לה וידה לוקה

זויה חזרה לחדר עם סכין גילוח, קערת מים, מגבת וקצף גילוח. היא חייכה למראה שחף, השכובה מפושקת בספרדר ודומעת על המיטה, היא עלתה על המיטה, דחפה את הספרדר למעלה, כך שכפות רגליה של שחף היו מעל לראשה, נעמדה בפישוק מעליה ואט אט החלה להתיישב עד שאיבר מינה המכוסה עצר בדיוק מעל איבר מינה החשוף של שחף. לאט כופפה את גופה, הזיזה שוב את הספרדר, עד שפיה פגש בדמעותיה של שפחתה החדשה. היא שלפה את לשונה ובתנועה ארוכה ליקקה את הדמעות. "טעימות לי הדמעות שלך, כלבונת, אני מתכוונת לטעום עוד הרבה מהרטיבות שתהיה לך בזכותי, למעלה ולמטה", בעודה אומרת זאת, ידה ליוותה את דבריה, ליטפה את הרטיבות שנותרה בצד העין וירדה משם לכוס של שחף, דוחפת לה אצבע תובענית ומאשרת: "את עדיין רטובה, כלבונת, מייחם אותך אפילו לדמוע עבורי. ועכשיו, בואי נהפוך אותך לכלבה ייצוגית".

שחף רעדה. היא רצתה לומר כה הרבה, אבל לא יצאו לה מילים מהפה, היא רצתה להלחם בזויה, אבל כל מה שרצתה באמת זה לגמור סופסוף. האשה הזאת מטורפת, אבל איך שהוא היא יודעת לגרום לגופה רעב שאינה מכירה. היא צריכה את האצבעות של זויה עכשיו בתוכה, ממלאות אותה, דופקות אותה, היא צריכה לגמור. אחר כך תחשוב איך לברוח מכאן ולהתנקם בפסיכית.

זויה התיישבה לצידה והחלה מורחת קצף גילוח לאורך כל שפתי הכוס. סכין הגילוח שלה פעל על בטריות ורטט. שחף נתקפה שוב אימה. מה אם הפסיכית תפצע אותה? תחתוך אותה? זויה ניחשה את מחשבותיה ולחשה: "שששש....כלבונת, תלמדי לבטוח בגבירתך. ככל שתקדימי לעשות זאת, כך יקל עליך האילוף". היא לקחה את הזמן להתענג על גילוח הכוס של שפחתה, מורידה ערימת שיער אחת אחרי השנייה, נהנית להגביר את קצב הסכין ולחוש כיצד שחף רועדת תחתיה מפחד. מדי פעם עצרה, רק כדי לגרות שוב את הדגדגן ולשמור על הרעב של שחף. בכל פעם כזו, שחף החלה לגנוח מעונג מהמגע הקר והתובעני. בכל פעם שגניחותיה גברו מדי לדעת זויה, היא הוציאה את אצבעה והמשיכה לגלח. לבסוף התבוננה בעיני הנץ שלה בכוס המגולח ונהנתה מהתוצאה. הוא היה אדמדם מעט ורטוב מאד.

"ועכשיו, כלבונת, נותר לי דבר נוסף לפני שאחזור לאלף אותך. את זקוקה לשם חדש שילווה אותך כל זמן שאת הכלבה שלי. שם אמיתי של כלבה. אקרא לך... מממ... 'סול'. גם כמו מפתח סול, כי אנגן על גופך ואפיק ממנו מוזיקה שאינך מכירה וגם כמו נשמה, כי לא רק גופך יהפוך לרכושי, גם נשמתך תהפוך לשייכת".

שחף התעשתה מהמקום המפוחד בו היתה עד עתה וניסתה להרים את עצמה על מרפקיה, כשהגיבה במהירות "היית מתה". זויה סתמה את פיה בידיה ואז, בידה השנייה, סתמה גם את אפה. "את לא במצב להתווכח סולי. את תהיי כלבה טובה, מובן?". שחף התקשתה לנשום ורק הנהנה בראשה. זויה החלה ללטף את פניה של שחף ברוך ולומר, "כך הרבה יותר טוב, כלבה יפה שלי, סולי תהיה כלבה טובה". שחף כמעט התענגה לרגע על הרכות הזאת, אבל מיהרה להקשיט את גבה לאות שאינה נהנית מהסיטואציה. זויה צחקה ומיהרה להחדיר שלוש אצבעות לכוס הרטוב של שפחתה. שחף השתנקה מהפתעה ומכאב. הכוס שלה לא היה מוכן לשלוש אצבעות שוב. זויה לא התחשבה בכך והתחילה לדפוק אותה חזק, מהר ופולשני. היללות של שחף גברו. היא לא יכלה יותר. היא ידעה מה היא צריכה לעשות והחלה לבקש: "בבקשה גבירתי, תני לכלבה שלך לגמור".

"מה את?", שאלה זויה בקור.

"הכלבה שלך", ענתה שחף, שכל כולה הפכה לחור רעב, שלא מעניין אותו דבר.

"מה שמך?", שאלה זויה בתובענות.

"שחף"

זויה העיפה לה סטירה, "שאלתי מה שמך, כלבה".

"שחף"

זויה שלפה את אצבעותיה מהכוס של שחף וזו התחילה לבכות "לא,בבקשה אלתצאי ממני, לאאאא".

"מה שמך?"

"סול. קוראים לי סול", ענתה שחף והחלה ליבב ולרעוד.

"נכון. את הכלבה סול. הכלבה סול - הרכוש של זויה"

"כן, כן", בכתה שחף, כשכל גופה רועד ומתפתל.

זויה החזירה שלוש אצבעות לכוס של שחף ודפקה אותה שוב, הפעם בקצב איטי. היא עוד לא גמרה ללמד אותה היום.
ידה השנייה ניגשה גם היא לכוס, אצבע אחת נשלפה וזויה מרחה אותה ברטיבות של שחף, לאט, לקחה אותה לאחוריה של כלבתה והחלה להחדיר אותה לישבנה.

שחף החלה למחות, אך זויה היסתה אותה מיד באמצעות שלוש אצבעותיה, ששבו לדפוק אותה חזק ומהר. "תלמדי, כלבונת, אין עונג ללא כאב. כך גומרות כלבות מאולפות. כלבה טובה צריכה לדעת להזדיין בתחת. כלבה טובה צריכה לכאוב כשהיא גומרת בשביל גבירתה. שחף התפתלה ורקדה על כל ארבע האצבעות שחדרו אותה, תבעו אותה, ידעו אותה מבפנים. הגניחות שלה הפכו לצרחות חשק.

"עכשיו את יכולה לגמור, הכלבה סול", אמרה זויה והגבירה את הקצב בשני חוריה של שחף.

שחף התפוצצה על אצבעותיה בצרחות, גמרה כפי שלא ידעה שניתן לגמור.

"כלבה טובה", אמרה זויה, "כלבה טובה שגומרת רק כשגבירתה מרשה לה". היא ליטפה את ראשה של שחף, כשם שמלטפים כלבה נאמנה וחייכה אליה בזחיחות.

"אני שונאת אותך", אמרה שחף מבעד לערפל.

"אני יודעת סולי, עכשיו את שונאת אותי, בקרוב תאהבי אותי כפי שלא אהבת מעולם. אני אהיה הסם שלך, זה שלא תוכלי לחיות בלעדיו".

"בחיים לא", ענתה שחף.

"שששש... כלבונת, תנוחי קצת", אמרה זויה ושיחררה את שחף מהספרדר. היא משכה את שחף בידה, הורתה לה באצבעה לרדת למזרון שלמרגלות מיטתה וציוותה: "לכי לישון, כלבונת, מחר יהיה לך יום מאד מעייף". שחף נשכבה על המזרון, מתכננת את בריחתה, אבל אז זויה שלפה קולר ורצועה, הצמידה את הקולר לצווארה, את הרצועה לכף ידה וכך, כשרצועת הכלבה של סול כרוכה על ידה, הלכה לישון.

כתבתי את הפוסט הקודם ולא ידעתי מה אני כותבת.
האמת טפחה על פרצופי כסטירה מצלצלת, כואבת ואכזרית.

פעם בכמה שנים אני נשבעת לעצמי שאני לא מתקרבת יותר לנשים, גם אם אנג'לינה ג'ולי תרד על ארבע ותתחנן למכות בטוסיק.

מי צריך את הבלאגן הזה?

עם גברים זה כל כך פשוט - יש סקס טוב, יש חיבור טוב - נפלא: מתאהבים או רק מזדיינים, חברים, צוחקים, מתקרבים, נפרדים או נשארים, שום סיבוכי יתר.

לעומת זאת נשים - מסובכות, חצי מהזמן הן או במחזור או לפני או בביוץ או סתם הורמונליות. הן רוצות לדבר על זה, הן רוצות לדעת יחסינו לאן, הן מבקשות שאפתח, שאשתף, שנעשה שרינג, הן הולכות וחוזרות ובורחות ומתקרבות ואומרות משהו אחד ומתכוונות לשני ואת צריכה לקרוא אותן ואם לא קראת אז את לא רגישה ואם כן קראת, אז למה לא הגבת ובטח ניחשת ואיך זה שלא ותכילי אותי ותכרבלי אותי ותתכרבלי ובואי לחיבוק ובואי נזדיין ובואי נוותר על סקס ובואי נהיה חברות ואנחנו לא יכולות להיות חברות - מסובכות, אמרתי?

תתרחקו מנשים, אני אומרת לכם, למען יאריכון ימיכם. בחיי שאני מנסה (ולא מצליחה בנתיים).

השנה למדתי יותר מבכל שנה אחרת על אהבה.
על אהבת אם לילדיה - מי היה מאמין שאוכל לאהוב כך ללא כל תנאי, בהתמסרות טוטאלית,
על מלחמה על אהבה ואז ויתור עליה ואז זכייה בה מחדש - מי היה מאמין שאוכל להמשיך הלאה למרות כל הקושי,
על אהבה חברית - מי היה מאמין שחבריי הטובים ידבקו בי כך, גם כשנושאי השיחה שלי היו חיתולים ולילות ללא שינה,
על אהבה עצמית - מי היה מאמין שאאבד אותה כך ומי היה מאמין שבכל זאת אצליח לזכות בה מחדש.
כמה שאיבדתי תקווה השנה וכמה שזכיתי בה מחדש.

תודה לכל האנשים שאני אוהבת, שעזרו לי בתהליכים האלה,
לילדיי שלימדו אותי את השיעורים הכי גדולים בחיים ואוהבים אותי כל כך,
לאור אהובתי, שלא ויתרה עליי ועלינו,
לקלייר, שפחתי-אהובתי, שנלחמה עלינו,
לבעלי שסבל אותי גם כשהייתי מפלצת (לא בלי טרוניות, אבל סבל),
לזרה מוכרת-חברתי האהובה, שהרימה אותי לא פעם ממעמקים,
לקווין אם, בת דודתי, חברתי והנשמה הענקית שמלווה אותי כבר 34 שנים באהבה,
לחבר הכי ותיק וטוב שלי, שהיה שם בשבילי בטוב וברע (מתגעגעת)
ולחברים החדשים שזכיתי בהם השנה ושהעניקו לי ים של אהבה.

ומאחר ולא השתמשתי מספיק בשורש א.ה.ב בפוסט הזה,

אוהבת

חג שמח לכולם.

לפני שנים רבות עבדתי באגודה למען זכויות הפרט של ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים. שם במרתף הקטן בנחמני, הכרתי לראשונה את הקהילה. באותם ימים אפילו לא הגדרתי את עצמי כדו מינית אלא כסתם סטרייטית שהתנסתה עם אשה. באגודה הכרתי לראשונה את הבעיות והקשיים עמם מתמודדת הקהילה. נלחמנו בהתבטאויות של הנשיא עזר וייצמן, עזרנו לבסס את קבוצות הנוער, הבאנו למודעות את מחלת האיידס והרגשנו שאנחנו נלחמים לבד מול קהל עוין, שכנראה לעולם לא יבין אותנו. אני משתמשת ב"אנחנו" למרות שהייתי בורג קטנצ'יק במערכת קטנה בפני עצמה ובכל זאת, ככל שהעבודה נמשכה, כך הזדהיתי יותר עם מטרות הקהילה והפכתי לחלק ממנה. באותו מרתף בנחמני לא הכל היה כל כך רציני. שם גם צחקנו, חגגנו, התחרמנו, החלפנו ספרים בנושא והכרתי לראשונה גברים שמדברים על עצמם בלשון נקבה. באותו מרתף קטן נרצחו שלשום שני אנשים, בגלל זהותם המינית ואין לדעת מתי ישוב לשם הצחוק. כמה עברנו בשנים האלה וכמה הושג מבחינה פוליטית וחברתית ובכל זאת, כמה מעט הושג אם פשע שנאה כזה יכול להתרחש כאן בינינו, בלב ת"א.


ולא קשור בכלל. אני רוצה להמליץ על אחד מהסי.די.ם הכי יפים שלי, אחד שלא ניתן להשיג בארץ, אך ניתן לשמוע ברשת, במקומות שונים. דיסק שכולו מחווה לחוכמה נשית ולכוח הנשי. אני מאזינה לו בכל פעם שאני מחפשת לעצמי שלווה וחיבור לעצמי ולמשהו גדול ממני. השמעתי אותו גם לילדיי, בשעת המסאג' היומית שלהם והוא הרגיע אותם כפי שהוא עושה לי. שמו grandmother turtle
אפשר לטעום ממנו כאן וגם לקרוא על מה הוא מספר:

http://www.seventhwavemusic.co.uk/albumgrandmotherturtle.html

לעוד שירים של קרולין הילר אפשר להאזין כאן:


.1http://www.legalsounds.com/download-mp3/carolyn-hillyer-%26-nigel-shaw/songs-of-the-forgotten-people/album_31815


נדמה לי שאין מה לומר על הפוסט הזה, אז תדלגו ופשוט תהנו מהמוסיקה.
יום נעים ובטוח לכולם.

הגניחות של שחף הלכו וגברו, גופה החל לרעוד ולהשתולל על אצבעותיה של זויה. זויה הביטה בה במבט חודר, לומדת כל תגובה שלה. רואה כיצד המילה 'כלבה' גורמת לה להרטיב יותר ויותר, כיצד המגע החזק, המשפשף בגסות את הדגדגן, גורם לגניחות שלה להפוך לצרחות חשק, היא אהבה לשמוע אותה צועקת ומתחננת לעוד, יותר מכל היא עומדת ליהנות מהרגע הזה ולמתוח אותו, להפיק את המירב מרגעי האילוף הראשונים של שחף על מנת לחנך אותה להיות הכלבה הצייתנית המושלמת בשבילה.

הכוס של שחף החל להתכווץ, רגליה החלו להסגר על שתי אצבעותיה של זויה וללחוץ אותן זו לזו, זויה ידעה שהיא עומדת לגמור והפסיקה מיד. בטון קשוח אמרה: "אמרתי לך לא לסגור רגליים בפניי, כלבה. משהו לא היה ברור בפקודה הזאת?". שחף בלעה רוק ואמרה: "סליחה, אני לא אסגור שוב, בבקשה אל תפסיקי, בבקשה". זויה חייכה: "אני רואה שאת לא תלמדי שום דבר בטוב, צריכים להיות איתך קשוחים כל הזמן, נכון כלבה מיוחמת שלי? שמת לב כמה עבירות עברת בדקה? גם לא קראת לי 'גבירתי', לא דיברת על עצמך בגוף שלישי ככלבה שלי וסגרת רגליים. שלוש עבירות דורשות אילוף קשוח, כלבה". "לא גבירתי, בבקשה, הנה אני אומר נכון", אמרה שחף, כולה באקסטזה, "בבקשה גבירתי הכלבה שלך לא תסגור יותר רגליים, בבקשה אל תפסיקי לדפוק את הכלבה שלך".

"מעט מדי ומאוחר מדי", קבעה זויה, הותירה את שחף הנרעשת על המיטה וניגשה שוב לשידה. הפעם הוציאה ממנה מוט שנראה כמו מוט מטאטא, רק קצר יותר ועם שתי טבעות ברזל מחוברות בצדדיו ושתי רצועות עור שטבעות וקליפס בצידן. שחף החלה לפחד. הייתה לה סיבה טובה לרעוד. זויה ניגשה אליה ובמיומנות ענדה את צמידי העור לכל קרסול של שפחתה. את הטבעות הצמידה בעזרת הקליפס לטבעות במקל. לפני ששחף הבינה מה קורה לה, רגליה היו פשוקות בפישוק רחב, שלא יכלה יותר לסגור. היא נכנסה לפאניקה וחשה כיצד כל החרמנות עוזבת את גופה באחת: "שחררי אותי בת זונה, תשחררי אותי, מי נתן לך רשות לקשור אותי כך? אני לא רוצה יותר. ההסכם מבוטל, אני לא רוצה להתקבל למכללה, אני לא אשלם את המחיר הזה". זויה הצמידה אצבע אחת לפיה של שחף ולחשה "שששש... כלבונת. איבדת את הזכות להחליט כשנתת לי תשובה חיובית. עכשיו או שתתנהגי יפה ותהני מהאילוף שלך או שאכניס לך שוב את הגאג. מה את בוחרת כלבה?". שחף לא התכוונה להכנע. ידיה היו עדיין פנויות והיא החלה להאבק בזויה ולנסות לשרוט אותה ולצבוט אותה, אך ההתנגדות שלה הסתיימה בשתי סטירות לחי מצלצלות שזויה הדביקה לה. "מספיק, כלבה, הצגת את הלא רוצה שלך והאגו שלך יכול להרגע, עכשיו תסתמי את הפה הגדול שלך או שאאלץ לסתום אותו בדרכי וזה יכאב. הזדמנות אחרונה - את הולכת להיות כלבה טובה או שאת זקוקה לעידוד?".

שחף רתחה, בעיקר על עצמה, היא לא הבינה איך הביאה את עצמה למצב הזה, מה שבטוח שיותר היא לא מתכוונת להכנע. "אני לא אהיה הכלבה שלך בחיים, מקסימום אני אציית לך, אבל בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אברח ואלשין עלייך. תשכחי מזה שאהיה מאולפת. תשכחי ממני. מה קרה, קשה לך למצוא זיון בלי לקשור בחורות?".

זויה התעלמה מהטיזינג. היא כבר הספיקה להכיר קצת את שחף והבינה כמה היא זקוקה לאילוף שלה, כמה מתחת לחזות המתחסדת והנלחמת, זה מה ששחף באמת - כלבונת שזקוקה לגבירה שתאלף אותה. שוב ניגשה לשידה והפעם הוציאה ממנה שוט רצועות מזמש. היא הרימה את המוט בין רגליה של שחף וסידרה אותו כך שהכוס יהיה פנוי וחשוף. "היית כלבה רעה, שחף ותענשי על כך, הזהרתי אותך." שחף החלה לצרוח כשהשוט פגש שוב ושוב בשפתי ערוותה, גופה התפתל וריקד לפי הקצב שקבע השוט, חום התפשט בכל גופה, עד שזה התחיל להתפתל מעונג ולא רק מכאב. זויה צחקה צחוק רם, "ידעתי שתאהבי גם את השוט הזה, כלבה מיוחמת שלי. איתך לא צריך לדבר במילים, איתך צריך לדבר משוט אל כוס, רק הכוס שלך יודע מה את באמת צריכה. לא נורא מותק, בקרוב גם את תדעי". עוד כמה הצלפות ושחף היתה מוכנה. "את רוצה לבקש משהו מגבירתך, כלבה?", שאלה זויה בטון משועשע. "כן גבירתי, בבקשה תזייני את הכלבה שלך שוב", אמרה שחף, בלי לחשוב פעמיים.

"בשמחה כלבה מיוחמת שלי", אמרה זויה. הפעם דחפה שלוש אצבעות לחור של שחף והחלה לזיין אותה במהירות, ללא הכנה, בתנועות קצובות, קשות וחזקות. שחף צרחה את העונג שלה לאצבעותיה של זויה. "הכלבה שלך יכולה לגמור, גבירתי?", שאלה כשלא יכלה יותר להתאפק. "ברור שלא, כלבונת. הגמירה הראשונה שלך תהיה אחרי שני דברים. קודם כל, כשתהיי ייצוגית כמו כלבה טובה והשני, אחרי שאעניק לך את השם האמיתי שלך, השם של הכלבה שלי. את לא חושבת שתמשיכי להקרא שחף, נכון? שחף הוא לא שם של כלבה."
שחף החלה לבכות מפחד, התרגשות ותשוקה, כשזויה הלכה לאמבטיה להביא קצף ומכשיר גילוח.

זויה ידעה כיצד לטפל בכלבות מתחילות. כעבור שעה קלה, שחף כבר ידעה לעבור ל'רגלי' ול'ארצה' מבלי להסס ובלי לחשוב פעמיים. זויה הבינה שכעת הגיע תור הגזר. היא זיהתה את המבט המבולבל על פניה של שחף, זה הנע בין שנאה לכניעה ונלחם בעצמו. היא ראתה בעיניה החדות את הרטיבות בין רגליה של שחף, שעברה אל הבד הלבנבן של הטרנינג הדקיק. ללא ספק, הגיע הזמן לתענוגות. הכלבה הזאת תתמכר לה, אם תרצה ואם לא תרצה.

"יפה, כלבונת, עכשיו את יודעת לציית לפקודות הבסיסיות ביותר. בקרוב תלמדי עוד רבות מהן וכעת, בואי ונטפל לך בישבן האדום והמסכן שלך, שעוד לא רגיל להצלפות". היא שתקה וחייכה לעצמה בחיוך נבזי משהו. עוד כמה הצלפות שהישבן הזה יכיר, בכמה סוגי שוטים וכמה סוגי כאב ועונג היא עוד תלמד אותו. "קדימה, כלבה, תורידי את המכנסיים וגשי אליי על 4".

שחף זכרה הפעם לומר מבעד לגאג, "כן, גבירתי". גופה היה במין מצב של הלם, בין כאב להצפה של אדרנלין ואנדרופינים, בין עונג לכאב עצום. הישבן שלה שרף, היא כמעט ויכלה לחוש כל אחת מההצלפות וכולן נבלעו בבשרה והפכו לאחת. אבל ההפוגה הזאת והקול הסמכותי אך הרך יותר של זויה, אפשרו לה לשוב ולחשוב. היא שונאת את הכלבה, כמה שהיא שונאת אותה, איך שהיא תתנקם בה. זויה עוד תראה, כל המכללה תדע איזה בת זונה אנסית היא, בעצם, היא תטפל בזה בעצמה, היא תצליף בזויה עד שירד לה דם, היא תזיין אותה עם צינור ענק, היא תגרום לה להתחנן לרחמים. הכלבה הזאת חושבת שהיא ניצחה אותה, אבל אין לה מושג מי זאת שחף. כשגדלים היכן שהיא גדלה, לומדים לשרוד. שחף היא שורדת ולוחמת. אמנם ביישנית קצת, אבל פייטרית אמיתית. "חכי, חכי" היא מלמלה בראשה.

"אני אחכה עוד הרבה עד שתתפשטי? זקוקה לעידוד של השוט, כלבה?", קולה של זויה קטע את רצף מחשבותיה. זה לא הזמן להלחם, הנקמה טובה כשהיא קרה. עכשיו היא תספוג הכל ויבוא יום וזויה תשלם. היא מיהרה לומר "לא, גבירתי" והחלה לפשוט את מכנסי הטרנינג באיטיות, עד שנותרה ערומה וכך החלה ללכת על ארבע לעבר גבירתה.

זויה הביטה בעיני נץ בכל צעד. הישבן החצוף, המלא, המתנדנד מצד לצד, הכוס המבוייש, המסתתר, השדיים המלאים והכבדים שהתנדנדו עם כל צעד, השיער השופע שכל כך בא לה למשוך. כמה שהיא תהנה מהילדונת הזאת, שכבר מתחילה להיות הכלבה שלה. שחף הגיעה עד לרגליה של זויה ונעצרה על 4ארבע, מושיטה את שתי ידיה לכסות את ערוותה. זויה לא היססה והעיפה לה סטירת לחי מצלצלת: "מה זה צריך להיות, כלבה?", אמרה בטון מקפיא דם, "עוד לא הבנת שאת הרכוש שלי ורכוש לא מסתיר את עצמו מפני גבירתו? בפעם הבאה שתנסי זאת, זה יכאב הרבה יותר. ועכשיו, קדימה כלבה, תסתובבי ותני לי לטפל בישבן של הרכוש שלי".

שחף כל כך התביישה. מעולם לא הרגישה כה חשופה ומושפלת, מעולם לא סטרו לה, מעולם לא נעצו מבטים סוקרים בישבנה, למעשה היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליו עד עתה. היא ידעה שזכות הבחירה ניטלה ממנה לעת עתה והסתובבה כך שישבנה פנה לעבר זויה.

זויה נטלה לידיה קרם תינוקות והחלה לעסות את ישבניה של שחף. בהתחלה זה שרף קצת, אבל אז שחף נרגעה והחלה להנות מהתחושה, בניגוד לרצונה. התנועות היו עיגוליות וקצובות ושחף הרגישה שגופה כמעט בטראנס, מגיב לידיה של זויה ומתחיל לנוע כמו מעצמו כדי לחוש עוד ועוד מהן. זויה צחקה צחוק מרושע: "ידעתי שאת כלבה מיוחמת, מותק. את כבר אוהבת את זה, אה? נעים לך שהידיים של גבירתך מטפלות בך?".

שחף מיהרה לומר לתוך הגאג: "לא!", זויה צחקה בתחילה ואז העיפה לשחף סטירה נוספת, תוך כדי צחוק מתגלגל: "שכחת לומר 'גבירתי' וגם שיקרת לגבירתך. חבל שתנסי לשקר לי, כלבונת. הגוף שלך מגלה לי את כל האמת, הוא כבר יודע למי הוא שייך. רוצה לראות?". זויה מיהרה לדחוף את כף ידה מעל הכוס של שחף וחפנה אותו בחוזקה. כף ידה התרטבה לגמרי מנוזליה של שחף. היא הושיטה אותה לאפה של שחף ואמרה: "תריחי, כלבה, לכלבות יש חוש ריח טוב. את מריחה את הייחום שלך? את מבינה מה הגוף שלך מספר לי? את רואה שהוא מגלה לי כמה את תאהבי להיות הכלבה המיוחמת שלי?".

שחף מחתה שוב מבעד לגאג, מנסה לסתור את דבריה של זויה, אבל הריח אמר את שלו. היא באמת חרמנית. איך לעזעזל זה קרה? מה לה ולחירמון מכאב? מה לה ולהתחרמן מאשה? זה העולם שהשתגע או שהיא יצאה מדעתה? היא השתתקה ולא אמרה מילה נוספת, מתביישת בהוכחה שקיבלה. "זה עוד כלום לעומת הייחום שתגיעי אליו מלהיות הכלבה שלי ועכשיו אני עומדת לתת לך טעימה", אמרה זויה וסידרה את שחף כך שתתהפך על גבה, בעזרת רגלה שננעצה בבשרה של שחף וסובבה אותה. "תנוחה חדשה, כלבה. כך כלבות ממתינות לטיפול של גבירתן. את תשכבי על הגב ותמשכי את שתי רגלייך פשוקות ומורמות לצדי מרפקיך ותמתיני לטיפולי". שחף ההמומה הרימה את רגליה, מודעת לכך שבתנוחה זאת הכוס שלה פעור אל מול מבטיה החושפניים של זויה. היא החזיקה אותן חזק ולא העזה להרפות, אך סגרה אותן זו כלפי זו. המבטים האלה הרגו אותה. זויה הרימה את כף רגלה ובעזרת עקב הסטילטו שלה דחפה את רגליה של זויה לצדדים. "שלא תעזי לסגור את עצמך בפניי, כלבה. אם תעשי זאת שוב, אאלץ לפתוח אותן כך שלא תוכלי שוב לסוגרן, גם אם תרצי".

כעת זויה יכלה להתבונן היטב בכוס של הכלבה שלה. היא נהנתה להביך את שחף, היא נהנתה מחוסר האונים שלה ומאי היכולת שלה להפר פקודה. ואז, ביד מיומנת כף ידה חפנה שוב את הכוס השעיר והחלה לצבוט אותו עם כל כף היד. "נצטרך לגלח אותך, כלבה, את מאד לא ייצוגית כך", אמרה והחלה להחדיר אצבע מיומנת לתוך הכוס. אצבעה טבעה ברטיבות של שחף. היא הוסיפה לה אצבע נוספת והחלה להעביר את שתי האצבעות הלוך ושוב מלמעלה למטה, מתעכבת בכוונה על הדגדגן, לוחצת עליו וממשיכה הלאה. גופה של שחף החל להגיב ולנוע מעצמו. "כן, כלבה טובה, בדיוק כך, תרקדי על האצבעות של גבירתך, כלבה מיוחמת שלי". שחף רצתה לצרוח מתסכול, אבל לגופה היו תוכניות אחרות והוא החל לנוע בעוצמה לעבר ידיה של זויה, מנסה לכוון אותה לעבר החור הרעב שלה. זויה צחקה שוב את הצחוק המרושע שלה, "את מנסה לרמוז לי משהו, כלבונת? החור של הכלבה שלי זקוק לגבירתו? זקוק לי שאזיין אותו ואמלא אותו ואקרע אותו? סבלנות כלבונת, לאט-לאט". שחף יבבה מרב השפלה ותסכול, אבל לא יכלה להפסיק לנוע בעוצמה. לבסוף, זויה החדירה שתי אצבעות לעבר החור שלה והחלה לדפוק אותה חזק ומהר. שחף גנחה באקסטזה, עד שגניחותיה הפכו לצעקות מבעד לגאג. זויה אהבה לשמוע צרחות, היא שיחררה את הגאג ושחף נדהמה לשמוע את צרחות העונג של עצמה, אבל אז, לפתע ובבת אחת, זויה שלפה את אצבעותיה מתוכה והיא הרגישה כה ריקה וכה מחורמנת, עד שכמעט יבבה מתסכול.

"להמשיך כלבה שלי? את צריכה שאזיין לך את הצורה?". לשחף כבר לא היה אכפת, היא רק רצתה שזויה תמשיך ולחשה, "כן, בבקשה גבירתי". "כך לא מבקשים, כלבונת", אמרה זויה בטון דידקט, "כלבה מדברת על עצמה בגוף שלישי מול גבירתה. הניסוח הנכון הוא 'בבקשה גבירתי, תזייני את הכלבה המיוחמת שלך', ברור כלבונת? קדימה". שחף בלעה רוק וטונות של אגו. היא היתה כל כך חרמנית שחשבה שתמות אם זויה לא תזיין אותה מיד. לבסוף אמרה: "בבקשה גבירתי, תזייני את הכלבה המיוחמת שלך". זויה חייכה חיוך זחוח והחזירה את ידה לכוס של שחף, מזיינת אותה חזק ולוחשת, "שלא תעזי לגמור בלי רשות, כלבה, הגמירות שלך שלי ורק אני אחליט מתי תגמרי ואם בכלל".

שחף כתבה את הכותרת: "אילופה של שחף" והתחילה להתעצבן. מה זויה, הכלבה הזאת, חושבת לעצמה? שהיא תהיה הכלבה שלה? עם כל הכבוד למכללה, שאמורה להציל אותה מחיי הדלות בה חיה משפחתה, היא לא כלבה של אף אחד. בטח לא של האשה המשוגעת הזאת, בטח לא של אף אשה. היא תתהפך בקברה לפני שתכנע לה. רוצה לשחק? אין בעיה, היא תשחק עם זויה, אבל היא תקבע את הכללים. רוצה פנטזיה יצירתית על אילוף מישהי ששמה שחף? היא תקבל את הפנטזיה הכי יצירתית. שחף התיישבה וכתבה במרץ ובזעם סיפור על כלבה אמיתית בשם שחף, שמסתבכת עם גנבת כלבים בשם זויה ונושכת אותה עמוקות, עד שהגנבת חוטפת כלבת. לפתע נזכרה שזויה דרשה פנטזיה מינית ולכן הוסיפה לסיום זיון פראי של שחף הכלבה עם הכלב רקסי לאור ערימה של עצמות עסיסיות. רצתה יצירתיות? קיבלה הכלבה. מרוצה מעצמה, הפנתה שחף את מסך המחשב לזויה ואמרה בטון מתריס: "סיימתי, גבירתי".

זויה קראה את החיבור ודבר ראשון שרצתה לעשות זה להעיף לשחף סטירת לחי מצלצלת, שתדביק אותה לקיר ותעמיד אותה במקומה. אבל במקום זאת, לקחה נשימה עמוקה, הזכירה לעצמה ששולטת צריכה לשלוט קודם כל בעצמה וחשבה לרגע איך תשיג את אותה מטרה מבלי להראות לשחף שהצליחה לעצבן אותה.

"יפה מתוקתי", אמרה לבסוף, "היצירתיות שלך מתקדמת. אני רואה שהזדהית כל כך עם תפקיד הכלבה שהפכת את הגיבורה לכלבה אמיתית. זה יפה, אני מעריכה את זה, זה בדיוק המקום בו אני רוצה שתהיי - שתרגישי לא כמו ילדונת שמשחקת כלבה אלא כמו כלבה אמיתית שכל מטרתה היא לציית לגבירתה, לענג אותה ולשעשע אותה. אגב, גם לא הטריד אותי שבחרת להזדיין עם כלב, אם תבקשי ממש יפה אולי אסדר לך אחד. מה שהטריד אותי בחיבור שלך הוא שהכלבה נושכת את גבירתה וכזאת התנהגות לא יכולה לעבור בשקט. אני מבינה שהכלבה העתידית שלי במצב רוח קרבי ואני מאד נזהרת מלחטוף כלבת ולכן, כדי שזה לא יקרה חלילה, את תסתובבי היום עם גאג, עד שמצב רוחך ישתפר".

זויה ניגשה למגירת השידה ושלפה גאג. היא משכה בשיערה של שחף לאחור באכזריות, עד שפיה של זו נפער לצעקה. אז דחפה את הגאג לפיה. "אם תעזי להוציא אותו, אאלץ לקשור לך את הידיים. זה ברור כלבונת?", שאלה בתקיפות. שחף היתה בהלם. כאב לה והיא התקשתה לנשום בחופשיות רק דרך האף. היא רצתה להרביץ לזויה, אבל ידעה שזאת תנצח אותה בשנייה ולכן רק הנהנה עם הראש.

"את תגיבי בנימוס גם עם הגאג. תדברי לתוכו ותעני כראוי", ציוותה זויה. שחף נהמה לתוך הגאג: "כן, גבירתי" ותוך כדי חשבה מה לעשות ואיך להחלץ מהמצב ההזוי שהיא נמצאת בו.

"יפה כלבונת" אמרה זויה, "מאחר והתחלת איתי על רגל שמאל, אין טעם לבזבז זמן בתהליך האילוף שלך, אחרת אפתח לי כאן כלבת רחוב חוצפנית. נתחיל מיד. 'ארצה' - מכירה את הפקודה? כשאשמיע אותה את תרדי לריצפה כמו כלבה טובה ותמתיני לרגליי להוראות נוספות. כשאומר 'רגלי' את תלכי לצידי, צמודה לרגליי, על 4, ראש מורכן וגב ישר. עכשיו נתחיל להתאמן".

זויה ניגשה שוב לשידה שלה ושלפה משם שוט רכיבה שחור, מעוטר בפסים לבנים. היא ניגשה לשחף. אמרה 'ארצה' ודחפה את שחף עם רגלה לריצפה. שחף הנדהמת לא זזה. זויה שלפה ממנה את חולצת הבטן, אחזה בפיטמתה וסובבה אותה בחוזקה. "לא כדאי לך להסתבך איתי, ילדונת, אם תרצי או לא תרצי, את תהיי כלבה טובה ואם תעזי לטעות, השוט שלי יזכיר לך איך להתנהג. קדימה - רגלי".

שחף לא זזה מרב תדהמה, שוטה של זויה הועף באויר והחל לנחות על ישבנה. היא קפצה מפחד ומכאב. "כשאני נותנת לך פקודה, כלבונת, את תמלאי אותה מיד. 'נעשה ונשמע', זה ברור כלבה?". כששחף לא מיהרה לענות לתוך הגאג, שוט הרכיבה פגש שוב בישבנה בעוצמה. היא מיהרה לעבור לרגלי, כשהיא ממלמלת לתוך השוט "כן, גבירתי". ישבנה האדים מתחת לטרנינג הלבן, כאב לה, היא היתה המומה ובכל זאת, חשה ברטיבות משונה מתחילה להתפשט בין רגליה.

זויה ידעה שהיא מיהרה מדי. "מה קרה לך? שכחת שכדי לתפוס את הטרף הצייד חייב להיות סבלן?", חשבה לעצמה. היא היתה חרמנית על הבחורה הצעירה הזאת והחרמנות גרמה לה לא לחשוב בהגיון. לא מתאים לה. שחף תגיע, היא ידעה זאת בוודאות, כפי שידעה שאם תיקח אותה עכשיו, מיד, הילדונת תתמסר, אך תברח על נפשה במהירות ולא זאת היתה כוונתה. "סבלנות של בדואי", שיננה לעצמה והלכה להחליף לבגדים נוחים יותר.

שחף התייצבה מול הדלת בדיוק כעבור שעה, כולה מתנשפת ומיוזעת. היא לא האמינה שהצליחה להגיע בזמן. המחשבות לא הפסיקו להטריד אותה. למה חזרה? היא בכלל לא לסבית, האם זה באמת רק בגלל הרצון שלה להתקבל למכללה ואם כן, אז למה לעזעזל הלב שלה דופק כמו משוגע ופרפרים מתעופפים לה בבטן? מה האשה הזאת עומדת לעשות בה? היא התכוננה לגרוע מכל - זויה תפשיט אותה, תתבונן בה במבטי הרנטגן שלה, היא תיגע בה, היא תדפוק אותה... לשחף כבר יצא לשמוע על מה לסביות עושות זו לזו ועצם המחשבה גרמה לה להסמיק ולרעוד מפחד ואולי גם מציפייה. אבל לזויה היו תוכניות אחרות.

"יופי, מותק, הגעת בזמן", אמרה לשחף, כאילו היו שתי חברות שקבעו לכוס קפה. "מה זאת הזיעה הזאת? גועל נפש. חכי, אביא לך בגדים להחלפה. הטרנינג שלי יתאים לך". היא עזבה את שחף בפתח הדלת וחזרה עם מכנסי טייץ צמודים וחולצת בטן. שחף לא האמינה שתאלץ ללבוש את הבגדים החושפניים האלה, נראה כאילו עדיף כבר להיות ערומה מלחוש את הטייץ נתקע לה בחריץ בין רגליה ואת החולצונת הזאת נדבקת לשדיה הגדולים, אבל היא ידעה שאין טעם להתווכח. "אין בעיה", אמרה לזויה, "איפה האמבטיה?".

"איפה האמבטיה, גבירתי", מיהרה זויה לתקן אותה, "מעכשיו כל משפט שלך יסתיים במילה הזאת, שמשייכת אותך אליי כרכושי הפרטי."
.
צמרמורת עברה בגופה של שחף, כשענתה, "כן גבירתי".

היא מיהרה להתרחץ, מרגישה שהמים ששוטפים את גופה, רק מגרים אותו יותר, במקום להרגיעו. מה יקרה כשתצא מהאמבטיה? מה יקרה לה?

זויה החליטה לשחק לאט לאט, בקצב שיגרום לשחף להרגע. כל כך להרגע עד שתבשיל להיות הטרף הטעים ביותר שידעה. כששחף יצאה מהמקלחת היא סקרה את גופה ונהנתה מהתוצאה. כמה שהיא תהיה יפה בלי הבגדים. הטרנינג הלבן התאים כל כך לגופה בצבע הזית. השדיים שלה בלטו, הפיטמות עמדו לכבודה, כמה שיהיה כיף לשחק בהן, להתעלל בהן. היא הסיטה את המחשבות החרמניות מראשה ואמרה, "קדימה, יש לנו תיק עבודות לעבוד עליו ודבר ראשון שנעשה זה לעבוד על הדימיון והיצירתיות שלך שלוקים בחסר. תשבי ליד השולחן ותתחילי להכין שיעורי בית. הנה התרגיל עליו את צריכה לעבוד: תכתבי פנטזיה. פנטזיה מינית. בואי נראה לאן הדימיון שלך מסוגל להגיע. הפנטזיה יכולה להיות בכל ואריאציה, אבל יש לה סייג אחד - הגיבורות שלה הן את. ואני ושמה של הפנטזיה הוא 'אילופה של שחף'. זויה נהנתה מכמה שהיא מרושעת. שחף התחילה להבין אט אט לאן נפלה.

במחלות של אבא שלי, אלצהיימר או פרקינסון, חלה החמרה והוא החל להזות הזיות פרנואידיות. הפעם הוא בטוח שבבית האבות רוצים להרעיב אותו ואז להרעיל אותו.

אתמול קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית בבית האבות בו הוא מתגורר, שהודיעה לי שאבי חלה בדלקת ריאות בפעם ה-11 השנה, שהריאות שלו על סף קריסה ושהוא מסרב לקבל זריקת אנטיביוטיקה שתציל את חייו, בטענה שהיא מכילה רעל. ביקשתי, התחננתי, הפצרתי, איימתי, אבל דבר לא עזר. אור היתה גדולה כתמיד והתנדבה ללכת אליו ולשכנע אותו פנים מול פנים, כדי שאני אוכל להשאר לטפל בתאומים, אבל גם שעה וחצי של שיחה אוהבת איתה, לא עזרה.. לבסוף הייתי צריכה להכריע אם לכפות עליו את הזריקה שתציל אותו או לתת לפחד שלו להרוג אותו.

אבא שלי, היקר והאהוב, האבא החזק שלי שהיה שם תמיד למעני, אומר לי שאם אתעקש שיקח את הזריקה הוא יברח מהבית, מספר לי שהוא מעדיף למות, מתעקש לספר איך מנסים להרעיל אותו בזריקות ולהרוג אותו בהרעבה. לרגע אחד אני מוכנה אפילו להאמין לתסריט ההזוי הזה, רק כדי לא להודות בפני עצמי שהאלצהיימר שלו החמיר, שממש תכף כל מה שישאר ממנו זאת הקליפה, שהשלב הבא זה חוסר זיהוי של אהוביו ואני כל כך לא רוצה להאמין. שנייה אחר כך אני מתעשתת ונותנת את האישור לכפות עליו את הזריקה.

שני אחים כופתים את אבי, אחד ברגליים ואחד בידיים. הוא נאבק ולפני שהוא שם לב הזריקה כבר הוזרקה והוא אפילו לא שם לב.אור מדווחת לי מהשטח שהכל בסדר, שנהגו בו בכבוד, שלחצו לו את היד לפני ואחרי, שהסבירו לו שאין ברירה. כשאני סוגרת את הטלפון אני בוכה את נשמתי, כך, מול הילדים הקטנים שלי, אמא פתאם לא חזקה. לרגע, אמא היא רק הילדה של אבא שלה, שהלב שלה נקרע.