או יותר נכון, הייתי רוצה שהיא תהיה שלי.
אך זה הדבר היחיד שאי אפשר לצפות לו מזונה. נאמנות.
זונה ממין זכר, שהגיעה אלי מנויישת עם התחת הכי מקסים שראיתי.
כישפה אותי מההתחלה והפכה אותי למכורה שלה.
התחברנו דרך הפנטזיות שרקמנו יחד, זה, או חיבתי לרקטומים.
אבל התרחקנו. היום אנחנו יותר כמו חברות טובות, אבל לפעמים יוצא לי להזדמן למיטה שלה והיא בוכה לי כמה היא רוצה זין שיפתח אותה מאחור ואז יגיע לענג אותי.
הכלבה זקוקה לאילוף, כי אני נעשתי רכה יותר עם השנים.
דרוש סוס הרבעה צעיר שיעמיד אותה במקום.
אני מקבלת כמה וכמה פניות ולרוב לא עונה. זה לא כי אני סתם כלבה, פשוט אין לי עניין.
בכל שיחה, תמיד חשוב לעורר את העניין אצל הצד השני לפני שהוא ישכח או ידפדף אותך.
כן, אני בתקופה שהכרויות וירטואליות, על כל אפליקציותהם חחח, לא מושכת אותי. איך מעבירים כריזמה דרך מסך?
אי אפשר!
תמיד אמרתי שאתה לא בן אדם אמיתי בחיי, רק שם בתוך זרם המידע על המסך, עד שלא נפגשנו. אז מה בכל זאת אני רוצה? מה מטרת הפוסט הזה ובכלל השהות שלי באתר הזה?
מעבר לכך שאני מוצאת גברים שאוהבים שנכנסים אליהם, או בשפה ברורה יותר, כאלה שאוהבים לקבל בתחת, מרתקים, קסומים ומסוגלים לחשוב מעבר לתפיסות המגדר המקובלת, אני מחפשת לחזור לפנטז. פעם זה היה משהו מאוד חזק בתוכי והיום זה קצת דהה.
אז אתם מוזמנים לבוא ולנסות לעורר בי עניין, אני לא מבטיחה כלום.
*אה, אה, אה, והכי חשוב, אל תתיחס בהודעה למה שכתבתי בפרופיל. זה נכתב לפני יותר משנתיים והשתנתי מלאן מאז.
בוא נזדיין על קברים
נתלה ממעקים
התגלגל עם החצץ
קבלי עלייך את עוצמת אהבתי
ההימור שלקחתי עלייך כל פעם גדל מחדש
כשאתה מביאי בפתחי סיכונים חדשים
אני סוג של יוצאת עם בחור שמעניין אותי מאוד, אבל הסקס עוד לא שם. אני ממשיכה לחקור אותו כאופציה, אבל אני נעשת רעבה. רעב שהוא לא יכול להשביע כרגע.
ואז אני מוצאת את עצמי בכלוב, חוזרת לדמיין. והכלוב מצית אותו בשנייה. על כל המשחקים והפנטזיות שאני מייצרת בראש ואין להן פורקן, לא באמת מספק.
לחנוק מישהו בתוך הירכיים שלי, להטביע אותו בכוס המטפטף שלי. להיזכר באלוהות הנשית שבי עם החמלה העוטפת. לתת למישהו לסגוד לי כי אני באמת שווה את זה.
אבל מי לא אוהב אתגר, לעצב בחור למידותי. להבהיר מה נעים ומה לא, איך נוגעים, איך מענגים. להגיד בפה מלא מה אני רוצה כמה ולמה.
לתת למישהו להיכנס לעולם שלי באמת.
להתמזג, לאבד את עצמך בתוך השני, המוכר, שהוא גם אני אבל בעצם לא. אני מחליטה את ההחלטות בשבילך, בשבילי. ואין לי צורך לחשוב, רק להיות, מסור, מתענג, טובע בתוך הבשר הרך, מלא החמלה. ברגע השלם שבו כל העולם אחד. אני עצים, אני ים. אני זוכררת את הנשימה האחרונה והראשונה שלי. את המקום המדויק שלי על הכדור ברגע אחד קטן.
עברו לפחות יומיים מאז הבוקר.
כמה שירים אני כותבת עלייך ושוכחת, בכל פעם עם מצב רוח אחר. פעם מתאימה אותך למידותי, עד שאוכל ללבוש אותך כחליפת עור. ואחרת מדברת על ההפיכה שלנו לאחד כשניכנס יחד לתוך גולם וכל מה שנעשה זה נאכל גלידה ואחד את השנייה. או בונה סיפור מעשיות על הבובה המפחידה בעלת הזימה.
ובכל אתה הגיבור הראשי, כובש העולמות, מציל העלמות, שולט בימים ומקופפם לרצונך. מלך האורגזמות הבלתי מעורער.
לפעמים אתה העבד הנרצע, שממלא אחר פקודות כשלבבו נמלא אור.
אך רציונלי כמוך, שלא יאפשר לעצמו את הזריקה של הכל, שבוע חופש, כי כבר שנים לא לקחת. ככה אני מדמיינת לנו, שוברי גבולות ומרצי האנרגיה הטהורה של שמבעבעת בתוכנו.
בלילה שקט, כשכולם הלכו לישון, מתחיל לו קונצרט הנחירות. לאחד יש אף סתום (זה הצלילים הגבוהים) וזה עם האסטמה מביא את הטנור. מלמול מתוך שינה הוא לא שותף מקובל, אך הערב נכנס לרפרטואר. ואני מאזינה בשקט, כולי תקווה שלא יחנקו בשנתם, או יותר גרוע, יתנו לשדי החלומות שלהם להשתלט.
