השבוע אמרה לי שפחה חרופה* שהיא מתנהגת "כמו חיה הכל דחפים. חוץ מהרגשות אשמה שרודפים אותי".
נזכרתי בניטשה שדיבר על בני האדם שהם חיה שלמדה להבטיח. בני האדם למדו להבטיח דרך מאות שנים של אלימות וכפייה, שבמילים יפות קוראים לזה היום "חינוך".
שאלתי את עצמי אם אותה שפחה שכולה דחפים, היא עדיין חיה שלא יכולה להבטיח ולכן אסור לי לסמוך עליה או שדווקא בגלל שהיא חיה אני יכול לסמוך עליה. ובכלל, על מי עדיף לסמוך: על חיה שמונעת מדחפים, או על אדם שלמד להבטיח? לא תיארתי לעצמי כמה השאלה הזו תעסיק אותי, ולדעתי היא צריכה להעסיק גם אתכם: על איזה בני אדם אתם סומכים?
לכאורה, ניתן לסמוך רק על מי ששולט בעצמו ובדחפים שלו. הוא אדם "אחראי" ולכן יכול לקיים את ההבטחה שלו. אחרת ההבטחה היא כמו לכתוב על הקרח. על חיה אי אפשר לסמוך כי היא לא אחראית למה שיוצא מהפה. היא נובחת. לא מדברת.
אבל יש טוויסט...
ברגע שהאדם לומד להבטיח הוא גם לומד לשקר. אדם שלמד להבטיח, יודע איך להשתמש בהבטחה כדי לעשות מניפולציות. הוא הופך גם ל"אדם הכלכלי" (homo-economicus) שממקסם את התועלת שלו בכל מחיר. הוא מבטיח כדי להשיג משהו. החיה לא יודעת להבטיח אך גם לא יכולה לשקר.
אז הגענו לשורש הדילמה: למי עלינו להאמין, למי שיכול להבטיח וגם יכול לשקר, או למי שאינו יכול להבטיח אבל גם לא לשקר?
במלוא הכנות, אני לא יודע. יותר מכל, זה עניין של אסתטיקה וטעם אישי. יש אנשים שאוהבים חיות ויש כאלה שאוהבים בני אדם.
ובכל זאת, המסקנה המעשית מן הדיון הזה, מיועדת לכם השולטים והאדונים:
אם השפחה שלכם נותנת לכם הבטחות, סביר להניח שהיא משקרת.
אם השפחה שלכם מתנהגת כמו חיה, אל תקשיבו למה שהיא מוציאה מהפה.
:)
[דיסקליימר: אני יודע שיש גם מצד שני ויוצאים מן הכלל. אבל היום אני בצד הזה 😄 ]
