תמיד זה אני מולי

אחחחח, המדיה החברתית. כמה קל ליצור קשר גם אם לא דיברתם שנים, הרי עשיתם לייקים הדדיים לסטורי שלכם, זה מן איתות שקט "איי לייק יו, יו אר קול"

בכל מקרה, 

את ינטל שם בדוי הכרתי בניו יורק, ביליתי לבד כמה ימים לפני שטסתי חזרה, וכך פתחתי את אפליקציית אוקי קיופד והנה בא ינטל. 

*

הוא הגיע לביקור בארץ וכתב לי הערב. כמובן שקבענו להיפגש, שנינו היינו סקרנים לגבי אותו לילה. מה כל אחד זוכר? ומה הטעם שנשאר?

מה הטעם למפגש הזה? אולי קצת להיזכר בג'נט של ניו יורק. הרווקה הזוהרת פוסט-פרידה שחיפשה רק איך להעצים את עצמה (ומצאה!)

הנה הפוסט שכתבתי לפני כמה שנים:

בלילות האחרונים אני מרבה לחלום על ניו יורק. אני מלאת געגועים לפרצופים זרים בניינים גבוהים ופארק אחד ומיוחד.

נזכרתי בדייט שהיה לי שם בלילה האחרון.

יהודי מברוקלין פוגש נשמה ממרכז ישראל. כששכבנו היה בלי משקפי הראייה שלו. זה היה כמו להזדיין עם סופרמן, הגרסה הברוקלינאית.

מדי פעם אנחנו מסתמסים הוא שולח לי תמונות של מרפסת  מושלגת ורומז על רצון. 

היה כיף, אבל תמיד יש לנו נטייה לעשות רומנטיזציה לאחר מעשה. במיוחד כשמדובר בחווית חו"ל סתווית. 

פתאום ינטל (השם האמיתי שמור במערכת)  לא נשמע כזה גרוע. הם אף פעם לא באמת גרועים.  

הם פשוט לא מחוברים אלי. או אני אליהם. 

לא יודעת מה אני יותר..  

חרמנית ומלאת תשוקה

או משוועת למגע חם ומערסל.

*

1. ישנתי שעתיים רצוף. שלוש עד חמש בבוקר.

2. בייגלה הצליחה לאכול קצת. ולשתות. ויש לנו חיתול רטוב. 

3. יש לי מערכת תמיכה מדהימה, האופרציה סביב הבית וסביבי, נדיר. אימא שלא עזבה אותנו, אימא שעזרה לתקתק את הבית ולקחה אליה כביסות.

4. יש לבייגלה שלי שמחת חיים נדירה. והיא התחילה לעזוב ידיים ולנסות ללכת. אפילו שהיא חולה כל כך.

5. שיחה של כמה דקות עם י', שהצליח להצחיק אותי ממש ואפילו גם לחרמן. איזה כיף שחזרנו לדבר.

6. בסיבוב לילי במנשא, חצות הלילה, נתקלתי במעסה שלי, זה הילד החתיך, ההורס, המתוק והמקסים שהקליניקה /בית שלו בניין לידי. כשהוא ראה אותי ככה עם עיניים מפוצצות בכי הוא שלח נשיקה באוויר ואחר כך סימס שהוא כאן אם אני צריכה משהו.

7. יש הרבה מאד טוב סביבי. אנחנו אהובות. מחובקות. יש לנו מיטה חמה לישון בה. לא מובן מאליו. 

8. ירדתי במשקל מבלי להתכוון כי לא אכלתי יומיים. וזה מהמם לי.

ביי ביי.

אם אני אשמע עוד פעם אחת מישהו מסביבי שיגיד לי להפסיק לבכות ליד הבת שלי 

לא אהיה אחראית למעשיי. 

האם נראה למישהו שזה בשליטה שלי? אני איבדתי את השפיות שלי ביומיים האחרונים. איבדתי צלם אנוש. איבדתי את היכולת לראות טוב. את היכולת לדמיין אותנו אחרי זה. 

בייגלה עם מחלת הפה והגפיים. והיא חטפה את זה באופן מזעזע. 

משככי כאב לא מזיזים לה, 

היא לא אוכלת

וישנה לפרקי זמן קצרים ביותר

ואני לא יודעת איך אני עוברת את זה

אני לא יודעת איך אני אשרוד שבוע של חולי כזה מזעזע

של שאגות בכי קורעות לב , היא בוכה כ"כ חזק עד שהיא מקיאה. 

אני לא מפסיקה לבכות מאתמול, זה חזק ממני זה גדול עלי. 

משהו בי פשוט נשבר, 

אני מרגישה שאני בחלום בלהות

היא כל כך מסכנה וסובלת

כבר לא אכפת לי מעצמי, על שאני לא ישנה ולא אוכלת

רק שהיא תהיה בטוב 

אבל היא לא 

אז אני בוכה 

הרבה 

בכי של ייאוש, כאב, עייפות, תסכול 

ואימא שלי כאן איתנו 

עוזרת בכל מה שצריך מסביב כי בייגלה רוצה רק אותי וכל ידיים אחרות שלוקחות אותה זה עוד בכי ועוד בכי. 

בלעדיה כנראה שהייתי קופצת מאיזה גג כבר. 

קיבלנו הפניה למיון כי היא בסכנת התייבשות ואני עוד  הכל כדי שלא תגיע לזה. הכל. 

אני כבר מעבר לאפיסת כוחות.

זהו. פרקתי. 

מעוניינת למחוק את היום הנוראי הזה. כל הקונספט של לא לשלוח לגן היה גם כדי להימנע ממחלות. 

בינתיים אנחנו בסשן אינהלציה. וחוסר שינה. וחוסר תיאבון. וחרא על הכל. וגם זין בתחת. 

אוף. שתגדל כבררררר. 

כמו כן לימדתי אותה לעשות היי פייב. והיא מאד מאד מאד מתוקה. ואני מטורפת עליה. אבל קשה לי טילים. ומתפוצץ לי הראש. אבל היא באמת משהו נדיר.  הסקרנות שלה נפלאה בעיניי, אם כי היא מאד מעייפת.. אבל עדיף תינוקת סקרנית ונבונה על תינוקת עצלנית ואדישה. 

התחלתי לחפש דירה חדשה. בית חדש לי ולפררחית. יש שכונה ספציפית בעיר ספציפית שאני מאד רוצה לגור בה, וכך בשבועיים האחרונים אני פוקדת את הגינה באופן קבוע ומבלה שם עם בייגלה. אני מדמיינת בדיוק איך זה יראה ואיך זה ירגיש. אני ממש יכולה לראות אותנו גדלות שם. הרי לא רק בייגלה גדלה, גם אני, כאדם, כאימא, כאישה שאוכלת נוטלה בכפית לארוחת ערב.

מפליא אותי שעוד נותר בי חוש הומור.

חיבוקים וחיזוקים יתקבלו בברכה. 

הוא מגיע ותוך רגע המבט של שנינו משתנה

הוא מניח עלי ידיים ומתפעל מהגוף שלי בעודי לבושה, זה מרגיש שעוד רגע אני הולכת להיטרף. הו, אלוהי התשוקה, תן לי עוד ועוד מזה. 

אני רוצה להספיק הכל מהכל וכשמגיע הרגע אני רק  רוצה להתנשק לנצח נצחים ולשכוח מהכל ומעצמי 

אבל מזל שהוא יודע איך לנהל אותי בסיטואציה 

וכך נגענו בשמיים 

וגם: 

בוא'נה הבנאדם דחף לי פאקינג גרב שלו לפה!

וואט 

דה 

פאק 

נראה לו שהוא עושה והאם איבדתי לחלוטין את שפיותי כי המעשה הזה פתח בי עוד עולמות. ג'יזס. 

כשהתכתבנו אתמול התעניינתי מה יהיה הדבר הבא שהיא יחליט לדחוף לי לפה והוא נתן לי לבחור. חחח מה אתה נותן לי לבחור? שים לי שוקולד בפה אדוני. 

ואני רוצה לכתוב לו עכשיו 

שאנחנו הכי טובים באילתור 

ואני לא רוצה לבחור כלום שיידחף לי לפה 

אלא שהדבר יתגלה מעצמו 

תוך כדי תנועה 

אבל אני לא כותבת 

אני לא כותבת דבר. 

*

היה איזה רגע מאד אגבי, סתמי ולא מכוון 

הוא עמד עם הגב אלי בכניסה לאמבטיה 

הגנבתי לו ליטוף נשיקה על הגב 

אני אפילו לא יודע אם הוא שם לב 

שניה אחר כך נתקפתי חוסר בטחון 

אולי הוא נלחץ מגילוי החיבה הזה? אולי הוא שונא שנוגעים בו ככה? 

רגע אחר כך כבר צחקנו במרפסת הקטנה. 

התגעגעתי אליו עד מאד, 

לאדוני. 

כי אני ערה מאתמול. כי בייגלה מקיאה ומצוננת ולא ישנה ולא אוכלת. כי אני עושה הכל לבד. להחליף לה, לנקות אותה ואותי מקיא, להחליף לה את הסדין כשהיא פאקינג צורחת, להגביה לה את המזרן, לתת לה תרופה שזה מסע כומתה בפני עצמו. כל דבר מאבק. כל דבר קושי. עוד ידיים, עוד זוג ידיים, זה כל מה שאני צריכה עכשיו. ואימא שלי שהיא כזאת מהממת היא גם אנושית ומלאה בפגמים, שאחד מהם הוא חוסר יכולת להתארגן זריז  ולבוא. הכל לוקח לה 87 שנים. אז ויתרתי ואמרתי לה לא  להגיע. זה מיותר ובמילא כבר עשיתי הכל. אז בשביל מה.

נקודת אור

זויינתי ממש ממש ממש טוב אתמול במשך 40 דקות שלמות של גן עדן סאדומאזוכיסטי. כואב לי הפוסי. ואני פשוט משתוקקת לפעם הבאה.

אם מחר אמות 

זו תהיה האמא החדשה של בייגלה 

כי בייגלה אוהבת אותה בערך כמו שהיא אוהבת אותי. 

זהו היה לי חשוב שתדעו 

קוראים לה בוני ארנבוני 

אפטר קר. 

In BDSM play, the quiet period immediately following a "scene" between the Top/Dom and the bottom/sub; often includes cuddling, talking, gradually returning to the real world.

מתוך urban dictionary. 

טעמה המתוק של נחמה. התרפקות. להיאסף חזרה.

אני מאמינה שזה חשוב לשולט לא פחות מלנשלטת, הרי אם אתה דואג לה, מכבד אותה, רואה אותה, מכיר אותה, אם אחרי שהשתמשת להנאתך וסיפוק היצר הסדיסיטי שלך, אם אתה רוצה לקבל אותה בפעם הבאה במצב טוב, מוכנה שוב, לשימושך, אז בוודאי שאם אתה שולט טוב, אדון טוב ואדם טוב, *בוודאי* שתדאג לאפטר קר. 

בפעמים הספורות בהן לא היה אפטר קר אפשר לומר שפשוט המשכתי להתפרק אחרי יום ויומיים. קרסתי אל תוך עצמי. בפעם האחרונה שזה קרה, לפני כמה חודשים, הבנתי שעליי לקחת אחריות על הבחירות שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק כך, יש לי בת לטפל בה.

וגם אם לא הייתה לי בת לטפל בה, למה לי לפגוע בנפשי הרכה ככה? זה מחיר שאני מוכנה לשלם רק כדי להיות בין ידיו שוב? אני עד כדי כך כלבה שפוטה ורמוסה? וואלק, כלבה שפוטה כן, רמוסה, לא. 

אז אפטר קר. 

מעכשיו ולתמיד, תמיד, יהיה אפטר קר. 

ואולי, בעצם, אני לא נשלטת "רגילה"?

בעצם, לא אולי. 

סוכם ודובר שאני מתחלפת, אבל גם זה לא מדויק, הרי אין לי עצם אחת בגוף של שולטת אכזרית. יש כאלה שממש רוצים שאהיה רעה. מה לי ולזה? אם כבר, הדומיננטיות שלי מתבטאת דווקא ברכות שלי, ביכולת להיות אסרטיבית, לאפשר לצד השני להרגיש מאד בנוח, לשרת.

וגם להשפיל, זה סתם עושה לי כאב בטן ומרגיש לי מאד מגוחך. ולהכאיב יאבלה, מה לי ולזה.

אבל נגיד, כן לחדור לתחת שלך, זה דווקא, כן. 

וכן להוריד אותך לרצפה ולתת לך לעבוד. כן כן. 

ובכלל, להתייחס אלי ולגופי כאל מתת האלים, וואלק בכיף כיופק. 

אז מה אני ומי אני אה? 

התשובה טמונה בהלך הרוח וגם באדם שמולי. 

הבוקר הבאתי ביד על כל הדברים האיומים והנפלאים שי' עשה בי ואיתי. הבנאדם הזה יודע לתפוס. אותי. ומספיק שרק יצמיד אותי לקיר וימשוך אותי למטה. אבל מאז ומתמיד, פירורים של אהבה. פירורים של שליטה. הכימיה ביננו יכולה לפוצץ מוחות אבל עדיין חסרים לי אקטים מסוימים. 

איכשהו מולו תמיד יש רגע בו אני חוזרת להיות בת עשרים וקצת, נבוכה ושתקנית. אני לא אוהבת את זה. 

ואני כן. 

טוב עזבו הכל 

איך הלק? 

ואיך הרקע המדהים של פינת העישון שלי? 

שוב אני והיא נפגשות. אם אני מתפתחת כאדם במהלך השנים, מה קורה עם הנשלטת שבי? 

אני כל כך שונאת את המילה נשלטת. י' אומר שקיים בי דיסוננס, הוא צודק. הרי איך יכול להיות שקיים בי הצורך, כן, צורך, לא חשק, לא שעשוע, צורך, להילקח במובנים מזעזעים, שהם ההפך הגמור ממי שאני היום.

פעם לפני שנים, זה הרגיש כמו מקומי הטבעי. לקבל קצת מכות. להיות קטנה. להיות חור, אשכרה חור. וסטירות, כמה שיותר שורפת ככה יותר משפיל וטוב. הו, ונהרות הדמעות שניגבתי על החזה של כ', ועל החולצה של נ', ועל השמיכה החורפית של י'. הו, כמה דמעות יפות. התקשיתי לקבל רוך, הרגשתי שאני צריכה להרוויח את זה וגם כשכבר הרווחתי זה הרגיש לי לא טבעי. 

פעם הייתי נשמה אבודה, תועה, טועה, תוהה ושאר קלישאות. חייתי את הדברים שחוויתי בלופ, לא הכרתי משהו אחר. 

החיווטים במוח נוצרו. הדברים הללו שולחים זרמים בכל הגוף, אני מתעוררת מינית והרטיבות לא מאחרת להגיע.

ככה זה, זה כל כך דפוק אלוהים. אני מרגישה כל כך דפוקה ומטומטמת שאני מרטיבה מדברים איומים ונוראיים שקרו לי כשהייתי נערה וילדה, אבל זה מה שזה. 

אז למדתי לתרגם את זה למשהו שפוי יותר

גוף כבד עליי - מחרמן. גבר מחזיק אותי חזק עד שאני נכנעת בחוסר אונים - מחרמן. השבתה מוחלטת של היכולת שלי להתנגד - מחרמן. סטירות - מחרמן. חניקות - גומרת. תעשה בי דברים. תעשה לי דברים. תשתמש בי. 

עברו הרבה מאד שנים מאז שהסכמתי לפגוש הנשלטת שבי שוב. 

היום אני פוגשת אותה ממקום אחר בחיים. 

מבוגרת יותר. ליטרלי חצי חיים. עם המון שמחה בלב, וצחוק, ובטחון עצמי, והצלחות. ואני כבר פחות נשמה אבודה, הרבה פחות, שלא נזכיר שאני אימא. שזה בכלל. 

איך מי שאני היום 

עדיין רוצה להילקח ככה? 

אם אתה לא מגיע עם רוך, חיבוק, תשוקה, סבלנות ויכולת להחזיק אותי, הדבר השברירי והיפה שאני בידיים שלך אחרי שאתה מפרק אותי, אני מוותרת. 

With that being said 

אני כמהה יותר מהכל 

לנשיקה רכה

חיבוק ארוך 

התחרמנות נצחית על הספה 

ואת זה, הוא לא ייתן לי  בחיים.

כן, זה כל מה שאני רוצה עכשיו. כבר תקופה. יחד עם הנשלטת הזאת, שלא נראה שהולכת לשום מקום.