תמיד זה אני מולי

אימא שלי יצאה מכלל סכנה. 

נמשיך לקוות להחלמה מלאה ומהירה. 

א מ ן 

תודה 

על כל האהבה שקיבלתי 

ועל כל האנרגיות החיוביות והטובות

והחיבוק החם. 

עוד רגע זה מאחורינו. אמן. הלוואי. 

הכל מאד חרא חברים. 

אז כל מי שמאמין באנרגיות טובות 

בכוח של תפילה והשתדלות 

זה הזמן 

לשלוח לי חיזוקים ומחשבות טובות 

אמא שלי מאושפזת בטיפול מוגבר 

אני בכלל לא מאמינה שאני רושמת את המילים האלה. 

אבל אנחנו חזקים 

ואנחנו אופטימיים 

ומקבלים הרבה אהבה וחיבוקים מסביב 

והכל עוד רגע ממש, גם אם רגע מאד ארוך 

יהיה בסדר. 

עכשיו לחבק אותי ולהתפלל לטוב ולרפואה השלמה של אימא שלי. 

שליליים בעיקר. 

פעם הכתיבה הייתה כלי תרפיותי עבורי 

היום אני מתקשה מאד להביא את עצמי לכתוב. 

מתגעגעת, חסר לי, חסום לי.

המצב פה מאד מחורבן 

צער גידול הורים החל מוקדם מהצפוי 

ואחרי הדרמות שאבא שלי מעביר אותנו הפעם זו אימי היקרה שליווינו שלוש פעמים למיון. בשבוע. 

איני אשת בשורות טובות, שכן אימא שלי במצב מדאיג אך יציב וכעת הכל בבירור שייקח זמן, ועד אז, כולנו פה על כדורי הרגעה.

לונג סטורי שורט:אחרי שבוע של כאבי ראש היא איבדה הכרה והתמוטטה ונמצאה בשירותים עם חבלת ראש מבהילה. אימא היפה שלי. היא איבדה הכרה. פעמיים. לא עילפון חמוד. איבוד. הכרה. בהפרש של שעות. 

לצערי, מי שמצא אותה היה אבא שלי, והוא רדוף עד לרגע זה ונמצא במצב לחץ תמידי שרק כדור הרגעה מצליח קצת, קצת, להרגיע אותו.

היא סרבה להתאשפז מה שהוסיף לי עוד עשרה טון על הלב. ובתוך כל זה אני מנסה בכל מאודי להיות אמא טובה לבייגלה, אמא מתפקדת ודואגת ושמחה. 

בכיתי פעם אחת השבוע ומאז אני אסופה באופן מדאיג. 

אני משוועת לפירוק, אבל פירוק טוב!! שכולל צחוק, מין, אורגזמות וסמים. 

משוועת לבכי טוב 

משוועת להקלה 

יש לי על מה להודות 

על הבריאות שלי ושל בייגלה 

על כך שיש לי משפחה ואחים שותפים שנושאים בנטל

על כך שיש לנו יכולת לצחוק גם ברגעים מאד קשים 

על כך שיש לי חברות שיודעות להקשיב ולתת חיבוק מרחוק 

ועכשיו זו קריאה לעזרה: 

אני מחפשת עבודה! כל מה שקשור לעבודה מהבית או לתחום האדמיניסטרציה ברפואה. 

אני פסיעה, פסיעה, פסיעהההההההה מהתפטרות. 

אני מבינה שאני זקוקה לעזרה כי מצב הקיפאון המוחלט בו אני שוהה כעת לא מקדם אותי ויותר מכך אני מרגישה שאני יכולה להיות אמא טובה יותר לבייגלה, ואני כל כך לא.

אני לא יודעת איך לסדר את זה. איך לעשות שתהיה לי שעה פנויה בשבוע ללכת לאיש מקצוע ולקבל את הכלים כדי לצאת מעסק הביש הזה שנקרא "דיכאון".

לא מבקשת עצות כי אתם לא יודעים מה האתגרים, חוזרת: בבקשה,  חיבוקים אוהבים - כן, עצות - לא. 

אני מרגישה חסרת אונים. 

*

בכל מקרה, באתי לכתוב כאן על החיים עצמם. 

אמש במקרה פגשתי באדם שלא ראיתי שנים רבות. כמה רבות? כמעט 20. הכרנו באיזה אתר ונפגשנו מספר פעמים, אני זוכרת עד היום את הדירה שלו בבן יהודה ואת האבק על המראה, את יכולותיו האוראליות הנפלאות (באמת) שלא הצליחו לחלץ ממני אורגזמה כי הייתי כל כך בלחץ, את המוזיקה ששמענו בחדר השינה (המאובק גם הוא) שהביאה אותי לדמעות. 

נשארנו חברי פייסבוק שכאלה. כשהבת שלי נולדה הוא התרגש בשבילי ואמר מזל טוב אמיתי. 

אתמול פגשתי אותו במקרה, וזה בהחלט סיפור לבלוג של "מיומנה של פקידת קבלה", אבל נו, למי יש כוח עכשיו לעוד בלוג. להכין קפה אין לי כוח. להתקלח אין לי כוח. להיכנס לישון במיטה אין לי כוח. הבנתם כן? 

הוא זיהה אותי מיד וקרא בשמי, קמתי לתת לו חיבוק, החיבוק הזה היה ארוך, חם, נעים, קרוב. הרגשתי שאם נמשיך עוד רגע אחד את החיבוק הזה, אבכה. 

הוא שלח לי הודעה כמה שעות אחר כך. עשה לו טוב גם, החיבוק. אני תוהה לעצמי למה דווקא אותו פגשתי, ולמה דווקא איתו החיבוק הזה הרגיש נכון ומתאים. אולי בגלל מצב רוחי הפגיע, אולי בגלל שהוא פשוט חבקן-על. 

לא יודעת.

אני רק יודעת שאני רוצה עוד חיבוק כזה. 

לא ממנו (כי פשוט לא), אבל עוד חיבוק כזה, עוד להרגיש ככה. 

בבקשה, עוד. 

היום אני פשוט 

דולפת ונוזלת ומסתובבת כמו זאב רעב 

זה נחמד 

התגעגעתי לתחושה הזו. 

אני לובשת חולצה שמחמיאה לי מאד, 

היא כל כך בייסיק שזה מה שהופך אותה לכזו מחמיאה, זה נראה שהחזה שלי פשוט דורש שיסתכלו עליו (בהערצה וברעב)

אבל זה לא רק החזה שרוצה בכך.

לפעמים כמו היום בא לי לכתוב 

אני מרגישה לא טוב 

מרגישה את הדכדוך והקושי חונקים 

מעדיפה להרגיש את ידיך סוגרות על צווארי 

אני מרגישה עצבות ולא רוצה להעמיד פנים 

בוא תראה אותי ותישאר קצת ללטף 

בוא. 

כשיש לך פעוטה את מרגישה שאין לך ברירה ואת עושה מה שאפשר כדי לנשום גם אם זה רק עם האף מעל למים.

בכל מקרה החיים הרומנטיים שלי משמימים. חזרתי לאוקיי סטופד ואף החלפתי טלפונים עם איזה בחור שממש היה לטעמי, והוברזתי חצי שעה לפני מועד פגישתנו.

כמובן, חשתי הקלה על שנחסך ממני דייט שכזה. ועדיין, התלבשתי והתאפרתי והייתי מהממת ואמא שלי כבר הייתה בדרכה לכאן.

הכנתי לי קפה, טבלתי עוגיה, עישנתי ג'וינט, הלכתי לישון.

עוד מעט אני ובייגלה נלך לגינה 

כל שבת אנחנו פוגשות שם אבא ובת 

כבר הגענו לשמות פרטיים ומתח מיני ברור מורגש באוויר

זה תמיד נחמד לפלרטט. 

טוב, ביי 

הרבה זמן לא היה פה פוסט על בייגלוליז שלי. אני בוחרת לכתוב דווקא הערב כי היה לנו יום קשוח. כל אמא לבת שנתיים יודעת מה יום קשוח, יום שכולו טנטרום ואפס שנצ, שאת רובו בילינו בבית כי שתינו מתאוששות מוירוס בטן אכזרי. 

אז בייגלה שלי היא יחידה ומיוחדת, היא חברותית ומתוקה, מאד אוהבת לשחק לבד ועם חברים. יש לה קראש מהגן, איזה ילד מתוק אחד ובכל בוקר היא נכנסת לגן בריצה ובהתרגשות. בייגלה דעתנית ועומדת על שלה באופן שמתסכל אחרים(אותי) אבל גם ממלא באושר, כן בייגלה, תעמדי על שלך.

היא מאד עצמאית אבל גם יודעת לבקש "אימא, תעזור לי בקשה" וזה מתוק מתוק.

בייגלה היא פעוטה של טקסים. הכל צריך להיות מאד ברור, יש לה את ההרגלים המתוקים שלה שהופכים את ההתנהלות בבית לנעימה ושפויה. היא כבר שותפה במטלות הבית: אבק, לטאטא, לשטוף את המרפסת, כביסות, לסדר לפני שהולכים לישון (כשהיא לא בטנטרום או עייפה מדי).

היא ליטרלי נקודת האור בחיי, היא מחייה אותי והיא הדרייב שלי לעשות לנו סדר בחיים. 

הבנתי לאחרונה שאני לא אביא לה אח או אחות. יכולתי לדמיין את זה האמת.. אבל המציאות אחרת, אני אחרת ואני יודעת בכל ליבי שזה יהיה קושי מתמשך, כלכלית ונפשית. 

אתמול בזמן שחיבקתי את האסלה והקאתי את חיי, בכיתי. לא על סבלי הרב אלא על חוסר היכולת להיות עבורה, על הלבד ועל כך שאין עוד דמות משמעותית בחייה מלבד סבתא שלא הייתה זמינה שהיא יכולה להניח ראש ולהרגיש בית.

ומה יקרה אם אני אמות ביום בהיר אחד? 

מחשבות מרירות אך מציאותיות. 

מעבר לכך הכל די מחורבן. 

הבריאות של אבי מדאיגה אותנו וכולנו כאן כוססים ציפורניים לתוצאות ביופסיה. 

אני בדיכאון, שום דבר לא קורה ולא מתניע. מצב הישרדות. אף נושם מעל למים. 

בשורות טובות. 

סיימתי לצפות כעת ב Baby reindeer

הסוף המריר הביא להתפרצות ספונטנית של דמעות, והודיה קטנה בלב על כך שצפיתי בסדרה, למרות הקושי הרגשי שלי. 

אחרי חודשים רבים משהו הצליח לחדור את המסך הזה שהרמתי מול העולם.

אני מהרהרת שוב, לעתים בכאב, על העבר שלי. המציאות שלי היום היא תוצר של הרבה מאד שנים של חיים ברגשות אשם ובושה שהפכו אט אט לתיעוב עצמי.

אני בת הארבעים אומרת לאני בת הארבע עשרה "חשבת שזה תיעוב עצמי? חכי תראי לאן עוד את יכולה להגיע".

הסדרה עוסקת בסיפורו האוטוביוגרפי של היוצר והשחקן הראשי ריצ'רד גאד ומביאה שיח פנימי מרתק של אדם שעבר פגיעה מינית ממושכת ואת אופן התמודדותו עם סטוקרית הסובלת מבעיות נפשיות קשות. 

מצאתי את עצמי מהנהנת בהזדהות והסכמה עם משפטים רבים שנאמרו שם.

הרבה פעמים נעתי בחוסר נוחות על הספה. בכל רגעי הקצה בהם נדרש שיעשה, משהו! הוא לא עשה. וכך, גם אני. כל כך הרבה פעמים במהלך החיים. 

כשהוא פגש בפוגע שלו שוב כבר נחנקתי לגמרי. נזכרתי איך אני חזרתי שוב, ושוב, ושוב, לפוגע שלי. *

נזכרתי גם בקשר החולה, ההרסני, המעוות שניהלתי עם גבר שידע איך להפיק את המיטב מעלמה בשנות העשרים שכבר פגעו בה. היה בו את כל הצ'ארם הנדרש. 

איך תמיד חזרתי לעוד 

למרות שאחרי כל מפגש 

כל 

מפגש

איתו 

רמת התיעוב העצמי שלי הרקיעה שחקים. 

כל כך התביישתי שהקשר הזה נמשך לאורך שנים רבות. מאד. מעטים עד לא קיימים אנשים בחיי שיודעים את האמת על אורך וסוג הקשר איתו. 

אני עדיין מתביישת להודות בכך, אבל אני אודה בכך. כשילדתי את בייגלה סימסתי לו.  ומי שקורא את זה עכשיו ושואל "למה היא סימסה לו?" לא מבין ולא יבין אותי לעולם. 

באחת, ההצקות הקטנות שלו נעלמו, ושקט. עד היום, טפו חמסה. 

זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו.

מה אני באה לומר בפוסט הזה המבולגן והלא ערוך בשיט? 

משהו בי מפעפע. אני לא רוצה לתת לזה לחמוק הפעם, אני רוצה כל כך, להתרומם מההרס העצמי שזרעתי בכל תחום בחיי בזמן האחרון.

תודה על הסדרה הזו. 

תודה על הדרך שאני עוברת.

תודה על הבכי הזה שהחזיר אותי לחיים, קצת. 

תודה על כל בחירה שבסוף הולידה את ההחלטה הכי משמעותית בחיי, בייגלה.

החיים שלי הם לא סיפור עצוב. 

הם אוסף של תקריות, חלקן מצערות מאד, שהובילו אותי לבחירות חולות בחלקן. אני עובדת על זה. הו מיי, אני עובדת על זה. 

אני לבד 

אני במצב פיזי ונפשי רעוע 

ואין בי טיפה של self care.

אין לי ברירה 

אלא להתחיל מחדש.

לא צריך להשתמש במילים קשות כמו שונאת אותך, מתעבת וטפי עליך אבל וואלק ג'נט אני מבואסת עליך טילים. על כך שאת מרשה לעצמך להתאכזב מפערים בין רצון למציאות במקום פשוט לקחת אחריות על חייך ולהתחיל בצעדים קטנים, אפשר גם מגומגמים ופשוט לצמצם את הפער, לממש את הרצונות, ללטף את הפוטנציאל, לנער מעצמך את האבק, לחזור, לאט, כי את יודעת ששום דבר טוב לא יוצא ממהר, זו הסיבה גם שאת לא עושה שום דיאטות בזק, וגם כי יש לך כוח רצון של תולעת (איזה כוח רצון יש לתולעת?)

בייגלה היא כל עולמך, כן, אבל להשתמש בה כתירוץ לכך שאת לא מתאמנת מסודר כבר שנתיים וחצי?  לתרץ שאין לך סידור ופשוט לבלות כל ערב בבית עם המסך והפייסל לבד? לצמצם אינטראקציות עם חברים? להיפגש עם גברים לחצי שעה של זיון כי זה יושב לך בול בזמנים וחס וחלילה אם תתקיים שיחה משמעותית?

מגיע לבייגלה אימא בריאה בגוף ובנפש, אז בבקשה תורידי הילוך מפחמימות ותחזרי, למען השם, לתרגל פילאטיס!!!  ומגיע לך אותך, לא מסתתרת תחת ערפל עישונים, אלא חיה, מרגישה, פועלת, 

בתנועה.

נחזור אליך עוד חודש לממצאים. 

*

לפני כשבוע משהו הרגיש לי מוזר בשד השמאלי, למזלי הרב יכולתי להיבדק יום למחרת במקום העבודה שלי כדי לגלות שהכל בסדר, ואת בת ארבעים והגוף שלך חווה שינויים, וכנראה שזה מה שהשד השמאלי שלך רוצה לעשות: להציק לך.

קיבלה את פני רופאה חביבה שלא הציגה את עצמה, כנראה שחשבה שהשם על הדלת זה מספיק. דקה לתוך התשאול הרפואי נכנס סטודנט לרפואה, עלם חמודות בשנות השלושים לחייו.

"את מוכנה שהוא יהיה נוכח בבדיקה?" היא שאלה

ואני כמובן אפשרתי, למען המדע! למען המגע! סתם, הוא לא נגע הוא רק הביט. כמובן שבמהלך בדיקה כזו אף אחד לא מסתכל בעיניים של אף אחד וכולם מאד רציניים ומקצועיים, אבל נו, מה לעשות אם קפצתי קלות כשהיא צבטה לי את פיטמה שמאל וצחקקתי

"קצת רגיש".

רציתי להמשיך לכתוב אבל אני במרפסת והשכן כאן למטה מדבר בטלפון בכעס והקשב שלי לגמרי שם כרגע.

הפוסט הבא יהיה מיומנה של פקידת קבלה בבית חולים. Stay tuned. 

בתמונה: אדם כבוי. אני.

הלך הכוח הכללי שלי קודר למדי 

הפער הזה שאני מרגישה וכותבת עליו לעתים, ולא רק הפער אלא גם תחושת חוסר השייכות.

אני לא יכולה לומר שטוב לי בעבודה, על פניו, אני עובדת במקום מעניין וזוכה למחמאות רבות גם ממטופלים וגם מעמיתים ומנהלים. אבל, הבוסית שלי לא מעריכה אותי, או סובלת אותי, וגם, אני פשוט רוצה לעשות יותר, כל כך יותר, והכי הכי,

אני פשוט לא מרגישה שייכות למקום.

זה תופס לי מקום בלב ומעיק עלי, אני יודעת שאני יכולה לשנות הכל, זה בידיים שלי ואני יכולה למצוא עבודה אחרת. 

אבל אני לא מצליחה להתניע. כבד לי. עייף לי. עמוס לי. נכון, בחרתי להיות אמא יחידנית אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לומר שקשה לי וחסר לי כל כך מישהו לחלוק איתו  בנטל.

אני קוראת את הבלוגים המועדפים עלי, הכל כתוב טוב כל כך ואני מרגישה רחוקה מזה, רחוקה מכאן, לא שייכת במקום שפעם הרגשתי בו מאד שייכת. אני נצמדת אל פינת קיר דמיוני ומתמזגת איתו. 

אני מבלה את שעות אחר הצהריים עם בתי שהולכת וגדלה לי מול העיניים, פלא עולם שהיא, אני תוהה לעצמי, מה באופן לא מודע אני מעבירה אליה. איך אני שורטת אותה? האם היא תשנא אותי על שאין לה אבא? 

הלב שלי כבד, כבד. 

אני מזיזה את העננה השחורה וחוזרת להיות אמא נוכחת, קשובה ושמחה עבורה. וגם עבורי.

תחושת התלישות הזו מובילה אותי לרצות עד מאד להכיר כבר איש, אולי איתו ואליו ארגיש שייכת. 

 A girl can dream