הסיפור הוא אמנם דמיוני אבל מקווה שעוד תהיה כזו סיטואציה למי מהקוראות והקוראים
אתחיל את הסיפור:
המלכה אוהבת לשבת מול הים אבל לא במקום עם מלצרים, צריך לזכות בכבוד לשרת אותה. היא יושבת ככה מול הים ואני עומד מאחורה ממתין להנחיות.
קליק עם האצבע..תביא לי זירו !
אני הולך בהליכה מהירה לדוכן, יש קצת תור… נו… המלכה שלי לא תחכה..
סוף סוף קניתי וחוזר בהליכה מהירה.
מניח בשולחן ליד המלכה בלי לדבר.
המלכה: קרח!
אוי, זה לא מספיק קר.. המלכה נאלצה לחכות לקרח. המלכה, סליחה סליחה אני הולך להביא.
״הולך?? זריז בריצה מצידי״
מתנשף הלכתי ורצתי לכיוון הדוכן.. אני אדם בוגר וממש חששתי, חששתי שהמלכה לא תרצה יותר שאשרת אותה…פישלתי.
הגעתי לדוכן, ממש עקפתי ודרשתי קרח, הסתכלו עליי כמו שרוט אבל לא היה לי אכפת. רק הבעלים שלי חשובה.
רצתי מהר עם הקרח המלכה הסתכלה על הים
על מה היא חושבת?
הגעתי, מתנשף השפלתי מבט
הורדתי ראש.. סליחה המלכה סליחה
המלכה הציצה וזה הספיק לי למלא את הכוס ולשים קרח
ולחזור לעמדה בעמידה..ממתין להנחיות.
השליטה ליוותה אותי במבט…שלא השאיר מקום לספקות. היא לא מרוצה!
התקרבתי והשליטה חייכה חיוך קטן, מרוצה שהמשרת שלה מתחיל להבין.
התכופפתי מולה כדי לנסות להבין מה לעשות.
״נראה לך שאני יושבת בנוח״ ? היא ספק שאלה ספק אמרה.
מהלחץ לא הבנתי… התחלתי להזיע…ושוב החרדה שתעיף אותי.
ואז, תודה למי שלא יהיה , הבנתי.
אין לשליטה על מה לשים את הרגליים!!
ראיתי שולחן קטן לא רחוק ומייד הזדרזתי להביא אותו,הוא היה כבד אבל לא היה לי אכפת…הלכתי ברעידה והגעתי..שמתי מול השליטה, שחייכה שוב: ״ לא, ממש לא, תביא את הגדול שם״!