תיבת פאנדורה

מה לעשות, לא אוהבת את זה..
כמו שאיש חכם אמר לי לפני שעה, זה יום טיפשי, אנשים "אוהבים" מתנהגים בצורה תחרותית וממוסחרת...
זה דוחה אותי..
מי שאוהב, לא חייב להראות את זה בצורה מוקצנת..
זה מוריד מערך האהבה לטעמי..
הופך אותה למשהו זול וטיפשי..
כל כך מכתים אותה במן גוון של "לצאת ידיי חובה" מן קטע שכאילו חייבים להלל את היום הזה בשם האהבה.. להתנשק ולהתמזמז בלהט כי היום יום האהבה.. אותי אישית זה לא מרגש.. לא בא מהלב לדעתי.. אני לא אומרת שאין אנשים שלא עושים ביום הזה דברים מהלב.. רק אומרת שעדיין זה לא בגלל שסתם בא לך לפנק את בן\בת הזוג שלך באקרעי אלא כי היום יום האהבה..

נו.. אבל בכל אופן.. לכל האוהבים מבינכם שהשקיעו ועשו אהבה מהלב שיהיה חג אוהבים שמייח.. מי אני שאהרוס לאחרים את השמחה.. P=

שוב אני שם מול המראה השבורה,
שוב ידי השמאלית מדממת בלי הפסקה
שוב רסיסים חודרים בבשר
שוב התקשרת וזה כבר מאוחר..

שוב עוזב,
שוב מתאכזב..
שוב צועק ולא שוכח..
שוב זורק לי מבט רותח..
שוב הולך-לא בורח.

שוב זאת רק אשמתי
שוב לא ידעתי את מקומי..

אני שלך!
כל רסיס בבשר,
כל מה שממני נשאר..
מה שלא הרסתי.
מה שהשארתי..

נשרפתי
נחתכתי
צרחתי
כאבתי

נשארתי!
כי אני שלך לעולם..
נשארתי,
כי רק איתך זה תמיד מושלם..

נשארתי.. אבל לך נמאס אז הלכת..

רגלים מרקדות מסביב למדורה,
אני כאן לבד מול הלהבה העצומה,
לוחשת בשקט מאגיה שחורה.

הרקיעות מתחזקות,
הלחש הופך לצווחות רמות,
וכל זה תשאל, למה?!
לעילויי נשמתך הקולחת ממעמקי האדמה..

היית ותישאר צלקת עמוקה בגב שפחתך.

כל זאת למען אוכל לראות אצ דמותך מתפרצת מתוך הלהבה הגדולה.
והנה היא, נעמדת מולי לפתע, משלבת ידיים..
עינייך הבוערות משפילות את עיניי לרצפה.
והנה, דממה..

אני נופלת על ברכיי בהינף ידך,
ממלמלת בלחש..
"רק רציתי שוב לראותך.."

ואתה, מבטך רוגז ואיום,
גוער בי בזעם ונעלם פתאום.

אני ממררת בבכי
נשכבת על גבי,
ליבי מלא אכזבה, ששיתקה את כל גופי.

אני שוכבת שם ביער האפל ממעמקי הגיהנום,
חושבת לעצמי..
"יבוא יום...יבוא יום..."

אביב,פריחה והמוני פרפרים.את, מלאכית קטנה תכולת עיניים וזהובת תלתלים המדלגת בעשב, צחוקך נשמע למרחקים. על ראשך שזרת עשרות פרחים צבעוניים. עם חלוף העונה ובוא הקייץ הבקבוקים הזהובים הפכו לגליים וחומים, עינייך לירוקות-בורקות שהולמות את חיוכך המרוח על הפנים, אך את רותחת ונשרפת מחום. גופך מבעבע לנוכח השמש היוקדת. ביום את סגורה במרתף אפל ובלילה טורפת. מנסה להשביע את תשוקות ליבך ומייללת לנוכח הסהר המלא. בסתיו את קמלה עם נשירת העלים, שיערך הופך חלק ושחור כזפת. עור גופך הופך אפור כעבים הכבדים שחגים מעל ראשך כהילה אפלה, ועינייך מקבלות גוון צהוב חולה. את משוטטת ביערות העד העירומים, את לבדך וצמאה לחיים חדשים. מחפשת חום, בלילה מתכסה בקורים, ביום-את מעדיפה עירום. גופך האפור מתמזג עם הערפל המתעצם לנוכח מלכותך.. בלילה גופך משתנה-את זועקת מכאב כשהכנפיים מגבך מתפרצות. צורחת מהצריבה בתחילה כשהן זזות. עם בוא החורף את חסרת כל פחד. את יושבת שם בשלג, עוטה גלימה שחורה שעוטפת את כל גופך- וקר לך. את בודדה ושקטה. פנייך כה שלוות לנוכח כל סערה.. שיערך הופך אדום כאש, מתנופף לכל עבר וחושף את לחייך הסמוקות כאודם, את שפתייך האדומות כדם ואת הניבים הלבנים כשלג המבצבצים משם.. עדין עירומה, גלימתך מתנופפת לאחור וחושפת את הירך המצולקת. דמעות קפואות על פנייך, אך החיוך עוד רוגע על שפתייך. ואת יפה. ולא תדעי זאת לעולם. עם מעוף העורבים את עולה למרומים ומחפשת טרף קל בכפרים הרחוקים, את צוחקת למוות בפנים. מתמכרת לסבלם ובכיים של אחרים. כך חורצת גורלות של אחרים, כשאת מרוקנת את דמם מהעורקים ומשאירה סימנים. כבר שכחת איך זה לכאוב וכבר שאין בך כל תום. את כל הרוע-את עמורה וגם סדום.
איך שכחת שפעם היית מלאך יתום..

שם על המזבח שוכב אהובי על גבו,
דומם, פניו חיוורות.
מגע עורו כנייר זכוכית;
חורט בבשרי כשאני מסרבת להרפות מללטף אותו
ודמי אשר ניתז על פניו כשאני נושקת לשפתיו בתשוקה אינסופית..

ככה! כי הלכת וכי נשארתי לבד.
ככה! כי נטשת אותי בלי להתחשב בעובדה שאכאב..
ככה! כי לא ידעת שזאת תהיה הקרבה לשווא..
אני באה..כי קשה וריק לי בלעדיך!
איך ובאיזה זכות ועוז הקרבת למען שלי את חייך..

מקופלת שם, בפינת החדר כבר כמעט שאיבדתי את שפיותי.
אתה עובר לידי ובועט בכל חלקי גופי..ואז הולך..
דקה עוברת. לפתע כאב חזק בחזה, צורחת עד אובדן קולי, אחר כך זה נרגע..
אבל תוך שניות ראיתי איך הרגליים שלי מקבלות חתכים מדממים, כך בלי שום סיבה הדם מתפרץ..
כשזה פסק, החלו עקצוצים בגב הבכתפיים כאילו מישהו חורט בבשרי..
אבל קולי לא נכח כבר במיתרים. התחלתי לרקוע ברגליי בפראות וזחול מצד לצד כאחוזת דיבוק..
דמעותיי הפכו אדומות הרגשתי איך הקרנית שלי בעין מתפוצצת ואיך שטף הדם בה מתפשט.
אז בשנייה אחת נמתחו ידיי לצדדים, אין לי שליטה בגופי שלי.. ורידיי ועורקיי מבעבעים בפרק ידי והאדרלין מתפרץ בשניה החוצה..
אז דיממתי על הרצפה, תוך דקות ספורות לא הייתה בי רוח חיים..
רק הבעה מבוהלת שנשארה על פניי אחרי מה שראיתי מזווית העין המדממת שלי..
ילדה קטנה עוזבת את החדר בשלווה מוחלטת.
אוחזת בובת סמרטוטים בידה הימנית וסכין מנתחים מדממת בידה השמאלית.

השקט מסביבי מקפיא,
האוויר שבחדר אוזל,
הקירות סוגרים עליי,
אני נחנקת,מתקפלת,שותקת.
עייפות,חוסר מנוחה,יצר נקמנות.

ובזמן אמת רק השקר ממשיך לחיות.
בזמן אמת רק צימאון לחבלות יבשות.
בזמן אמת רק ירייה אחת נשמעת באוויר.
בזמן אמת רק אני ממוסמרת לתוך הקיר.

מעייפות קורסת
העצבות מסרסת
השתיקה הורסת
ואני בפינה שוכבת
הבעתי ריקה, מרוסקת

פשטת את חולצתך ואת חזיית התחרה השחורה ונשכבת במיטה שבמרתף על גבך. לקחתי את השעווה החמה לידיי והתחלתי מטפטפת על בטנך את החומר הסמיך, הרותח החושני הזה.. אז, לקחתי את השמן שעל השולחן ומרחתי אותך, נישקתי את שדייך הלבנים.. מכופפת מעלייך חיבקתי אותך ולחשתי לך כמה מילות אהבה.. יכולתי לחבק אותך כך שעות.. אבל הקפיצו אותנו למעלה.. אז נמאס לך מהחזייה שלך, אז נתתי לך את החולצה שהיתה לגופי.. ובעוד אנחנו מקפצות על המגרדות כשאנחנו לבושות קצת מוזר.. את חסרת חזייה והפירסים שמקשטים את שדייך בולטים בערמומיות שמיוחדת לך.. עינייך החתוליות מהפנטות אותי ואני הולכת שולל אחרייך במעלה המדרגות כשאני לבושה במכנס צבאי וחזייה בלבד.. מצחקקות ומדברות בקודים חולפות על פנייה של אחותי המזועזת עד להקיא שמסתכלת עלינו בגועל. בטח מדמיינת שעלינו מסקס פרוע במרתף.. עדיין משועשעת במקצת..
יקירתי, יכולתי לחבק אותך לנצח..

יש לי דווקא קטע חדש שהצלחתי לכתוב בכמה דקות שזכיתי בהן לקצת שקט..

קוראים לו "שוב"

שוב שם,
על המזבח הקפוא
שוב סוערת כמו סופת טייפון
שוב לבד,כי שרפתי את כולם
שוב כאן-כי אשוב עוד לעולם..

שוב חורקת שיניים
שוב עוצמת עיניים
שוב צורחת עד לב השמיים
ושוב שותקת כמו דג במים

שוב אותה תחושה
שוב, שוכבת - שרועה, חלשה
שוב מנותקת מכל מחשבה
שוב עוצרת את הנשימה

שוב בוערת בפינה אפלה
שוב אקפלה שקטה, מרעישה
שוב נשרפת מרוב קור
שוב הולכת קדימה ונשארת מאחור..

שוב, אשוב לחלום עצוב,
שוב, אשוב לכל דף כתוב,
שוב, אשוב לחשוב אטום,
שוב, אשוב לראות עקום.

[סוג-של-אדון, תודה, נתת לי חשק לפרסם את זה כאן..]

שיהיה לכולם יום קסום..

זרקת אותי על המיטה, הסתערת בצעקות של לוחם וצרחתי את שמך.. הכאב.. האדרנלין שהשתגע.. פשטת מעליי במהירות שיא את החלוק השחור.. נעמדתי, לבושה במחוך אדום ובריות לרגליי.. נעלי המסמר הגבוהות שנעלתי החדירו בך רצון גדול לשחק. אז חשפתי מולך את שדיי הלבנים, השוט שבידי הזמין אותך להתהפך.. גבך ניצב מולי, כך גם קעקוע הדרקון הגדול שמתנוסס בגאון על גבך. הנפתי את השוט באויר.. הצרחות שלך עושות לי את זה.. כל כך מגרות.. אתה נוהם לכיווני, מחכה לעוד הצלפות, החיוך שעל פניי הזגיר אותי הפעם אני טיזרית.. סתם טיזרית, נהנת לגרות את כל גופך הצורב הזה.. העירום והשיכור מכאב.. אנחנו לא נשכב הלילה.. אני נהנת לשגע אותך.. אני יודעת שזה יוביל אותי למכות, כאלה שמשאירות בי צלקות.. אני יודעת שתנשך את כל גופי עד זוב דם ושתכאיב לי.. אני יודעת.. בגלל זה אני מציקה לך.. אני מחכה שתזרוק אותי על המיטה, שתכבול אותי שוב באזיקים שתפסק את רגליי בברוטליות שמיוחדת רק לך ותזיין אותי.. ככה.. חזק, כמו שרק אני אוהבת.. ואני אצרח, ואבכה מכאב.. שאתה תחייך ותשאל אותי אם זה כואב.. ששוב תשאיר סימנים כחולים על גופי הלבן.. שתגמור לי על הגב תסטור לי בחוזקה על הישבן.. אני אצעק ואיילל ושוב תחרוט את שמך בבשרי..
אחר כך תשחרר אותי.. תשכיב אותי על הצד.. תחבק אותי. ותחלש מילה קסומה באוזני, אני אחייך אליך. באפיסת כוחות אסתובב לעברך. אתה תתפוס לי את השד בחוזקה כי אתה יודע שאני אתיישב בשולי בטנך ואאבק בך.. אחרי קרב מפרך שכזה אני אתהפך לכיוונך, שכובה מעליך. אתה תחבק אותי בחוזקה ונירדם באותה תנוחה.. ככה.. עד הפעם הבאה..