אבל ניצחתי 3 סיבובים 😄

לפני 19 שנים. 16 במאי 2005 בשעה 15:50

עכשיו אני צופה בי מהצד. מנסה לחקור ולנתח את מה שעברתי עד עכשיו. איך לכנות את זה? סאבית? לא. וונילית? גם לא. פשוט אני בדרך הנוחה לי. ומי שזה נראה לו סטיה יכול לקפוץ לי.
אני מספרת לחברים. הם מבינים, אבל לא באמת מבינים. הרי מי שלא חווה את זה לא יכול באמת לדעת. רוצה לספר לכולם. עברתי משהו שכל כך שונה וחדש לי והצורך לשתף את המכרים שלי כ"כ גדול. מנסה ומנסה אבל זה לא יוצא. זה לא פשוט ויש כאלה שאולי כל העסק הזה פשוט "גדול עליהם".
ההרגשה שאני בחופש כ"כ גדול, שאני עושה משהו שלא היה קיים אצלי עד עכשיו ושבתפיסה הרווחת נחשב כלא נורמאלי ואני עושה מה שבא לי, זאת השתחררות מסויימת. זה "וואו".
חשבתי לי מה גירה אותי בסשנים האלה; אני עוד לא בטוחה שזה היה הכאב. זה היה אולי הכמיהה לחיבוק, לנשיקה שתבוא אחר כך. הכאב שלפני כל כך מעצים את תחושות המגע המלטף, מכפיל בעשרות פעמים ממגע ספונטני שלא משלב כאב לפניו. מזכיר את ה"סקס השלמה" אחרי מריבה עם החבר שתמיד יותר טוב מהשגרתי אבל יותר עוצמתי מזה אפילו. ואולי קשה לי לתפוס שאפשר באמת להנות גם מכאב, אולי אני עוד לא פתוחה לרעיון כמו שחשבתי שאני. הדרך כנראה עוד ארוכה. היא תמיד ארוכה...
ואולי זאת בכלל לא הדרך שלי. הראש לא מפסיק לעבוד. כל רגע פנוי שקועה בעצמי וחושבת בשקט שלי. כמו שאני אוהבת. מתנתקת וחושבת. באתי לזה כמו למשחק. לחוות, להשתעשע. זאת באמת חוויה משעשעת (לא במובן של מצחיקה) אבל לא נראית לי כדרך החיים שלי. ואולי אני מפחדת להודות בפני שזאת כן הדרך?
די!! חייבת להפסיק לנתח, זה רק מבלבל יותר. אבל איך אפשר שלא?
כ"כ הרבה עבודה ופתאום אני מוצאת עצמי חולמת ושוב חושבת: זאת אני האמיתית?
עכשיו באמת די.
חוזרת לעבוד.
ביי.

לפני 19 שנים. 15 במאי 2005 בשעה 14:34

יום חמישי. הבטחתי לורוניק לבוא למועדון היום. היא מגיעה אלי, "מתדלקות" לפני היציאה. במועדון יושבות במסעדה. אני מרגישה לא שייכת. לא מכירה אף אחד, רק בפנים מזהה את מי שהיו במסיבה. קצת נרגשת ממה שהולך להיות. מסתכלת מסביב. חוקרת. מתיישב לידי מישהו, מתגלגלת שיחה בכיף. ממש נחמד לי. שותים אלכוהול ומעבירים את הזמן. ורוניק קוראת לי, אנחנו נכנסות. בפנים כבר מתחיל סשן (הראשון שאני רואה). אנחנו עומדות ומסתכלות. כואב לי עליה, ממש מרגישה את חוזק ההצלפות וכואבת. מיצינו. עושות סיבוב במועדון. מתחילה ההופעה. אסור לפספס את ה"כלי", נדחפות לראות את הגודל וממשיכות להסתובב. אני מתיישבת ליד מישהו. הוא בעניין, אני לא. בורחת לשומרת שלי בתירוץ דפוק. משועשעת. היא באמצע שיחה ואני עומדת לידם. הוא מחזיק ביד מקל במבוק (אני חושבת) ונותן לי מכה בין הרגליים, אני פותחת אותן קצת והוא נותן עוד מכה. אני מגורה וזה מוזר לי. עולים למעלה. אני לא יודעת לזהות אם אני חוששת או רוצה ומחליטה כהרגלי לזרום בלי לחשוב יותר מדי. לוקחת את ורוניק ליד. שלא תחשוב לעזוב אותי. היא נותנת לי בטחון.
ואנחנו למעלה. אני עומדת עם הבטן לקיר, ידיים למעלה ורגליים מפוסקות. מתחיל להצליף. עדיין לא כואב לי. אני מחליטה להתמסר עד כמה שאפשר. אני שמה לב שאני רטובה לגמרי. מגורה, אבל לא מרגישה מגורה. רק חשה, לא רואה ולא חושבת, משאירה את המחשבות לאח"כ. זה מוזר. אין לי מושג מה הולך מסביב, רק שולחת מדי פעם מבט חטוף לחפש את ורוניק שלא תנטוש אותי.
לוקחים אותי למרכז החדר. קושרים את הידיים לווים בתקרה והסשן ממשיך. חושפים את החזה שלי. זה לא אכפת לי, אני בהתמסרות מוחלטת. לא מעניין אותי מה הולך מסביב. ממה שהספקתי לקלוט נדמה לי ששלושה בנים השתתפו בסשן. באה עוד מישהי. מצטרפת גם. זה נחמד כשאישה עושה את זה. מעודדת אותי ומצליפה. ועוד מישהי, מגיעה מחבקת ומנשקת. זה עושה כ"כ כיף וטוב.
ולחשוב שלפני שבוע ויום לא חשבתי על כיוון כזה...
ממשיכים עוד ועוד, הכאב נסבל ולא נמאס. אני מנסה לחשוב עכשיו למה הפסקתי ולא זוכרת מה עבר בראש. משחררים לי את הידיים. מורידה מהחזה את שאריות השעווה החמה ומסדרת את החולצה. זהו. לוקחת אוויר. רואה את כמות האנשים בחדר שיושבים ומסתכלים ולא אכפת לי מאף אחד. יורדות למטה. שותה מים להרגע. מרגישה טוב, תחושה מוזרה. לא רוצה עדיין לנתח יותר מדי את מה שקרה, רוצה להנות מהרגע. אנשים שואלים. לא הרגשתי משהו מיני (למרות שאני לא יכולה להסתיר את הרטיבות שהייתה לי). לא בטוחה מה הרגשתי, אם זאת אני, או סתם שעשוע.
עומדים ליד הבמה ומדברים. אני גאה בעצמי.
רואה לידי את האדם שדיבר איתי במסעדה. מספרת לו שעברתי סשן ראשון. הוא מבקש ממני לשבת לו על הגב. אני יושבת והוא לוקח אותי לסיבוב. נהניתי כ"כ. צחקתי. עוד הייתי בהיפריות משונה מההצלפות. הרגשתי כ"כ מחוברת פתאום. כ"כ כיף לי. הוא סיים ואני רק חשבתי איזה כיף יהיה לפגוש אותו בפעם הבאה ו"לעשות עליו סיבוב". זהו. הולכים הביתה. הייתה חוויה מיוחדת. מדהימה.