תמיד זה אני מולי

 

 

תגידו לי, 

האם אתם צופים ב"מקום שמח"?

מה אתם חושבים? 

 

לדעתי מדובר ביצירת מופת 

רגישה 

למרות שהכל אין יור פייס שם בסדרה הזו 

ויש בה פנינים

(ותיקי דיין יש רק אחת!)

 

איך אני יודעת שמשהו שאני צופה בו הוא טוב? 

כשזה נשאר איתי לאחר מכן. לאורך שנים. 

 

למשל, הדמות של לורי מ - The douce. אני מרגישה שהיא חברה שלי שמתה. 

 

בכל מקרה, 

יש הרבה דברים לדאוג להם ולעשותם 

ואפס חשק 

אני משחזרת את אתמול

ובא לי לשתף אתכם שאתמול 

פאקינג גמרתי! לראשונה בחיי! מליקוק עדין עד טירוף חושים של החיבור בין החזה לבית השחי. 

 

דרופ דה מייק!

 

המשפט "עושים עליה פווו והיא גומרת" 

הוא עלי. 

 

(אולי אני צריכה להתחיל לקחת ריטלין בשביל לעשות משימות).

 

איך תמיד מגיע סוף היום ואני אומרת לעצמי, מחר, היום תנוחי. 

 

אני נחה. 

חלקית 

 

 

 

מאד מעניינת הזווית 

תכלס 

מאד כיף לכם נראה לי, לקבל ציצי לפרצוף 

 

בולבול לפרצוף מזווית שכזו, בהחלט, בהחלט לא נראה ככה. 

 

אני לא במיטבי 

כמה לא במיטבי? 

צולעת

כאובה תמידית 

בוכייה לפרקים 

סהרורית 

לקחתי את כדור הקסם ועכשיו אני כלואה במשרד ומחכה שתעבור לי הסחרחרה ואז אצא לישון קצת 

 

 

אני רוצה חופש ארוך והרבה זמן לבד בלי לטפל בשום דבר ואף אחת ורק לרבוץ ולנוח 

 

 

להיות יחידנית זה חרא בפיתה. אבל רק כשאת לא בטוב. בשאר הזמן זה די אחלה. אני בכל מקרה לא ממליצה. בכלל. לבד לעשות דברים, לא ממליצה. בטח כשזה מגיע לגידול ילדים. 

בייגלה עדיין חולה ועברה לחזקת סבתא עד 11.

אני מנסה להספיק דברים מטומטמים בעבודה. 

מבואסת על כמויות הנוטלה שפגשתי אתמול בערב. שמתבטאות בצמיג בטני לא כייפי.

 

עוד מעט והכל יסתדר לך במוח ג'נט. ואת כבר לא תפני לאכילה רגשית. 

 

 

הכל מאד מטומטם פה בעבודה 

איזה כיף שאני עוזבת. במרץ. אבל היי, אני עוזבת! 

 

אתמול איש חמוד כתב משהו על החזה שלי וציין שהם "כבדים",  בוודאי כמחמאה. 

נשמה, אתה לא יודע מה זה כבד. לך לחפש מידות דאבל F. 

שלי לא כבדים. שלי חמודים, עסיסיים ומתוקים.

 

כמוני ממש. 

 

כואב לי האגן. הגב. הראש. המוח. 

אבל יש לי מן שמחה קטנה כזו בלב. 

לא יודעת. יש כ"כ הרבה דאגות מסביב. ממש, המון. וכבר אין לי כוח לדאוג. 

 

 

בייגלה עם חום ואנחנו ביום ביתי.

ואז פתאום היא החליטה שאנחנו חייבות סיבוב בקניון. 

 

אז הולכות לקניון. 

 

צריך להתלבש. 

 

תראו. יש פה אותי. אולי חמש קג' יותר ממה שרגילה. אבל אני מרגישה מאד עסיסית ונאה. מה נעשה עם כל הטוב הזה?

 

 

אבל אני גם מאד צריכה לכתוב. אני לא רוצה לכתוב. אין לי חשק לכתוב. אין לי חשק לדבר עם עצמי או הביא לכאן את מה שקורה, כי מה שקורה סוחט אותי, רגשית, מנטלית, פיזית. אבל אני צריכה לכתוב. אם אמשיך עם צום הכתיבה, כתיבה מהבפנוכו, אני אחטוף איזו מחלה, לא בריא לשמור בבטן, ולא בריא להיות כל הזמן בשליטה, על המשמר, אסופה, שועטת קדימה, לביאה מגוננת על גורתה. יש לי לא מעט רגעי אסקפיזם. נגיד, כאן למשל כשבא לי דופמין כדי להמשיך את היום אז תמונה ובום. אנחנו משתמשים זה בזה, אני, בכם, באהדה שלכם לציצים ובקינק המציצני ואתם בי, כדי לתת מזור, ליצר המציצני שלכם.

או למשל בערב שכולו שיחות מצחיקות ומעניינות ואורגזמות ארוכות ורטובות ומסעירות עם הנער הלוחש לאורגזמות. מדובר בטיפוס שמחשיב את עצמו נשלט. בסדר, אני יכולה להבין למה. אבל הוא לא. הוא לא! הוא מאסטר בשליטה באורגזמה נשית. זה מה שהוא. 

 

כן, זה אתה:)

 

או במפגשים מחשמלים עם מר מים רדודים, זה נטו, נטו שימוש גס בכימיה ומשיכה חייתית. השיחות איתו משעממות אותי אבל הו מיי, אצבעות קסם וזין שלמצוץ, ללקק להסניף ולבלוע פשוט עושה לי שקט בראש. 

 

ואני כל כך זקוקה לשקט בראש. 

 

זו מדיטציה של ממש. 

 

אז כן 

אסקפיזם מדוד מביא לכך שהראש שלי מעל למים. אני מעוניינת לצאת מהמים לגמרי ולהתבונן עליהם משפת החוף. 

 

אל תעצרי ג'נט. 

אבל חוט המחשבה שלי נקטע בגלל הסירנה המזורגגת. 

 

ביום חמישי עברנו לתזונה ללא גלוטן. אני מחייכת במרירות כבר כמה ימים, איך מכל המתנות קיבלתי את מה שהכי קשה לי, להתעסק עם אפייה ובישולים. להיות אמא לכמעט בת 4 שהיא צליאקית למהדרין. לא דמיינתי את החיים שלנו כאלה.

כן נו. זה רק צליאק, נכון. מודה אני.

אבל בואו תתעכבו איתי רגע 

על הקושי 

השינוי המאולץ וההכרחי 

על כך שיש פה ילדה שגם ככה יש לה חרדה מאוכל והנה לקחת לה את הפתיתים המאדדדד ספציפיים שהיא אוכלת. ולא אין תחליף ראוי שהוא טעים.

 

יופי. תהיו איתי שם עוד קצת. מרגישים את הבטון הסמיך עווטף אתכם? לאט, בזהירות ובהתמדה. 

 

אני לא נותנת לבטון הסמיך לעצור אותי. אני תמיד בתנועה קדימה. פשוט עושה זאת לאט, מאד לאט. קשה לי, אבל אני ממשיכה. כבד לי אבל אני הולכת קדימה וגם בעליה וגם כשמתנשפת, ממשיכה. 

 

חזרתי לחלום קצת על העתיד. יש לי חלום שאני חוששת לכתוב אותו אפילו. למה? אולי כי הוא ממש עלול להתגשם. אני, רק אני יכולה לבחור אם להגשים אותו או לא. הלב שלי שם. מזה הייתי רוצה להרוויח כסף. אבל. ויש הרבה אבל. 

 

טוב שלא עצרת ג'נט 

אני אוהבת אותך 

את עושה הכי טוב שאת יכולה 

💜

עשיתי זאת! הודעתי על סיום תפקידי.

 

ולא רק שהיא לא הגיבה כמו מפלצת היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לוותר עלי והציעה לי ניהול במחלקה אחרת. סירבתי בנימוס רב. 

 

לה לה לה לה לה 

זו אני, שרה לייייייי 

במסדרונות בית החולים. בהמתנה למומחה ירך. כואב לי. לא כיף לי. אבל אני שרה לי. כי אני שמחה! 

 

 

סיכמנו על סוף מרץ כי חשוב לי לסיים תהליך הטמעה קריטי (ולזכות בעוד שורה פיגוזית בקורות החיים). 

 

רציתי כבר להודיע לצוות שלי אבל אני מחזיקה את זה אצלי עד ראשון. לבקשתה.

 

אני מרגישה שירד ממני עול 

משהו בי הפך לקל יותר 

ואני מבסוטה עליי 

באתי מוכנה 

באתי עם צ'ארם 

ויצא טוב 

 

תרימו איתי כוסית בכאילו? 

 

 

 

 

 

גם אתן לובשות חזיה ככה? 

זה מאד זקן אולי אבל זה ממש נוח. 

 

ברגע האחרון הורדתי את הגוזיה (שם מטומטם לפריט כה כייפי!) כי הפטמות משתוללות שם ולא בא לי עובדים במוד מזיל ריר. 

 

בדיקת ה Mri מאחורי. אני על שעתיים שינה. בחמישי אני מגישה מכתב התפטרות. ואתם יודעים מזה אומר? שאנחנו יוצאים למסע משותף לגילוי התעסוקה המושלמת עבורי. לא יהיה קל כי יש לי 100 אילוצים בחיים שלא מאפשרים משרה מלאה - אבל יחד, נצליח. אני סומכת על תמיכתכם 😉

לא משנה כמה הכנה עשיתי לעצמי 

וכמה הייתי אסופה ומתפקדת, ברגע שהניחו עליה את מסכת הטשטוש הדמעות זרמו ממני בשקט. 

 

יש לי ילדה נדירה. שניגשה באומץ וקור רוח לבדיקה והגיבה לכל המתרחש בסקרנות. הבכי היחידי שנתקלתי בו היה כשהוציאו לה את המחט אחרי שהתעוררה. 

 

יש לנו עוד דרך לעבור 

אבל החלק המעיקקקקקקק מאחורינו. 

 

הרופא שלה ואני החלפנו מספרים

"מה שאת צריכה, תכתבי לי". 

הוא לא איש יפה 

אבל האמפתיה והכריזמה שלו עושים לי נעים בבטן. 

הו מיי שיש שם חשמל. אבל לא אנקוט בצעד כי נו, הוא בטח נשוי. 

 

בא לי לבכות מליונים ולשחרר את הכל החוצה. במקום זה עשיתי שופינג ממוקד ומוגזם בו זמנית. 

 

 

 

 

 

האם כדי לסתום את תחושת החרמנות הבלתי ניתנת למימוש דפקתי עכשיו סודוך? 

 

כן. 

 

האם היה לי טעים ברמות מטומטמות? 

כן. 

 

 

 

האם אני לא עומדת בלחצים המופעלים עלי מכל כיוון, בעבודה שהיא פשוט... טמטום חוצה גבולות או בייגלה שמחר מבצעת אנדוסקופיה בהרדמה או אצלי שיש לי 193761 דברים לסגור ואפס זמן?

 

אז כן 

כל זה בסוף 

מתורגם לעליה הורמונלית שמביאה לפרץ החרמנות ואכילת טוסט נקניק (שילבתי קורנביף ורוסטביף ועכשיו בא לי לפתוח כפתור ולמות בשקט במשרדי). 

 

 

האם זה אומר שאני אענה לכל הזמנה כאן ב"כןןןןן כן כן בוא! בוא נפגש איש שלא כתוב עליו דבר בפרופיל וקרא את כל הבלוג שלי ויודעת עלי דברים עמוקים-בוא נפגש לזיון חסר מעצורים"

 

לא. 

 

אין לי 

זמן כוח או עצבים 

ובחיי, שאני מריחה מקילומטר מתי אתה באמת מתעניין בי ומתי אתה רוצה רק למצוץ לי את הפטמות. אני מאד מתרגשת מהגוף שלי וגם מחשיפה. הוא אחלה גוף. אבל... 

זה רק גוף. 

 

אני כרגע משמרת אנרגיה 

ומעוניינת להוציא את כל תסכוליי על לשון שכבר מכירה. וגם אצבעות. זהו. 

 

יאללה. ביי.

 

 

בתמונה -  חזה שנראה ענקי! אבל במציאות זה רק 85 D

 

הערב ביצעתי את ההזרקה המדוברת למפרק ירך שמאל, הייתי גיבורה אמיתית וביצעתי את ההליך ללא טשטוש ורק עם הרדמה מקומית. זה כאב אבל נשמתי. ועכשיו כואב. כואב מאד. מ א ד.

אני תכף אבלע קוקטייל משככי כאב ואשקע בעולם שכולו כריות רכות ושמיכה מלטפת.

הקלה תגיע בין יומיים לחמישה. בינתיים אני נחה, נושמת אל תוך הכאב ונושפת החוצה. מהמותן, הישבן, האגן, הברך, הירך אלוהים אדירים- הירך. אלה כאבים שלא חוויתי מימיי.

 

בא לי ידיים חמות על כל מה שכואב לי. לנשום. להרגע. לשחרר שליטה.

 

כאן האצבע מסמנת מקום שנעים לו מאד לקבל נשיקות, הסנפות וליקוקים. 

 

 

שטף הדם החביב הוא תוצר של עיסוי אינטסיבי שאני עושה לעצמי כל היום כי אם אני לא מעסה את הנקודה הזו אני פשוט לא מסוגלת לשבת. בכלל.  גם לא לדקה. 

 

מה שמפליא אותי בכל זה הוא היכולת המדהימה לתעל את הכאב הזה לשחרור מיני, לדאוג שיהיה לי נעים, למרות הכאב. זה גם נחשב לסלף קר, לא?