ירושלים של זהב

חתמתי על חוזה שכירות ואני האדם המאושר ביותר בעולם. זהו.

נניח כמו לחלום חלום אירוטי ממש מושקע ומחרמן ורגע לפני השיא להיזכר (בחלום כן?) שגברת ה' אסרה עליי לגמור. מודה שהיה לי קשה לקום בבוקר למחרת.

אני חרמנית בצורה באמת יוצאת דופן מאתמול בצהריים (כולל חלום כחול מפורט בטירוף מאתמול בלילה) ואני במניעה עד יום שלישי לפחות. איחלתי לחיילת בהצלחה מה אני אגיד לכם. אגב, אם אני לא כותבת לכם אחרי יום שלישי אז שתדעו שחייתי ביניכם כמו פרח בר.

האמת היא שעבר עליי שבוע מוזר. הייתי בתקופה כל כך עמוסה בעבודה שאני חושבת שהדחקתי דברים שהייתי צריכה לעצמי ואז כשזה נגמר הגוף פשוט הודיע שלוקחים הפסקה. בימים האחרונים יש לי קושי בלהירדם בלילה. זה תמיד התסמין הראשון של האפיזודה הדכאונית אצלי. זה ושאנשים מתחילים להחמיא לי שרזיתי. למרות שמאז שחזרתי מהודו אני די מקפידה לאכול ירקות ולשתות מים אז הגוף שלי יציב במשקל שלו. האמת היא שביום חמישי בבוקר התקלחתי פעם ראשונה אחרי 3 ימים. פשוט לא היה לי כוח להתקלח, משהו לא ברור. 

(למי שדואג לי אז אין צורך, אני מטופלת ויש לי מערכת תמיכה חזקה)

רציתי לכתוב פוסט על הפליי שהיה ביום שבת. אני שונאת כשהמילים בורחות ברגעים האלה. היו לי 2 סשנים באותו פליי. אדון ה' כתב את כל מה שיש להגיד על הסשן הראשון אצלו בבלוג. מוזמנים לחפש ולקרוא. 

אני רוצה לדבר על הסשן השני שהיה באותו לילה. זה התחיל בזה שראיתי סשן אימפקט מושקע בטירוף והתחשק לי גם. הבעיה היא שאני לא מסוגלת לבקש דברים שאני רוצה. יש לי איזה גמד קטן שיושב אצלי בראש ואומר "יעל סתמי ת'פה, לא מגיע לך כלום."

בכל מקרה הלכתי וביקשתי יפה מכות. זאת אומרת מלמלתי שאני רוצה מכות. אדון ה' שלח אותי לבחור 5 כלים לסשן. זה היה מרושע כי כשאני במיינדסט הזה אני לא כל כך טובה בלקבל החלטות. בכל מקרה הלכתי לפליי רום וניסיתי לבחור את הכלים העדינים יותר. אחרי זה הוא שם לי גאג ושלח אותי להביא את הקולר. אחד מהדברים שאני ממש שונאת בגאג זה העובדה הבלתי נמנעת שבסוף אני ארייר על עצמי. העובדה שאני לא יכולה לדבר לא באמת מפריעה לי כי אני יודעת להביע את עצמי יופי יופי עם מבטים וג'סטות. 

אחרי שסיימתי להביא את הדברים נדרשתי להוריד את הבגדים הונילים שלי ולהישאר עם ההלבשה התחתונה שהייתה לי. בזמן הזה של הלילה כל מיני אנשים עברו לג'קוזי כולל ל' בת הזוג של ה'. כמובן שאדון ה' החליט לקחת אותי לאיזור שם ולעשות מופע לכבוד ילדת היומולדת. בשלב הראשוני של המכות קיבלתי החלטה מודעת לוותר על הקרב מול הריור ונתתי למה שיש שם לצאת. ל' ציינה את זה בקול וכמובן שהרמתי את הראש ונעצתי בה מבט זועם. אחרי עוד כמה סריות של מכות כבר התחיל הערפל המתוק של הספייס. 

זה היה סשן קטן וחמוד. הוא קרה כי הבעתי את הרצונות שלי בקול אפילו שאני ממש לא טובה בזה. אני באמת שמחה על מערכת היחסים עם ה'. הוא ממש האלוהים שלי אז זה מתאים לי לקרוא לו ככה בבלוג. 

אור ואהבה❤️

סוף סוף הצלחתי להשיג סנט מוריץ לדיירים שלי ועכשיו אני הולכת לנקות את כל הסחלה מהלמטה של המחבתות. והתנור. ובאופן כללי כל החום מהכלים הולך ללכת מכאןןןןןן.

ביום שישי התחלתי לראות דירות. הגעתי למסקנה שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב את הבית של אמא שלי. חיפוש דירה זה לא תהליך קל אבל יש לי מוטיבציה. אני רוצה לארח אנשים אצלי ולא להתארח כל הזמן. אני מאוד אסירת תודה על החברים שיש לי שתמיד שם בשבילי ודואגים לעזור במנהלות הלא פשוטות של החיים. 

אחד מהמנטרות שעוברות לי בראש ביומיים האחרונים זה "מי זונה טובה?". ה' שואלת אותי את השאלה הזאת ואני תמיד עונה שאני, אני זונה טובה.  משהו העמיק במערכת היחסים הזאת. אני בעיקר מרגישה בטוחה שם. אני יכולה להיות במקום המתמסר והנמוך וישמרו עליי. 

אז אחד מהדברים שנותנים לי את הכוח להמשיך ולחפש את הדירה הנכונה זה המחשבה על לארח את ה' ואת בת הזוג שלה. פעם בת הזוג אמרה לי שאוכל זאת שפת האהבה שלה. זאת אומרת שהיא מאכילה את האנשים שהיא אוהבת. כשאני חושבת על זה לעומק אז נראה לי שגם אצלי אוכל זאת שפת האהבה שלי. בכל פעם שהיינו מסיימים מחצית ומקבלים תעודות אז אמא שלו הייתה לוקחת את כל הילדים לבית קפה קרוב לבית כדי לחגוג את התעודות. רק אחרי האוכל היינו חוזרים הביתה והיא הייתה פותחת את התעודות ומעירה את הערותיה. גדלתי בבית שדרש ממני להיות תמיד הכי טובה שאני יכולה להיות. פעם בכיתה ו' קיבלתי איזה 85 במבחן במתמטיקה ואבא שלי התעצבן עליי. אמרתי לו שיש ילדים בכיתה שקיבלו נכשל ומה הוא בכלל מתעצבן. הוא הסתכל עליי ואמר לי "זה בכלל לא מעניין אותי הילדים האחרים. את מסוגלת לקבל 100 ולא קיבלת 100. יכול להיות שה50 של הילדים ההם זה המקסימום שלהם, ה85 הזה זה ממש לא המקסימום שלך". 

אני מנסה לחשוב מה הפואנטה כאן. אולי שאני פשוט רוצה להיות הכי טובה במה שאני בוחרת לעשות, נראה.

רק אור ואהבה❤️

נ.ב. אני ממש מחכה ליום שבת והולך להיות ממש כיף.

יש לי קטע שאני קוראת לפוסטים שלי "על ******" כשאני במוד של חקירה עצמית. זה בהשראה של הספר המחריד והמדהים של ז'וז'ה סראמאגו "על העיוורון". למי שלא קרא אני ממליצה לא לקרוא. קראתי אותו בתיכון והוא גרם ללילות לבנים. מה שכן, התובנות שהגעתי אליהן מגדירות את מי שאני היום. 

היום הייתה לי חוויה קשה בטירוף. קיבלתי את הבגדים שהזמנתי משיין ובאתי למדוד אותם ולצלם לגברת ה'. לבשתי את הסט הראשון והרגשתי כל כך מכוערת שכל מה שרציתי היה לשים לעצמי שק על הראש ולקבור את עצמי מרוב בושה. לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, בטח שלא לצלם ובטח שלא לשלוח את זה לה'. 

מצאתי לעצמי איזה פתרון ביניים ושלחתי תמונה לחברה טובה שאני סומכת על דעתה. אחרי התגובה שלה הצלחתי לשלוח תמונה אחת לה'. זה מעצבן אותי לקלוט כל פעם כמה שדימוי הגוף שלי נמוך. אני בכל פעם נלחמת בזה מחדש ויש לי מזל שיש לי אנשים טובים מסביבי שעוזרים לי אבל זה היה יכול להיות נחמד אם לא הייתי צריכה אותם.

רק אור ואהבה❤️

נ.ב.1 אתמול כשקיבלת רשות לגמור חשבתי על כל מני אלמנטים של השפלה שכללו ביזאר קל ונראה לי שעברתי התניה קטנה בשביל להתחרמן דווקא מהדברים האלה. 

נ.ב.2 אל תשאלו למה אבל אני כנראה שלא אשרוד את המפגש הבא שלי עם ה'. מציעה להגיד עליי קדיש מראש.

כמות הפעמים שהמילה מורכב יצאה מהפה שלי מאתמול בערב זה באמת יותר מדי. כמעט בכל פעם שאדון ה' שאל אותי איך הרגשתי אחרי אקטים אלימים כאלה ואחרים זאת הייתה התשובה שלי. 

לא יודעת אם מבינים מהפוסטים האחרונים שלי אבל עוברים עליי כמה שבועות קשים. לא בקטע של דיכאון חלילה אבל זה הצטברות של הרבה גורמים. קודם כל מתחיל כל עניין העומס המחורבן בעבודה. ואז הקטע של המשפחה, כל הענף של אחותי חזר מטיול של שנה. ברור שרציתי לראות אותם אבל זה דרש שאני אבלה קצת יותר מדי זמן ממה שהייתי מסוגלת לבלות עם המשפחה שלי. אני אוהבת את המשפחה שלי אבל הם יכולים להיות קצת יותר מדי. והדובדבן שבקצפת היה האירוע ביום חמישי בבוקר. בר מצווה אצל דתיים כוללת שני אירועים - הנחת תפילין וקריאה בתורה בשבת. ביום חמישי בבוקר הייתה הנחת התפילין ונגמרה לי הבטרייה החברתית טיפה מוקדם מדי. 

אחרי האירוע בבוקר והעבודה בצהריים יצאתי אל המרכז. מהרגע הראשון שנכנסתי אל הדירה אני חושבת שהיה ברור מאוד לכולם שאני טעונה. התחלנו בארוחת ערב מאוד טעימה ואדון ה' הסתלבט עליי שלשם שינוי היה מותר לי לאכול לפני הסשן. האירוניה היא שבגלל שכל כך כעסתי במהלך היום אז לא אכלתי יותר מדי. אחרי ארוחת הערב קיבלתי מרגריטה ליד. באיזה שלב ה' החליט שהגיע הזמן לשחק איתי קצת ונדרשתי להיות על הרצפה לידו. הוא הוציא את האזיקים שהתגלו כגדולים מדי אבל עדיין התחושה הייתה נעימה. ככל שהזמן עובר והסשנים מעמיקים אני מחליקה למקום הסאבי הרבה יותר בקלות. הפעם היו לידי 2 אנשים שהם לא ה' וזה בכלל לא הפריע לי. העובדה שאני מאוד אוהבת את שתיהן עוזרת, בהחלט. היום בבוקר הסתכלתי בהיסטוריה של השיחה שלי עם ה' כי ניסיתי להיזכר כמה זמן אנחנו במערכת היחסים הזאת. לפני בערך 3 חודשים היא אמרה לי שאני אבקש ממנה מכות ואני כזה "אין מצב". ביום שישי בבוקר ביקשתי ספאנק. אגב, אין נקודת התחלה ברורה לקשר הזה אבל הוא בערך 3-4 חודשים. זאת נקודת זמן משמעותית. יש מעבר בין ההתלהבות של ההתחלה לבין השגרה של הקשר. עד עכשיו או שנפרדו ממני או שאני נפרדתי בשלב הזה. אני חושבת שהקשר הזה הרבה יותר בריא ביחס למערכות יחסים קודמות שהיו לי.

בכל מקרה הקטע הזה שנעים לי שם למטה עושה לי טוב. אני מנסה לחשוב על זה עכשיו ולהבין מה יש שם שכל כך טוב לי והאמת שאין לי מושג. כן השקט מהמחשבות. ידוע. אבל למה המחשבות משתתקות? זה תחושה שאני משיגה מחוץ לסשנים לעיתים רחוקות וזה רק אחרי השקעה במדיטציות. 

אחרי שהתפלשתי בכפות הרגליים שלה היא הודיעה לי שהולכים לעשות סיבוב באיזה מקום בתל אביב. נכנסנו ללופט גדול ויפה והיה לי ברור שהיא הולכת לחרע לי את הצורה. אחרי כמה זמן היא התיישבה על מיטה וסימנה לי לרדת למטה. כולי בהתלהבות של יש סוף סוף היא תפרק אותי. זוכרים שבאתי טעונה רצח נכון? בכל מקרה היה קצת מציצות וזיון גרון ועברנו לשירותים. לאחרונה היא מטפטפת לי שאני אהיה משתנה שימושית. ביזאר זה לא גבול אצלי אבל אני לא מתלהבת מהעניין בלשון המעטה. בכל מקרה היא זיינה אותי כשאני מכופפת מעל לאסלה ובכל פעם שהרגליים שלי בגדו בי היא השתמשה לי בגרון. באיזה שלב היא הניחה את הזין שלה בכניסה לחור התחת שלי. אנאלי זה גבול חזק אצלי. עברתי טראומה רצינית בעניין והיא מכירה את הסיפור. באופן כללי ההגיון מכתיב שאם יש גבול כזה אז לא משחקים איתו. העניין הוא שאני מאוד נמשכת לכל סצנת הcnc (כמו שניתן להבין מסדרת הפוסטים שלי על פנטזיית חטיפה וכליאה שאני כותבת). זה היה האסימון שהיה חסר לי. הפחד האמיתי מאנאלי. סיימתי את המיני סשן ההוא מפורקת על הרצפה ליד האסלה. היא צילמה תמונה שלי והיא נמצאת אצלה בבלוג. זאת תמונה שדי מעבירה את התחושות שהיו לי שם.

חידוד קל, הגבולות שאנחנו משחקים איתם הם כאלה שבדיבור ובתיאום ציפיות משמעותי. 

אז כן, מורכב. בשורה התחתונה חיובי בסך הכל. 

פעם כשהייתי קלולסית צעירה וחסרת ניסיון כלוביסטי מישהו הסביר לי ברצינות שאין קשר בין סשנים למה שקורה בשאר הזמן. גם הייתה אמירה ממש חזקה שסשן לא שווה טיפול. אני מסכימה עם האמירה הזו ולכן אני אכתוב פוסט שלם שישתמע ממנו ההיפך המוחלט. 

אני בתקופה כל כך עמוסה לאחרונה. התחלתי פיילוט בעבודה עם הסטודנטים והמדריך השני לקח קצת חופש בעבודה השנייה. גם אחותי הגדולה חזרה מטיול של שנה במזרח עם הילדים וביום חמישי יש בר מצווה לבכור שלה. בגלל הלוז המשוגע שלי מאוד קשה לי ולגברת ה' לתאם זמן להיפגש. גם יש ימים שלמים שאני לא זוכרת שאני סמרטוט מצטיין. השבוע כתבתי לה' שאני מרגישה יותר מידי יעל ופחות מידי זונה. יש את השקט הזה שבא אחרי שאני מבינה שאני בדיוק במקום שאני צריכה להיות בו. אני רואה סשנים בתור מקום לשחרור לחצים של שני הצדדים. בתור שולטת בדימוס כמובן שאני זוכרת את ההתעלות הזאת כשאני יודעת שהצד השני הניח את עצמו בידיים שלי. זה קצת מצחיק אבל זה באמת מרגיש כאילו שכל הדברים האלה קרו ליעל אחרת. יש בי סדיזם מסוים. הרבה פחות ממה שהיה בי פעם. פעם אם לא הייתי מרביצה במשך שבוע האצבעות היו מתחילות לגרד. פעם אחרונה שהרבצתי הייתה בפמדום ובאמת שאני לא מרגישה צורך בעוד הרבצות מהצד הזה. לעומת זאת אם נבחן את הצד הסאבי מסתבר שהוא דורש תשומת לב קבועה. 

היום בבוקר היה לי קשה. היה לי אירוע משפחתי והגעתי למסקנה שזה דורש ממני לצאת מהקומפורט זון בצורה די דרסטית. מזל שאני אהיה שלולית הלילה. אחלה של קומפורט זון.

גם כשהיא שוכחת לבצע משימה של 10 מכות בכוס שבכלל נועדה להזכיר לה שהיא זונה של ה'.

אז קיבלתי עונש על זה ששכחתי, במקום 10 מכות זה נהיה 30 ואני צריכה לספר לכולם שאני אולי זונה אבל זונה שכחנית.

#זונה_של_הלן