לה וידה לוקה

זויה התכוננה לשיעור עם שחף כמו לקראת יציאה לצייד. לסבית או לא לסבית, על נעלי הג'ימי צ'ו שלה היא לא מוותרת. היא רכסה את השרוכים לקרוסלה הלבן והביטה במראה מרוצה. השמלה קצרה, אך לא מדי. המחשוף נדיב, אך לא מעניק לה מראה זנותי, המשקפיים בעלי המסגרת השחורה הכבדה שיוו לה מראה מכובד. היא נראתה כמו מורה מאופקת, אך כל מהותה שידרה שהיא נמרה מורעבת. קצת אודם בגוון אדמדם, עפרון שחור לעיניים והיא מוכנה.

שחף צילצלה בדלת חמש דקות לאחר הזמן שנקבע לה. היא לבשה ג'ינס משופשף וחולצת טריקו אפורה, גדולה בשתי מידות מגודלה האמיתי. זויה פתחה את הדלת במבט כעוס, "באיזה זכות את מרשה לעצמך לאחר לי?", שאלה. שחף התבלבלה וחשה שאינה מצליחה להוציא מילה מפיה. "טוב, כנסי, עכברונת, אין לי את כל היום בשבילך". תלמידתה נעלבה מהכינוי המשפיל, אך נכנסה בשקט לחדר העבודה.

היא הוציאה את שיעורי הבית, כמו מנסה למצוא בהם נחמה והגישה אותם לזויה, גאה שמילאה אחר כל המשימות ולדעתה - בהצלחה.
זויה הביטה בשיעורים בחטף, נעצה מבט מאשים בשחף ואמרה: "תגידי מותק, ברור לך שאת מנסה להתקבל למכללה לעיצוב? מה זאת העבודה הפחדנית הזאת? איפה המעוף? איפה הדימיון? איפה הסטייל, לעזעזל?". שחף לקחה נשימה עמוקה כדי שתצליח לענות, אבל זויה לא התכוונה לאפשר לה להוציא מילה. לא כרגע. "תקשיבי ילדונת, בחיי שאת התלמידה הכי עלובה שהיתה לי. אין לך שום סיכוי להתקבל כך למכללה. את צריכה אותי כמו אוויר לנשימה ויש לי המון עבודה איתך. לא יכול להיות שמעצבת תראה כמו עכברון קטן ומבוייש, לא יתכן שהיא תגיש עבודות כאלה הססניות וחסרות דימיון. את בטוחה שאת באמת רוצה להתקבל ושאת באמת מוכנה לעשות הכל בשביל זה?"

הפעם שחף לא היססה. "כן, אני בטוחה. את לא מבינה. אני באה מבית עני, תמיד רציתי להיות מעצבת פנים, כמו אלה מהתוכניות בטלוויזיה. זה החלום שלי ואני חייבת להגשים אותו ואני מוכנה ללמוד מהבוקר עד הלילה בשביל זה ולעשות הכל כדי שאתקבל. בבקשה אל תתייאשי ממני כל כך מהר. אני אלמד כל מה שתלמדי אותי ואצטיין".

אלה היו בדיוק המילים שזויה קיוותה לשמוע. מזימתה הזדונית הלכה וקרמה עור וגידים. עצם המחשבה על כך העבירה גל של חמימות בבטנה והחלה להתפשט כלפי מטה. "אוקיי מתוקה. אני מוכנה להאמין לך. אבל את תצטרכי להוכיח את העובדה שאת ראויה לאמוני כל יום. יש איתך כל כך הרבה עבודה, ששיעורים פרטיים פעם בשבוע לא יספיקו. צריך לעצב את כולך מחדש, כאילו היית בובה שקניתי ואני מעצבת כרצוני. אם תסכימי לתנאים שלי, אקח אותך תחת חסותי".

שחף לא היססה: "אני מסכימה לכל תנאי", אמרה ושוב תקף את גופה גל של צמרמורות.

"אלה התנאים, יקירתי ותקשיבי היטב לפני שאת מסכימה. את הולכת עכשיו הביתה, לוקחת את כל החפצים החיוניים שלך, לא כולל בגדים ועוברת לגור כאן בחדר המשרתת. את תצייתי לי בצורה טוטאלית. המילה 'לא' מחוץ לתחום. אני אלמד אותך עיצוב וסטייל אישי ואיך להיות ליידי ואשה ששווה משהו, אני אוציא ממך את העכברה ואכניס לשם אשה אחרת, שאת אפילו לא מדמיינת שקיימת בך. בתמורה את תעשי כל מה שאני רוצה וכשאני אומרת 'כל' אני ממש מתכוונת לכך. את תהיי המשרתת שלי, השפחה שלי וכל דבר אחר שארצה, זה ברור?"

"ברור", אמרה שחף ונתקפה בפחד שרק התעצם עם כל שנייה שעברה.

"אה ו... אם לא הבנת, השירותים שלך יכללו גם שרותים מיניים שאבחר לקחת ממך", אמרה זויה ועצרה לרגע את נשימתה. האם זה יצליח לה גם הפעם? האם קראה את הילדונת נכון?

שחף היססה. היא כל כך פחדה. מעולם לא נגעה באשה. בקושי היה לה ניסיון עם גברים. היא מעולם לא נמשכה לאשה. האם היא תעמוד בזה? האם תצליח לספק את זויה ולזכות במקום במכללה? לבסוף ענתה שהיא מסכימה לכל התנאים. היא הרגישה כמו זונה, שמוכרת את ערכיה תמורת הטבות ויחד עם זאת, היא חשה בריגוש שממלא את כולה, בציפייה שגרמה לגופה לרעוד שוב, לפיטמותיה להזדקר מבעד לחולצת הטריקו ולרטיבות בלתי מוכרת בין רגליה.

"מעכשיו תקראי לי 'גבירתי'", אמרה זויה. "יאללה, טוסי הביתה ותביאי את הדברים שלך. אני כבר לא יכולה לחכות לעשות לך את הבדיקה הראשונה. את מבינה מותק? זה התחביב שלי. אני אוהבת לקחת ילדות טובות ולהפוך אותן לכלבות הצייתניות שלי. אם תחזרי תוך שעה, זה בדיוק מה שאלמד אותך להיות. אם תאחרי בדקה, את משוחררת מההתחייבות שלך כלפיי, אבל גם מהסיכוי שלך להתקבל למכללה".

שחף יצאה מהבית בריצה, מקווה לתפוס את האוטובוס. לא היתה לה שום כוונה לאחר. אני? כלבה? חשבה לעצמה. עצם המחשבה השפילה אותה ובו בזמן גרמה לה לריגוש שעוד לא הכירה כמוהו. "כלבה", לחשה בראשה, "אני אהיה כלבתה של זויה"..

* קלייר שלי, כל כך הרבה זמן בלי סשן. הנה משהו שיחמם אותך, לקראת הסשן הקרב ובא.

-------------

כל מי שרצה להרשם למכללה הנחשבת, נאלץ להגיש תיק עבודות מרשים. זויה, שהיתה אחת המרצות הבכירות במכללה, ידעה זאת וניצלה את העובדה להגדיל את תזרים המזומנים שלה. בשעות הפנאי ובחופשים נהגה לתת שיעורים פרטיים למועמדים הפוטנציאליים ולעזור להם להכין תיק עבודות ראוי. זה לא היה מאד אתי מצידה ללמד תמורת תשלום את תלמידיה העתידיים, בוודאי לאור העובדה שהיא היתה אחת מהמחליטות בוועדת הקבלה, אך היו לה צרכים שרק כסף יכל לספק. היא אהבה לחיות את החיים הטובים, להתענג עליהם, לרכוש לעצמה את הנעליים היוקרתיות ביותר, הבגדים הסקסיים ביותר ולצאת לחופשות יוקרתיות, שכללו תפנוקים והנאות בשרים. אבל יותר משזויה אהבה כסף, היא אהבה נשים ולא סתם נשים - נשים כנועות וצייתניות, בהן יכלה לעשות כרצונה.

בשעה שש בערב צלצל הפעמון בדירתה היוקרתית שבצפון ת"א. בפתח עמדה בחורה כבת 22, קטנה, בעלת מראה נאיבי משהו וחזה בולט, שכמו ביקש להסתתר מתחת לחולצת טריקו גדולה. זויה סקרה את גופה עד שהבחורה חשה שקרני רנטגן חודרות לה לאיברים הפנימיים ביותר והחלה לזוז בחוסר נוחות. "היי, אני שחף, באתי לשיעור הפרטי, לא איחרתי, נכון?". הטון המתנצל סיפק לזויה את התשובה שרצתה.
הבחורה הזאת היא בדיוק מה שהיא זקוקה לו עכשיו - קינוח חם ומתוק, טרף חדש שיחמם את מיטתה, ינעים את לילותיה ויגרום לה את הריגוש האהוב שבכיבוש ובאילוף.

השיעור התנהל על מי מנוחות. זויה היתה קרירה אך מקצועית וסיפקה לשחף את כל הידע הדרוש לשיעור ראשון. לפני ששחף יצאה מביתה, היא הגישה לה ביד מהוססת את שטר הכסף. זויה הניחה לו ליפול, כמו בהיסח הדעת. שחף מיהרה להתכופף ולהרים אותו. זויה נעצה בה מבטים מרוצים. כך היא תראה כשתכרע ברך לפניה. כך ישבנה יבלוט כשיפגוש את השוט, כך פיה של שחף יתקרב לאצבעות רגלה הלבנה, רגע לפני שיצמד אליה וילקק אותה לאות תודה על האילוף. אין ספק, שחף עומדת להיות כלבתה החדשה.

"אני מצפה שתגיעי לשיעור הבא עם כל השיעורים שהטלתי עלייך", אמרה בטון סמכותי, "אין לי סבלנות לתלמידות עצלות. אם את רוצה להיות תלמידה שלי, את תצטרכי להפגין חריצות וציות מלא לכללים שלי. אחרת לא תתקבלי לא אליי ולא למכללה, זה ברור?", שאלה בטון שכבר יודע מראש את התשובה.

שחף הופתעה מעט מהתוקפנות שבדרישה, אבל מיהרה לענות: "כן, בטח, אני אכין את כל השיעורים ואציית לכל כללי השיעור שלך. אני חייבת להתקבל למכללה, את לא מבינה אפילו כמה".

"יופי מתוקה", אמרה זויה, הפעם בטון רך יותר, כשידה מלווה אותו ומלטפת קלות את ראשה של שחף, "אני בטוחה שתהיי תלמידה מצטיינת".

צמרמורת עברה בגופה של שחף. היא אפילו לא הבינה מדוע. משהו במגע של זויה היה אחר, אחר משל מורה שנותנת לה חיזוק. היא לא ידעה אם זאת צמרמות של עונג או של פחד, אבל היא בהחלט עתידה לגלות שמעתה שני אלה יהיו שזורים בחייה יחד. חייה כשפחתה של זויה רק מתחילים.

ידיי שחרשו בך תלמים מתחדשים,
זורעות כעת בשדה פרא.
עיניי שזיהו כל מבט שזרקת,
מביטות בך כעת כבפלא.
גופי שזרם אל גופך כנהר,
מטפטף אלייך כפלג.

ידיי שעשו לך אהבה,
מכות בך כעת בהלם,
פי שנשק לשפתייך בתשוקה,
נפער לצרחה ונסגר באלם.

וכן, אהובה,
עוד נחרוש ונזרע,
עוד נביט ונדע,
עוד ננטוף ונגעש,
עוד נלך שלובות זרוע בתלם.

אם הכל יהיה בסדר עם הפיצים, אגיע הערב לקומזיץ.
זקוקה לטרמפ הלוך בשעה 9-9 וחצי ולטרמפ חזור בחצות.
מתנדבים מוזמנים לפרטי.

לפעמים בא לי לכתוב ספר, אבל הוא יהיה הזוי מדי ומי בכלל יאמין שהכל אכן קרה.
לפעמים בא לי לבכות, עד שתצא לי הנשמה.
לרב בא לי לשמוח, עד שאתגלגל מצחוק ואשנק מהקלה.
לעיתים בא לי ללכת ולא לחזור בחזרה.
לפעמים, בא לי לשלוט ולא ממש משנה אם בגבר או באשה.
לרב בא לי למצוא את מי שהייתי, לפני שכל זה קרה.
אני רוצה את כל החבילה: קריירה, בית, משפחה,
גבר, אשה ובעיקר אהבה. לחוש אותי שוב מפרפרת, בין ריגוש לתדהמה.
כל כך הרבה חומות בניתי ולהסיר אותן זאת עבודה.
בנתיים, אני נושמת, אותי, אליי - בהדרגה.

במשך שלושה ימים ניסינו לגרום אושר אחת לשנייה, ללא הצלחה.

אתמול, אחרי בילוי משותף שנגמר במועקה, חזרתי הביתה והגעתי לתובנה. אהבה היא דרך להגיע לאושר. היא איננה האושר עצמו.
אהבה שאינה מאפשרת לנו לצמוח, להיות מלאי חיים, לאהוב את החיים בטירוף ולרצות לזלול אותם בביסים ענקיים, אינה ברת קיום, מפני שהיא מרחיקה אותנו מהאושר. אין צורך להלחם כדי לשמר אהבה, מה לאהבה ולמלחמה? שהאהבה מגיעה למצב כזה, היקום משדר לך שאתה נמצא במקום לא נכון, שאתה מוותר על היעוד שלך, שאתה חי את החיים מתוך ויתור במקום לחגוג כל רגע בו אתה חי.

אני אוהבת את אור אהבת נפש, תמיד אוהב אותה, היא תמיד תהיה יקרה ללבי, תמיד ארצה בחברות שלה ובקיומה בחיי ובחיי ילדיי שמאוהבים בה בטירוף, אבל אין מקום לקשר זוגי שמונע משתינו להיות מלאות בשמחה, מסופקות ולא מבוטלות.

כשהבנתי זאת, לא יכולתי להתאפק והתקשרתי ושיתפתי את אור בתובנה שלי. לא היה קל לשתינו. אבל הגיע הזמן לשחרר, דווקא מתוך האהבה הגדולה שיש בינינו. כל אחת מאיתנו הגיעה למצב שאושרה נמצא מחוץ לקשר ואם לא נשחרר, נאבד את הסיכוי למצוא אותו.
אני אוהבת אותה כל כך שאני רוצה באושרה. אני אוהבת אותי ורוצה באושרי.

והנה תרגום חופשי לתפילת הגשטאלט, שמבטאת זוגיות בצורה כה נפלאה:

"אני-אני, אתה-אתה
לא הגעתי לעולם הזה כדי לחיות לפי ציפיותיך
לא הגעת לעולם הזה כדי לחיות לפי ציפיותיי
אם נמצא אחד את השני - זה נפלא
אם לא- זה לא נועד להיות"

אור יקרה שלי,
כמה שהענקת לי בקשר הזה, היית הכל- אם ואחות, מאהבת וחברה. אני רוצה באושרך והוא חיוני לאושרי, כי זאת מהות האהבה.
אני משחררת אותך למצוא את אושרך,
תודה שהבנת והסכמת לשחרר אותי לדרכי.
אני כאן כחברתך לנצח.

אוהבת.

יצאתי בשישי למסיבה ולא הבנתי מה אני עושה שם ולמה. בדרך ליוו אותי הודעות האסמס של אור, שקראו לי לחזור.
אני לא יודעת אם זה מצב הרוח שהיה לי, העובדה שהשתנתי והתבגרתי בשנתיים והפכתי לאמא או אמת אוביקטיבית, אבל המסיבה היתה נוראית בעיניי.היה חם, צפוף והמוני ברמה שכבר לא מהנה, המוזיקה לא הרקידה, רוב האנשים היו לא מוכרים וכעבור דקות אחדות כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "תוותרי על האגו הענק שלך ותחזרי אליה, הרי שם זה המקום האמיתי בו את רוצה להיות". ולא רציתי. מאד לא רציתי. גם כי האגו הענק שלי מגן עליי וגם כי היה לנו כל כך רע ביחד, כל כך הרבה זמן, כי הפגיעות נערמו להררי ענק, עד שנדמה היה שאנו חיות בחיריה, כי הכבוד ההדדי הלך ונמחק, כי שכחנו בדרך מה זה להיות בנות זוג ואפילו חברות וכל מה שהיה בינינו זה שני ילדים מדהימים ששתינו כל כך אוהבות. כי שתינו הפסקנו להיות האשה שבה השנייה התאהבה והפכנו לשתי קורבנות עלובים של הקשר, שמתחרות זו בזו מי נפגעה יותר ומנהלות פנקס חשבונות של עלבונות וקשיים.

חזרתי מהמסיבה בתחושה של עצב ענק,של אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני באמת רוצה מעצמי וממנה. ואתמול ניהלנו שיחה ארוכה, רגע לפני ויתור אמיתי ושלם על הכל ולתמיד. שוחחנו על הקושי, על הכאב והעלבון וכן, על האהבה שעוד שם וקיימת, על התמימות בלחשוב שהיא יכולה לנצח, כשהנה, כל כך הרבה זמן ניסינו ונשארנו והיא בעיקר ניצחה אותנו ושינתה את שתינו לבלי הכר, משתי נשים מלאות שמחת חיים, מיניות ויצירתיות לשתי אומללות שמשוויצות כל אחת ברשימת הכאב שלה.

ככל שהשיחה התארכה, כך הבנו יותר כמה אהבה עוד יש שם כמה ויתורים שתינו נצטרך לעשות אם נבחר בה שוב, כמה מחירים כבדים עוד נשלם כדי שהיא סופסוף תצליח ותהיה דומה למה שהיה לנו פעם והתלבטנו והתחבטנו והגענו להחלטות וביטלנו אותן והחלטנו שוב ואחרי שעות של התשה הדדית היתה רק מסקנה אחת ששתינו הצלחנו להגיע אליה - כן, הסיכון לפגיעה חוזרת קיים וגדול, אבל לא נסלח לעצמנו ולא נצליח באמת להתקדם הלאה, אם לא ניתן לעצמנו סיכוי אמיתי ומלחמה אחת אמיתית והדדית על הקשר הזה. אנחנו אוהבות מדי מכדי לוותר לפני החייאה אחרונה והפעם אין צ'אנס נוסף - החולה יחיה או ימות.

קמתי בבוקר בלי זעקות שמחה, פעמוני כנסייה לא צילצלו וזעקות קוללו לא נשמעו מכיוון הלב שלי. קמתי בפחד איום וענק ממה ההחלטה הזאת תעשה לנו הפעם ועוד כמה כאב נסב אחת לשנייה לפני שזה יגמר סופית ועם תקווה אחת קטנה, כמעט בלתי קיימת, שאולי אולי הפעם נצליח לא להכשל שוב, נצליח לגרום אחת לשנייה את האושר שידענו להעניק זו לזו פעם,כלכך מזמן.

אז אני שוב מהמרת, מהמרת על האהבה הזאת והקשר הזה ואני יודעת שאני מהמרת על סוס חולה, אבל אני עוד זוכרת איך הסוס הזה היה אלוף המירוצים ובתוכי, כל מה שאני רוצה זה לתת לו סיכוי לנצח שוב.

אחרי שנתיים של התאפסנות בבוידעם, אני יוצאת היום לראשונה למסיבה.
אני מתרגשת ומחכה לדעת איך ארגיש. האם שנה של טיפול בצמד הזאטוטים תגרום לי לחוש שונה הפעם?
זאת גם הפעם הראשונה שאצא למועדון שלא במסגרת זוגית וזה מוזר וזר לי. אמנם אגיע עם יפתי, קווין אם ובן זוגה ובכל זאת - זה שונה מאד ובפעם הראשונה אני יוצאת למסיבה עם ספק קל ועצב בלב וכן, גם ציפייה.
לא מעניין אותי לצוד וגם לא לסשן, אני רוצה להנות מלרקוד ולהשתחרר מכל מה שעבר בשנה הזאת. להרגיש לרגע חופשיה.

טיילתי היום בנמל ת"א , כשלפתע הבחנתי בדוס חביב עם שלושת ילדיו. לא יודעת מה גרם לי להעיף בו מבט שני, אבל לכדתי את מבטו, מבט שהיה מוכר לשנייה, לפני שברח מעיניי.

אני לא יודעת אם זה אכן היה הוא, אחד מעבדיי הראשונים, אבל המפגש הזה הזכיר לי נשכחות. הכל התחיל בשיחה עם חברה טובה: "את פשוט חייבת להכיר אותו, הוא הנפש התאומה שלך. הוא שולט וצעיר מאד, אבל הוא חבר נפש שלי וכשאני שומעת אותך-אני שומעת אותו ולהפך. הוא רוחני ומצחיק, אינטיליגנטי וכריזמתי ואני לא אנוח עד שתכירו, כי אני בטוחה שתהפכו לחברים טובים".

לא שהתנגדתי לחברות חדשה, אבל עם בחור שצעיר ממני בשבע שנים? על מה יהיה לנו לדבר בכלל? אבל סמכתי עליה וכבר באותו ערב קבענו לדבר שלושתינו בצ'אט. הוא נכנס כולו רוח, צלצולים ופוזות ותהיתי על מה היא דיברה. מה היא עושה עם הילדון הגאוותן הזה ומה לו ולרוחניות ו/או לשליטה? אני בטוחה שהבחור הזה לא היה מצליח לשלוט אפילו בחתולה מיוחמת. המשכתי מפוהקת בשיחה, ממלאה את הבטחתי לחברתי ומצפה שהשיחה תסתיים מהר ככל האפשר. כעבור שעה חברתי פרשה וגם אני הייתי בדרך, אבל אז הוא שינה את הטון והתחיל לדבר ישירות, ללא כל הפוזות ואני התחלתי לגלות עניין אמיתי.

הקלישאה טוענת שרושם ראשוני לא ניתן לתקן, אבל הפעם הוכח שזאת רק קלישאה. הבחור היה באמת מקסים אמיתי וכל מה שאני אוהבת בגבר. כעבור שבועיים נוספים, הוא הפך לעבד שלי, קשר שהיה הרבה מעבר לשליטה. היה בו כל מה שיש בקשרי שליטה מוצלחים. הוא הרגיש משוייך, אני הרגשתי התמסרות הדדית, היתה שם אהבה מיוחדת, עדינה ומרוגשת וסקס מוטרף שעשה לי ריגושים עוד הרבה אחרי שחזרתי הביתה. מעל הכל היתה שם תחושה שאין צורך בפוזות וגם לא במילים, חשנו אחד את השני ברמה כמעט טלפאטית. ידעתי אותו, מבפנים, הכי עמוק והוא ידע אותי באותה מידה.

בחור צעיר מנגן בגיטרה, אני נכנסת אליו הביתה ומצווה עליו להתפשט. הוא מציית אבל משהו בעיניים שלו שאני כה מכירה, שונה לי הפעם, מין עצב עמוק. הוא כורע מולי, אבל אני מרימה אותו על רגליו, מולי, מביטה לו בעיניים ושואלת: "מה קרה מותק? אתה יכול לספר לי". הוא משפיל מבט ומספר לי על הפחד שלו, הפחד הכי גדול שלו. אני מלטפת אותו ולוקחת אותו לאמבטיה, שוטפת את כולו במים, רוחצת אותו כמו שרוחצים תינוק, מכרבלת אותו אליי. כשנעמד לו, אני מצמידה אותו לקירות הרטובים, ממששת את גופו בגסות, מפשקת את רגליו ומתחילה להחדיר אצבע מיומנת לאחוריו. הוא מתחיל להתפתל ולהאבק. אני אומרת רק "שששש, תבטח בי..." וממשיכה, בוטחת בו שיאמר את מילת הביטחון אם יזדקק לה. "אל תזוז, אני כבר חוזרת", אני אומרת, יוצאת לסלון ומביאה משם את הסטראפ און שלי. קצת סידורים טכניים- שרפרף, קרם סיכוך ואני בתוכו, מזיינת אותו, נרטבת מהמים שעוד נותרו בינינו וממנו. אני גומרת ונושכת את עורפו, הא גומר מיד אחריי וזועק מעונג ואחר כך לוחש לי "תודה". הרטיבות שלו איננה רק ממים ואחרי שאני מנגבת את דמעותיו בלשוני, אני מנגבת אותו ולוקחת אותו למיטה.

אני נמצאת מעליו ומרגישה-יודעת שמה שאעשה עכשיו יגרום לי לאבד אותו לנצח וזה נראה מחיר כבד כרגע. ובכל זאת אני ממשיכה. אני מכסה אותו כמו שמכסים ילד, מתלבשת ונצמדת אליו, מכרבלת אותו, שרה לו שיר ערש, עושה לו הילינג ומרגישה את היד מתחממת מעל הלב והבטן ואת הכאב משתחרר. הוא בוכה לי בידיים עד שהוא נרדם ואני הולכת, לא לפני שאני מביטה בו מבט ארוך, אחרון.

יותר לא שמעתי ממנו. לא באותה השנה. חיכיתי לטלפון ההוא וידעתי שלא יגיע. שנה עברה, בדיוק שנה ומעברו השני של הקו נשמע קולו המוכר: "אהובה, אני חייב לך הסבר". האגו שלי מתקומם. אני משתוקקת לשמוע, אבל לא רוצה לתת לו את העונג. נכון, ידעתי, אבל זה לא עשה את זה יותר קל. לבסוף, אני מתגברת על הצורך המיידי לטרוק לו את הטלפון ואומרת: "אני מקשיבה".

"זוכרת את הפעם ההיא? האחרונה? אני לא יודע מה עשית, אבל פתחת לי את הנשמה. למחרת הלכתי לבית הכנסת, הרגשתי את אלוהים, רציתי אותו, משהו בנשמה שלי היה כל כך נקי, שרציתי לגעת בו. באותו השבוע התחלתי בתהליך של חזרה בתשובה. עכשיו אני עומד לסיים את התהליך ולהפוך לדוס אמיתי, עם הבגדים והכל. היית מאמינה? אני, העבד שלך, דוס? אני שזיינתי את חצי ת"א? זה לא מעניין יותר, מצאתי את האמת ורגע לפני שאני שם לגמרי, רציתי לומר שלום ותודה וסליחה ושאהבתי אותך ולא התקשרתי כי כל כך פחדתי ממה שקרה שם בינינו. עד היום אני לא מצליח להבין מה זה היה. פחדתי שאם אפגוש בך זה יהרוס לי את הכל, שלא אוכל להמשיך. אבל עכשיו אני חייב לעצמי ולך פגישה אחרונה, לפני שלא נוכל יותר. לא לסקס ולא לשליטה, לחיבוק אחד אחרון".

גם אני לא יודעת מה היה שם, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה אחת החוויות הכי מדהימות שחוויתי בעולם השליטה. אני מסרבת לפגישה, שומרת עליו מעצמו. זאת לא מסיבת רווקים, ראבק, זאת חזרה בתשובה ועם אלוהים אני לא נכנסת לשום תחרות משונה. אנחנו נפרדים באהבה ומבטיחים לא להתקשר אחד לשני לעולם.

אני חושבת שפגשתי בו היום בנמל. דוס די צעיר עם שלושה ילדים, שרגע לפני שחמק ממבטי, הציץ אליי מעיניו הצעיר ההוא עם הגיטרה, זה שהיה העבד שלי.


* הסיפור אמיתי לחלוטין. כמה פרטים מזהים שונו למקרה שמישהו עדיין מכיר אותו כאן.

אז כן, לכמה ששאלו בפרטי שלי ושל אור - אחרי 4 שנים נפרדנו.
אנחנו לא ברוגז, נפרדנו באהבה רבה, שכנראה תשאר לעוד שנים רבות ומי יודע, אולי פעם הכל יהיה שונה, רק שעכשיו זה בלתי אפשרי.

ולא אדבר על העצב, הקושי וכל מה שמלווה בפרידה אחרי תקופה ארוכה כזאת, זה אישי אפילו לאקסביציוניסטית כמוני.

אלה היו 60 שניות של עדכון על המתרחש בחיי, שהסתיימו עקב צרחות הקהל (פיצי ומיצי מתעקשים לשחק במכשירי חשמל).