גלריה

הנה משהו שאולי לא שמתם לב אליו.

כשאתם צופים בפרופיל מסוים בכלוב, כתובת ה-URL שלו מופיעה בדפדפן שלכם. בגלל המנוע הישן בו נכתב הכלוב הפרופילים ממוספרים בסדר כרונולוגי על פי תאריך ההצטרפות שלהם. למשל, הפרופיל שלי

https://thecage.co.il/profile/137401

מעיד על כך שאני משתמש מספר 137401. תסתכלו על המספר שלכם ואז נסו להגדיל או להקטין אותו במספר או שניים (או יותר) ותיווכחו שאכן כך הדבר.

עכשיו: מי המשתמש הותיק ביותר, שחולש ביד רמה על התנהלות הכלוב? כלובי כמובן. אבל כתובת ה-URL של כלובי היא:

https://thecage.co.il/profile/2

כלומר, ישנו משתמש ותיק יותר, נכנה אותו "#1" לצורך הדיון, שנרשם לפני כלובי, ומנהל את הכלוב באמת מאחורי הקלעים. כלובי אינו אלא בובה שלו. יתרה מכך, #1 הוא איש צללים וניסיון לחשוף את זהותו על ידי בדיקה של הפרופיל הראשון אי פעם בכלוב מודיעה שהפרופיל אינו קיים. הנה, נסו זאת בעצמכם:

https://thecage.co.il/profile/1

הסתרה? טיוח? סוד? או אדון צללים שחולש על המידע האישי והבדסמי של כל אחד ואחד מאיתנו, ממתין ליום בו יאחוז במושכות ויחרוץ את הגורלות של כולנו? המשך התחקיר יבוא. ותזכרו: סנטוריון לא התאבד.

מכל הדברים, היו אלה החריקות של השולחן שזכרה תמיד אחר כך. אוזנה הייתה צמודה לעץ הישן, והחריקות המונוטוניות, המחזוריות, הדהדו בראשה. היא שאלה את עצמה מדוע הם לא טורחים לתקן אותו, זה באמת לא היה בסדר. מבטה נדד אל הסלון, שהיה שרוי באי-סדר. גם הסלון שלה נראה פעם כך, לפני חמש עשרה שנה, כשהייתה סטודנטית. בדיוק כמוהם. בזוית העין ראתה את הבחורה, מסדרת ערימה של עיתונים בסלון. היא הייתה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה, דקיקה ויפה. 

קולותיהם ריחפו בירכתי התודעה שלה. היה לו קול עמוק, נעים, כזה שהיה גורם לבחורות ודאי לרצות לדבר איתו שעות. היא לא הבינה מה הוא אמר. זה לא מאד שינה לה. הם דיברו על סוף השבוע, על ההורים שלה. היא הכירה את הויכוחים האלה. הם הלכו להורים שלו בשבוע שעבר ועכשיו היה תור ההורים שלה, היא אמרה. הוא היה שקול, ענה לה במשפטים קצובים, בין התנועות. המשפטים היו תלויים בעננה מעל ראשה ועירסלו אותה. ידיו אחזו במותניה. גופה היה כפוף, צמוד לשולחן. הבחורה כעת הייתה מולה, ואחת מידיה הדקיקות והשבריריות-למראה דאגה להצמיד את ראשה המסובב אל השולחן בנחישות שלא הייתה ניכרת מגיזרתה הצנומה.

שמלתה הייתה מופשלת ותחתוניה היו כרוכים סביב ברכיה. לא היו שום גינונים, לא היה כל מאמץ להעמיד פנים שיש סיבה כלשהי אחרת לבואה. ממילא לא היה להם הרבה זמן. היא קיבלה את הודעת הטקסט לפני רבע שעה, אמרה לבן זוגה שהיא יוצאת להליכת הערב שלה, והוא הנהן והמשיך לצפות בטלוויזיה. עשר דקות לאחר מיכן, היא הרגישה את הסטודנט הצעיר נע בתוכה.איברו נבלע בין ישבניה, קשה צעיר ורעב. בהתחלה היה לה קשה להתרגל לרעיון, אבל היא למדה כיצד להתכונן למפגשים. בפעם הראשונה היה עדין, הראה לה כיצד לשים את חומר הסיכה, דאג שלא יכאב לה. אחר כך כבר היה הרבה פחות עדין, והיה בועל אותה בפראות חסרת עכבות. היא שאלה את עצמה מדוע היא תמיד חוזרת. איך הודעה אחת שלהם מסוגלת להפוך את כל הערב שלה. הם היו לא צפויים, פרט לכך שידעה שעליה לצפות לזה פעם או פעמיים בשבוע. הליכות הערב שלה הפכו יותר תכופות וארוכות.

בקרוב יגמור, ואז תצטרך להרים את תחתוניה, להודות להם ולחזור לפני שתיעדר זמן רב מדי. הם נפטרו מהקונדום כבר לפני חודשים, אחרי תקופת הסתגלות ראשונית. היה אסור לה לנקות את עצמה. היא חשבה על בן זוגה, לבד בדירתם, ודמיינה איך, אולי, יותר מאוחר בערב, שוב יגהר מעליה בתנוחה מיסיונרית בשעה שהזרע יטפטף מתוך ישבנה על המזרן בלי שיידע מזה כלל. היא התגעגעה אליו, אבל הסטודנט הצעיר שמאחוריה, שיכול היה להיות אפילו בנה, שלח בה גלים של כאב ועונג עמוק שלא חשה כבר שנים. היא ידעה שלא תזכה לגמור הערב. לא שהיה להם אכפת במיוחד, הם מעולם לא אסרו על כך. היא אף פעם לא הייתה גומרת במפגשים. היה בזה משהו ששימח אותה. אם הייתה גומרת, זה היה איכשהו גורע מהמפגש, גורם לה להרגיש שרק תאוות בשרים פשוטה מביאה אותה אליהם שוב ושוב; אבל זה לא מנע מידה להתגנב מטה, בין רגליה, ולגעת בעצמה, בשעה  שהאזינה לחריקות השולחן הישן.

1.

ישבנו במסעדה ואכלנו את הסושי שלנו. הוא ישב מולנו ושתה סאקה מבלי לאכול דבר. כולנו צחקנו. מיכל שוב סיפרה את הסיפור ההוא בו נתקענו בטיול ברומניה במלון עם שירותים מקולקלים. הוא צחק בעצמו וסיפר לנו על הטיסה האחרונה שלו לטוקיו. היה לו קול שקט, חודר, אבל חיוך נעים. הוא היה גבר נאה, גם אם היה מבוגר מאיתנו בכחמש עשרה שנה. מתחת לשולחן, ידה של מיכל ליטפה את שלי. אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, היא שאלה אותי מה חשבתי. אמרתי לה שמכל מי שפגשנו, הוא נראה הכי נורמלי. ידה שוב נשלחה את המפשעה שלי ופתחה את הרוכסן. הפקק באיילון לפתע נראה הרבה יותר נסבל.

2.

חתכתי סלט כשחשתי בזרועותיה נכרכות סביבי מאחור, בעודה מצמידה את שדיה הרכים אל גבי. האטתי את הקצב ועצמתי עיניים, מתענג על התחושה. ידה נשלחת מטה ואוחזת באיבר שלי, שמתקשה בזריזות. ידעתי כמה היא אוהבת את ההתגרות הזאת. "אני כל כך רוצה אותך בתוכי," היא מגרגרת באוזני. באותו הרגע היא ודאי מתכוונת לזה, מחככת את עצמה בי באיטיות מפתה. "כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה? שבוע? שבועיים?" אני מפסיק לחתוך ומתרכז בנשימות שלי. אחד-עשר יום ושמונה שעות, אני רוצה לענות, אבל עוצר בעדי ורק מתמסר אליה.

"אולי בכל זאת אני אזרוק אותך על המיטה ואזיין אותך," אני מחייך מבלי שהיא תוכל לראות זאת.

"אתה יודע שאתה לא יכול," היא מצחקקת. "אסור לך עד המפגש הבא שלנו."

היא אהבה ספרים, ושירים, ואת הכוח שבמלים. הבחירה הייתה מכוונת; היא יכלה לומר אסור לנו, אבל כיוונה אליי. חשתי באיבר שלי מתקשה עוד יותר.

"רק עוד ארבעה ימים," היא לוחשת באוזני, וממשיכה לעסות אותי בעד לג'ינס. "תחשוב כמה טוב זה יהיה כשסוף סוף תתפרק מולנו. אולי הוא אפילו ירשה לי למצוץ לך הפעם."

3.

הוא נהם בעודו הולם את עצמו אל תוכה. תנועותיו היו עמוקות ואגרסיביות, ואף על פי כן עיניו היו נעוצות בעיניה, בעודה שרועה על גבה, והיא השיבה לו במבט עיקש וחדור מטרה לא פחות. החזקתי את רגליה מפושקות למענו. כשניכר שהגיע לפורקן, ידיו נאחזו בירכיה והצמידו את עצמו אליה. איברו פעם בתוכה פעם אחר פעם במשך דקה ארוכה, עד ששכך. הוא מחה את אגלי הזעה ממצחו ויצא, והיא סימנה לי. יכולתי לראות את שאריות הזרע נוטפות מפי הטבעת שלה. שנאתי את החלק הזה, אבל ידעתי שהוא עדיף על האלטרנטיבה. זה היה קרוב לתקופה בחודש בו היא הייתה אמורה לבייץ. כרעתי ברך בין רגליה הפעורות לרווחה, הצמדתי את פי ושלחתי את לשוני קדימה.

4.

היה כמעט בלתי אפשרי לשמוע אותה במוזיקה הרועשת שאפפה אותנו. האולם היה גדוש אורחים שהיו צריכים לצעוק זה לזה. הטקס כבר תם לפני שעה ורחבת הריקודים הייתה מלאה. לא שמעתי אותה עד שלא נגעה בעדינות בזרועי והפנתה את תשומת ליבי למסך הפלאפון שלה. "יש לך חמש דקות," היא הציגה לי את הודעת הטקסט.

זה לא היה מקרי. הוא ידע ששנינו נהיה בחתונה הערב. המוח שלי התחיל לחשוב בקדחתנות. חמש דקות הן בקושי מספיק זמן, והוא ידע כמה מורכב יהיה להשתמש בהן דווקא עכשיו. היא הבחינה בתחילתה של הפאניקה ומשכה שוב בזרועי. "שירותי נכים?" היא הצביעה. לא בזבזתי דקה. נטלתי את ידה ומשכתי אותה. הדלת לא הייתה נעולה - הצלחה. תחבנו את עצמנו אל התא המרווח, מקווים שאיש לא הבחין בזוג שנדחק לתוכו יחד. היא נעלה את הדלת אחריה, ואני הפשלתי את המכנסיים. המפתח היה ענוד לצווארה, והיא הסירה אותו והכניסה אותו אל חור המנעול של הכלובון.

"אתה יודע," היא ציחקקה באופן קצת מדאיג, "אני יכולה פשוט לא לפתוח אותו. אני אוהבת אותך כשאתה ככה, מוכן לכל גחמה שלי. שלנו. מה אתה חושב?"

תליתי בה מבט מעורב של אימה ותחינה. היא ציחקקה שוב. "טוב, זה היה שווה את זה רק בשביל לראות את התגובה שלך. נותרו לך תשעים שניות."

היא סובבה את המפתח. פירקתי את הכלוב בידיים רועדות, ואחת מהן נשלחה לאיבר שהזדקר כמעט מיידית ברגע שכלוב המתכת הוסר. לא הייתי צריך תשעים שניות. היא שלפה את הפלאפון שלה ולחצה על כפתור ההסרטה. "אל תשכח לומר מי הבעלים שלך כשאתה גומר. אתה יודע כמה הוא אוהב כשאני שולחת לו את התזכורות הללו."

5.

כשפתחתי את הדלת לבית בערב, רוב האורות היו מעומעמים. עברו חמישה ימים מאז מיכל נסעה לכנס שלה בארצות הברית, וחיכיתי ליום בו תשוב. הוא כבר ישב על הספה בסלון וצפה בטלוויזיה. כשראה אותי נכנס הנהן מבלי לומר דבר. לא דיברנו בינינו כמעט, גם לא כשהיינו לבדנו. הנחתי את תיק העבודה שלי במטבח, ונכנסתי למקלחת קצרה. כשיצאתי, ערום, הוא רק סימן לעבר הספה השנייה. ניגשתי לכרוע ברך בפניו.

“היא רוצה לראות את הפנים שלך הפעם,” אמר.

הוא התרומם והתיר את החגורה, והניח למכנסיו ולתחתוניו ליפול על הרצפה, לפני שהתיישב בחזרה, ערום ממותניו ומטה. הוא שלח את ידו ושלף את הפלאפון שלו מהתיק שהיה שרוע על הספה לידו. הנחתי את ידיי משני צידיו על הספה ורכנתי קדימה, כשהוא החל להסריט.

“תרים את הראש ותסתכל למעלה, ואל תעצום את העיניים. אנחנו רוצים לראות את המבט שלך כשאגמור.”

6.

היא כרעה במרכז הסלון על ארבע, מתנשפת, בית החזה שלה עולה ויורד בנשימות עמוקות. גופה היה שטוף זיעה וידיה רעדו. כמה אורגזמות חוותה כבר? שש? שבע? היא הפסיקה לספור בשלב מסוים, ורק נתנה לגלי העונג להתפשט לתוכה. האיבר שבתוכה כבר התחיל להתרכך ונשלף מתוכה, על מנת להיות מוחלף בזין חדש וזקור. הוא נזרק על הכורסה, מתנשף, והביט במידה של סיפוק על המתרחש: על הגבר שישב על הספה לידו שעדיין אונן בעצלתיים, מצפה לתורו, ועל זה שהיה עסוק בלפמפם את מיכל כאילו הייתה חפץ או כלבה.

כיסוי העיניים שלה עצר בעדה לראות דבר מהמתרחש, אבל בספק אם הייתה רואה גם בלעדיו. היא הייתה שקועה בעולם אחר, אחד שבו כבר לא היה אכפת לה מי מאחוריה. הייתה לו את ההשפעה הזו עליה, אבל הפעם היא הייתה חזקה ומוקצנת מכל מה שראיתי. הוא אותת לי, ואני זחלתי לעברו ונטלתי את האיבר המתכווץ שלו בפי. יכולתי לטעום את שניהם עליו, את השילוב של הזרע והמיצים. כשהגבר סיים, הוא שוב אותת לי. לא היה צורך במלים. עזבתי אותו וזחלתי אליה, ונשכבתי תחתה. היא הצמידה את עצמה אל פי ונתנה לעירבוביה שהצטברה בתוכה לנזול לתוכי. לא משנה כמה פעמים עשיתי זאת, לא יכולתי להתרגל לסיטואציה. ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי.

"יום נישואים שמח," שמעתי אותו אומר, ואותה נרעדת וגומרת מקולו העבה ומעצם המחשבה.

דן כרע על ארבע על השטיח במרכז הסלון. מאחוריו נעמד גבר שני על ברכיו והיה מרוכז בתנועות האגן שלו. דן ניסה להתרכז בכל דבר אחר, אך אי אפשר היה להתעלם מהתנועות ההחלטיות ומתחושת המלאות שפלשה לתוכו. בזוית העין הוא ראה אותן, יושבות לידם על הספה, עם כוסות היין המלאות-למחצה. הראשונה הייתה ג'ינג'ית, גבוהה, בג'ינס וחולצת טריקו צמודים למדי. היא ישבה, רגל על רגל, וצפתה בהם במבט מעט משועשע. 

“אני אוהבת לרסן אותו במהלך השבוע. הוא יודע שאם הוא רוצה איזשהו פורקן, זאת ההזדמנות היחידה שלו. אני מוצאת שזה הופך אותו הרבה יותר ... חייתי.”

היא רכנה ונשכה בשובבות את תנוך האוזן של האישה השנייה, שהביטה בהם אף היא, מרותקת, כבכל סוף שבוע. היא לא אמרה דבר כשהג'ינג'ית שלחה את ידה הימנית במעלה ירכה ואל תוך מעמקי שמלתה.

“את יודעת, הוא יכול גם לשמש אותך אחר כך, אם תרצי,” לחשה באוזנה. “הוא נהדר. מחזיק המון זמן, ויהיה לו כוח. גם אחרי שהוא יסיים פה.”

“לא,” קולה של האישה השנייה היה שקט, קטן. 

“מה שתגידי, קטנטונת. נראה שהם נהנים ביחד. טוב, לפחות אחד מהם. לכי ותמלאי לעצמך את היין. נראה שכמעט ונגמר לך.”

יותר מאוחר, כששתיהן נכנסו לחדר השינה ביחד, הגבר השני הניח את דן על שולחן האוכל בכניסה לבית, פישק את רגליו וחזר וחדר אליו. אף פעם לא החליפו ביניהם יותר מדי מלים. לא היה להם על מה. לגבר הייתה חיבה מיוחדת למצוא פינות ותנוחות חדשות בכל פעם שנפגשו; כמעט היה נראה שהוא מסוקרן מעיצוב הפנים בדירה. כשגמר, היה זה תוך כדי נהמה נמוכה, כמעט מתגלגלת, בשעה שידיו אחזו בכוח ברגליו של דן,  משתקות אותו ומהדקות את שניהם יחד. לא היה בזה צורך. דן כבר הפסיק להתנגד מזמן ממילא, וכעת רק חש ברטיבות של הזרע המטפטף ממנו בשעה שהגבר החליק והלך למטבח להכין לעצמו משהו לאכול.

לפני השינה בחדר האורחים הגבר בחר סרטון בפורנהאב, משהו בנאלי על זוג לסביות, בזמן שטיפס מאחורי דן ושב ושיקע את עצמו בו. הוא גמר לפני הסרטון, התכרבל והלך לישון בעוד שתי הנשים גונחות ברקע מבעד למסך. דן ידע לא לצפות לשינת לילה רצופה. תמיד היה מעיר אותו בשתיים או שלוש, כשהיה חוזר מהשירותים, מוכן לסיבוב נוסף. הם לרוב שכבו על הצד, דן בעיניים עצומות למחצה והגבר ברצף תנועות החלטיות שהביאו אותו לפורקן תוך זמן קצר. 

בבוקר, כששתי הנשים נכנסו לחדר, הגבר היה שעון לאחור במיטה במכנסיים מופשלים, ודן ישוב מעליו, בעירום. הגבר נע בתוכו בעצלתיים, וידיו, שאחזו במותניו של דן, דאגו להעלות ולהוריד אותי בתנועות איטיות ומבוקרות. הפעם היה ניכר שהוא לא ממהר. האישה השנייה תמיד התעקשה לצפות בשניהם בבוקר, מוקדם, ובמיוחד בהבעות הפנים שלהם. על פניה שלה היו מרוחים פליאה, סקרנות ומעט רתיעה בעירבוביה.  הג'ינג'ית עמדה לידה, והסטרפאון שחובר למותניה התדלדל בין רגליה בחוסר מעש.

“הוא גמר?” השנייה שאלה בקולה הקטן.

“פעמיים,” אמר הגבר. “אתמול אחרי שנכנסתן לחדר, ובאמצע הלילה, כששכבנו על הצד.”

האישה השנייה הנהנה. הג'ינג'ית רכנה ואמרה כביכול אל תוך אוזנה, אך בקול די רם כדי שנשמע את דבריה בבירור.

“הוא נולד לזה, בעלך. את צריכה להיות גאה.”

השנייה הנהנה בעצבנות קלה, והמשיכה להביט בהם מבלי לומר דבר.

ידיה של הג'ינג'ית חפנו את השדיים הכבדים של חברתה בעוד הגבר הגביר את הקצב. “בואי,” אמרה, ומשכה אותה בחזרה לחדר השינה. “אני רוצה לראות כמה תצעקי כשתהיי באותה התנוחה כמוהו.”

(אני יודע שלא עבר שבוע מאז העצה האחרונה, אל תהיו קטנוניים.)

סנטוריון היקר,

נפרדתי מהאקס שלי כי הוא התנהג כמו אדיוט, ועכשיו אחרי זמן רב הוא לפתע רוצה לחזור להיות ביחד ומבטיח להתנהג היטב. כשהיינו ביחד הוא שם אותי בעדיפות אחרונה, לא היה מחויב לאושר שלי, ולא היה שם כשהייתי צריכה אותו. הוא עדיין בן אדם נחמד, מצחיק ומעניין. לא הכל רע. ואהבתי אותו ממש. דיברנו ואני מאמינה לשינוי, או לפחות שהוא מבין איפה טעה. זה עדיין לא מבטיח שהוא יתנהג כמו שאני רוצה וצריכה. אני לא מאמינה בלחזור אחורה, ויש פה אלמנט של פשרה. להיות לבד מבאס, אבל לא מפחיד אותי וזה מעולם לא היה שיקול לשימור מערכת יחסים. בינתיים אני עוד לא בטווח של להגיד "כן". במקסימום אפשר להגיד שאנחנו עובדים על הטווח של ה "לא" וכבר הצלחנו לדבר כמה פעמים מבלי שארצה לזרוק אותו מהחלון. אודה לעצתך.

שלך,

מביטה-לאחור

מביטה יקרה,

קודם אפתח בדיסקליימר הרגיל שלי והוא שאני לא מבין שום דבר מהחיים שלי, ואל תרכיבו את תפרקו שום מערכת יחסים על סמך עצה שאני נותן. אם מישהו מיכם לוקח את העצות שלי ברצינות אז תדעו שיש לי גם קרקעות חקלאיות להשקעה באזור באר שבע במחיר ממש זול, אנא פנו אליי לפרטים.

עכשיו כשקבענו את העובדה הזו, אז התשובה היא חד משמעית לא. יש לזה שלוש סיבות: קודם כל, כי אנשים (בוגרים) לא משתנים, ושנית, גברים יגידו הכל ויעשו הכל כדי לקבל את מה שהם רוצים, במיוחד בעניינים רומנטיים. הם אפילו לפעמים משכנעים את עצמם בזה. הפילוסוף המוכר של המאה העשרים שאגי ניסח זאת היטב:

אבל הסיבה האמיתית שלא חוזרים אחורה היא שמערכת היחסים הזו תצטרך לשאת על כתפיה את המשקל של כל טעויות העבר. את תראי אותן בכל פינה אליה תיפני, בכל משפט שהוא יגיד, בכל פעם שלא ישקיע בגמירות שלך, כשלא יתקשר בזמן. אפילו כשההתנהגות שלו תהיה מוצדקת. זה לא ישנה. מערכות יחסים הן קצת כמו קפיץ: אחרי שמותחים אותן מעבר לנקודה הקריטית הן לא חוזרות אף פעם לתצורה המקורית שלהן. אין למערכת הזו סיכוי מלכתחילה. ובכלל, לא כדאי לקבל החלטות בחיים מתוך פחד ממחסור. עדיף להסתכל קדימה אל עבר האפשרויות שטומן בחובו העתיד ולא אחורה אל הפשרות של העבר. חסר לך מישהו שיאהב אותך? לכי שנסי מותניים ותמצאי אחד במקום לחמם שאריות במיקרו. חוץ מזה, בשביל להרגיש שיש מישהו שלא שם עלייך קצוץ ומתעסק רק במה שמעניין אותו את לא צריכה לחזור לאקס שלך - פשוט תאמצי חתול.

סנט.

סנטוריון היקר,

איך אני הופכת לבנאדם יותר פרודוקטיבי?

שלך, הבוהה-בעננים

לבוהה שלום רב,

באופן פרדוקסלי הסוד לפרודוקטיביות הוא לעשות כמה שפחות. ("שפחות" בסגול, לא בשווא, כן? האופציה השנייה גם רצויה אבל מובילה לתוצאות אחרות.)

אני אסביר. יש כמה אקסיומות שאי אפשר להתחמק מהן בטבע. למשל, שהאי-סדר בעולם גדל עם הזמן. או שטוסט תמיד יפול עם הפנים המרוחות בחמאה על הרצפה. או שהמשקל של המזוודה שאת שולחת לבטן המטוס תמיד יהיה 24 ק"ג בשקילה, קילו אחד מעל המכסימום המותר, ואת תצטרכי לכרוע ברך בשדה ולהתחיל להעביר חפצים בין המזוודה לטרולי ולקלל את הפקידה בזמן שהאנשים מאחורייך מקללים אותך. אחת האקסיומות האלה היא שכל דבר לוקח פי שניים זמן מהזמן שאנחנו מקציבים לו, גם כאשר אנחנו לוקחים את האקסיומה הזו בחשבון. חשבת שיקח לך חצי שעה להרכיב את הכיסא שקנית באיקאה? תשכחי מזה, סביר יותר שכדאי שתפני שעתיים. את חושבת שתוכלי לסגור את העבודה שאת צריכה להגיש תוך יום וחצי? אין סיכוי, תתחילי לשבת עוד היום כי זה ייקח לך שבוע.

איך כל זה מתקשר לפרודוקטיביות? פשוט מאד. הסיבה שרבים מאיתנו לא פרודוקטיביים היא משום שהיכולת שלנו לאמוד זמנים לוקה בחסר. כתוצאה מכך אנחנו לא מעריכים נכון כמה זמן ייקח לנו לעשות כל דבר, ואנחנו מנסים לעשות יותר מדי דברים בפחות מדי זמן. היערמות המטלות גורמת לנו לשיתוק, לכישלון, להצלחות חלקיות בלבד ולחוסר פרודוקטיביות. זאת, אם כך, תוכנית שלושת השלבים של סנטריון לפרודוקטיביות:

1. לזהות מה באמת חשוב לנו, במה אנחנו באמת רוצים להיות פרודוקטיביים, וללמוד לתעדף אותו.

2. להקדיש לו די זמן כדי להצליח בו באמת.

3. כדי שיהיה לנו די זמן עלינו ללמוד לומר לא לדברים אחרים שמפריעים לנו בזה; אם זה לסרב לפרויקטים נוספים בעבודה, או להתרכז בקשרים החברתיים שבאמת חשובים לנו ולא להתפתות לצאת למסיבות שיטחיות עם אנשים שברובם זרים לנו. 

כמה פשוט, ככה יעיל. עכשיו תפסיקי לגלוש בכלוב ולקרוא את השטויות שאני כותב כי זה בטוח ביזבוז מוחלט של זמן, ולכי לעשות את מה שבאמת חשוב לך.

ס.

הרגע לו כולכם חיכיתם הגיע: בשל מחסור בחומר לבלוג וחוסר כוח להשקיע בכתיבה איכותית החלטתי לפתוח פינת עצות שבועית. זה הזמן שלי להיות האודטה של הצ'אט, הד"ר פיל של הכלוב, היורם ארבל של הבדס"מ, מוכן לחלק עצות בכל תחום שהוא - והכי הרבה בתחומים בהם יש לי אפס הבנה. וכאן אתם נכנסים לתמונה: שילחו לי באדומות שאלות ובקשות לעצות*, תארו את המקרה, הסבירו מה העצה שאתם מבקשים וגם אתם תוכלו להופיע בבלוג**. כל שאלה בכל תחום תיענה, והעצות ידהימו, ישעשעו ויעשירו אתכם בכל נושא שהוא, מבדסמ ופיזיקת הקוונטים ועד מה הצורה הטובה ביותר לתלות תמונה על הקיר ואיך לפתור את הבעיות שלנו עם איראן. והכי חשוב: כל עצה מובטחת להיות 100% נכונה ומדויקת ללא עוררין***.

שוט.

* כל העצות יינתנו באופן אנונימי אלא אם כן מבקש או מבקשת העצה יבקשו באופן מפורש שאכלול את השם שלהם.

** על מי אני עובד, אני בהחלט אשתמש בכל שתי האדומות שתשלחו לי, מהן אחת מהיוזר הפיקטיבי שלי.

*** אין אחריות על נותן העצה לכל נזק, אובדן כסף או רכוש או קטיעת איברים בשל שימוש בעצות שיינתנו. אין החזר כספי ואין אמת בפרסום.

7 לאוגוסט, 2023

"מי מזיין אותך עכשיו?"

הוא גהר מעליה, וידו לפתה את גרונה הדק. ידו המחוספסת בלטה כנגד עורה הלבן והחיוור. ראשה היה שעון לאחור ועיניה היו סגורות, והיא מלמלה משהו מבין שפתיה הפעורות. הוא קירב את פיו לאוזנה. "מה אמרת?" נהם.

"דאדי," היא השתנקה.

כל גופה היטלטל כשהטיח את עצמו לתוכה.היא הייתה צעירה ממנו אולי בעשרים שנה, אישה צעירה ותמירה בשיא פריחתה בתחילת שנות העשרים שלה. שיערה הארוך היה פזור על המיטה ורגליה היו כרוכות סביב מותניו, והיא הרימה את אגנה ומשכה אותו אליה, לתוכה, עמוק אל פי הטבעת שלה שחלב אותו בגלים מחזוריים של התכווצויות בלתי-נשלטות.

"את רוצה שדאדי יגמור בתוכך? יזריע אותך כמו ילדה טובה?"

"כן," היא גנחה. "אלוהים, מה אתה עושה לי."

"לגמור עמוק בתחת שלך?"

"כן!"

צליל חד פילח את הגניחות שלה כשידו הנחיתה סטירה מצלצלת על לחייה. היא נאנקה בקול רם, והעירבוב של הכאב והעונג, ההשפלה והכניעה עשו את שלהן. הוא מעולם לא נתקל במישהי שהייתה מסוגלת לגמור מהעירבוב הזה, אבל היא הפתיעה אותו בכל פעם מחדש, והוא ידע שהשיא שלה ושלו קרובים שניהם.

"את אוהבת שדאדי מזיין אותך ככה חזק?"

"כן, כן," היא מלמלה. "אוי אלוהים, תזיין אותי עמוק, אני צריכה את זה. אני צריכה אותך. תגמור בתוכי, בבקשה, בבקשה תגמור בתוכי, תסטור לי, תירק עליי, תטנף אותי. אני צריכה את זה, כל כך צריכה את זה, צריכה אותך דאדי. בבקשה. בבקשה." הייתה בקולה תחינה אמיתית, כנה, שרק דירבנה אותו וגרמה לו להיות יותר פראי.

ידיו הגדולות חיבקו אותה אליו והיא התמסרה אליו, גופה הדקיק קטן למראה מתחת לכתפיו הרחבות. היא רק ידעה שהיא רוצה אותו בתוכה, שהיא רוצה שוב לשמוע את הקולות הגרוניים העמוקים שהוא מפיק ברגעים הנדירים בהם הוא מאבד שליטה - בגללה. היא רצתה להיות זו שגורמת לו לכך. היא חיבקה אותו בחזרה והרגישה את האשכים שלו מתכווצים שניות ספורות לפני שחשה בזרע החם שמילא אותה. היא אהבה שהוא לא עצר והמשיך, והרגישה בגמירה המתקרבת שלה בכל פעם שגופו התחכך בדגדגן הנפוח שלה בין רגליה הפעורות.

לאחר שסיימו היא שכבה שם, מחויכת ומרוצה מעצמה, מכורבלת בשמיכה שלה בעודנה עירומה, והביטה בו לובש את מכנסיו ומכפתר את חולצתו. "את ממלצרת הערב?" שאל.

"לא, יש לי ערב חופשי. אבל מחר יש לי משמרת. אולי בכל זאת תישאר?"

"לא," הוא אמר בחיוך, ועצר כדי לרכון וללטף את ראשה. "דאדי צריך לחזור למשרד."

"אוף," היא חרצה לעומתו לשון. "הייתי מעדיפה שתישאר פה איתי."

"אני יודע. גם אני הייתי רוצה להישאר איתך, קטנטונת. אבל יש אנשים שסומכים עליי. אבל אחזור מחר, בסדר?"

"לא," היא הזעיפה את פניה במשחק.

הוא התיישב על שפת המיטה לידה. "אני מבטיח שאביא לך את הטירמיסו ההוא שאת אוהבת בדרך."

"יאאאא," היא קרנה. כמה קל לפעמים לשמח אותה, הוא חשב לעצמו, כשהיא הסתערה עליו וחיבקה אותו.

"טוב," צחק. "אני באמת חייב ללכת."

"לא בא לי לשחרר אותך."

"אני אחזור," אמר. "בחיי."

הוא רכן ונשק לה ברכות כשקם. הוא ידע שהיא עוקבת אחריו במבטה כשסיים להתלבש ויצא מחדר השינה, מבלי שהיה כלל צריך להפנות את ראשו לאחור.

29 למאי, 2001

מבחוץ היה ניתן לשמוע רעש ילדים משחקים בגינה מול הבניין, אך בתוך הדירה עצמה היה אפשר לשמוע רק אנקות קטנות שחזרו ונשנו בתדירות קבועה. היא עמדה במטבח, שעונה כנגד השיש ברגליים מפושקות, והוא מאחוריה. האיבר שלו היה נעוץ עמוק בתוכה ונע פנימה והחוצה בתנועות קטנות שהיו מסונכרות עם הגניחות שלה. הוא אהב את הגניחות ההן, לחוש כיצד גופה מגיב אליו באופן כמעט פבלובי. ידיו המחוספסות נכרכו סביבה מאחור וחפנו את שדיה הגדולים.

"פאק," היא מלמלה. "תזיין אותי. דאדי. תזיין אותי."

"אבא," הוא תיקן אותה. הוא ידע כמה המילה הזו הייתה לה גדולה, וכמה התקשתה לשאת את משקלה על כתפיה; אבל גם חש בה מתכווצת סביבו כשנגע בעצבים החשופים שלה.

"אבא," היא החרתה החזיקה אחריו, וחשה כיצד לחייה מסמיקות.

"החור של מי את?"

"שלך."

"ומי אני?"

"אבא," היא התנשפה בחדות. לא היה שום רוך שם אלא תשוקה חייתית פראית. היא רק ידעה שהיא רוצה אותו בתוכה, עמוק. "אני החור של אבא. החור של אבא, החור של אבא - " היא לחשה לעצמה, מספיק חזק כדי שהוא גם ישמע.

הוא אהב לבעול אותה שם על השיש. הוא ידע שהיא תיזכר בו בכל פעם שתעמוד שם ותבשל למשפחתה, והמחשבה על כך גרמה לו לצמרמורות נעימות; העובדה שהוא יהיה במחשבותיה גם זמן רב אחרי שיעזוב, שייחקק בתחושה של השיש הקריר, בתנור, בכיריים, בכל חפץ שהקיף אותם. בכל פעם שתשלח את ידה כדי לפתוח את הברז או לקחת משהו מאחד מהארונות, או שתגיש את ארוחת הערב.

ובקרוב תהיה לה סיבה נוספת לחשוב עליו, עמוקה בהרבה. ידיו החליקו מטה ועירסלו את ביטנה. עוד בקושי היה ניתן להבחין בבליטה, אבל הוא ידע לקרוא את הקימורים שלה היטב, לחוש בחיים שגדלים בתוכה.

"חור טוב צריך למלא," הוא נהם, כרך את זרועותיו סביבה והתחפר בתוכה עמוק, מכריח אותה להרחיב את הפישוק שלה ולהישען לפנים. היא נמסה לתוכו כשהידק אותה אליו ועצמה את עיניה, נותנת לשניהם להתמזג ומתענגת על הזרמים שחלפו בגופה כשחשה בו גומר, ממלא אותה בזרע שלו, מסמן אותה. היא הייתה כפסע מאורגזמה רבת עוצמה משלה, שטילטלה אותה ברגע שאצבעותיו המחוספסות אחזו בדגדגן שלה ושפשפו אותו בגסות. היא חשה בקרקע נשמטת מתחת לרגליה, ובזרועו החזקה שמחזיקה בה כדי שלא תאבד משיווי המשקל שלה. רגליה רעדו כמו אחרי מאמץ והיא חשה שהן בקושי נושאות את גופה; הצד האחורי של כף ידה נשלח למעלה כדי למחות דמעה שזלגה במורד לחייה. הוא הניח לה לשוב ולהתעשת אט-אט בשעה ששניהם עמדו עירומים, שעונים כנגד השיש, כשהזרע שלו מטפטף במורד רגלה.

אחר כך, כששתו ביחד את הקפה בסלון והיא שכבה בחיקו, הוא ליטף את ראשה ואת שיערה השופע. "לפעמים אני מדמיינת שהוא יודע, כשהוא מסתכל עליי," היא אמרה.

"זה רק בראש שלך. אין סיכוי שהוא יודע."

"אני יודעת. אנחנו מנסים כל כך הרבה זמן בלי הצלחה. לא ראיתי אותו שמח ככה כבר מזמן."

ידיו פרעו את קצוות שיערה ברוך. "תהיה לי טיסה באוקטובר. שוב שולחים אותי מטעם העבודה."

היא שתקה ובהתה לפנים, מבלי להתפקס על דבר מסוים.

"אני מצטער שלא אוכל להיות פה בארץ כשזה קורה," הוסיף.

"אולי זה לטובה," היא אמרה בהירהור.

"אולי."

"אולי אחרי שזה יקרה עדיף שלא ניפגש יותר," היא ענתה.

הם שכבו שם ושתקו, עד שידו החליקה מטה אל תוך חולצתה, והיא התהפכה לכיוונו והפרידה מעט את רגליה. עיני השקד היפות הירוקות שלה היפנטו אותו, והוא רכן מטה ונשק לה, ושפתיה נפרדו וקיבלו אל תוך פיה את לשונו בכניעה.

12 למרץ, 2023

היא ניגשה אליו לפנות את הספל הריק.

"תרצה עוד משהו?" היא חייכה אליו.

הוא הגיע בכל בוקר יום חמישי, באותה השעה, התיישב באותו השולחן, שתה את אותו האספרסו וקרא עיתון. מי קורא עיתון בימינו, היא חשבה בעודה סוחבת מגש עם צלחות שפינתה מאחד השולחנות הסמוכים. הוא תמיד היה מחייך אליה, והטיפ שהיה משאיר תמיד היה נדיב בהרבה ממש שהיה אמור. היה בו משהו נעים, איזו אווירה סמכותית שרק גבר מבוגר לקראת סוף שנות הארבעים שלו יכל להקרין. שערו המכסיף היה מסורק לאחור ושיווה לו מראה מיושב. הם היו מדברים לפעמים על פוליטיקה או אמנות. הוא היה מצחיק אותה, והצחוק שלה היה גורם לו לחייך. היא אהבה לראות אותו מחייך.

"לא," הוא אמר. "זה הקפה השני שלי היום. אולי כדאי שאעצור פה."

היא אספה את הספל ופנתה ללכת. "כן, יודעת איך זה," אמרה, ואז עצרה והסתובבה לעברו.

"אתה יודע," אמרה, "אני נשבעת לך שאני אף פעם לא עושה את זה, אבל אני מסיימת לעבוד עוד חצי שעה ויש לי שני כרטיסים לתערוכה של אנטוני טאפיאס במוזיאון תל-אביב. זה חמש דקות מפה ברגל. היית רוצה אולי לבוא איתי?"

ברגע שסיימה את המשפט היא חשה בדם הזורם ומתפשט בפניה. הוא הרים גבה ובהה בה ובמשך דקה ארוכה לא הוציא מילה.

פאק, חשבה לעצמה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. מה חשבתי לעצמי, ועוד עם מישהו בגילו. עכשיו הוא נשען לאחור ומנסה למצוא דרך לסרב לי בנימוס. מה יש לו לחפש עם מישהי בגיל שלי. את צריכה להתחיל להסתכל על בחורים בגיל שלך ולהפסיק עם השטויות האלה כבר, מטומטמת שכמותך. למה הוא מפסיק להסתכל עליי? פשוט כבר תגיד לי לא ונגמור עם זה. גאד, בא לי לקבור את עצמי.

"אוקי," חייך.

היא קפאה. "מה?"

"אמרתי אוקי. לא תזיק לי הפסקה."

"אה," היא אמרה, ואז התעשתה וחזרה לעצמה. "אז - אז אל תלך לשום מקום, אני מסיימת עוד חצי שעה."

"לא התכוונתי ללכת לשום מקום," הוא שב וחייך.

"כן," היא ציחקקה. מטוטמטת אחת, אמרה לעצמה. את חייבת סטירה.

"אולי בכל זאת אקח עוד קפה," אמר.

"כן, בטח," חייכה. זה היה חיוך שונה הפעם, קורן. "מיד מביאה לך."

הוא הסתכל בה מתרחקת ממנו, מהורהר; היא גדלה כל כך יפה, חשב לעצמו. מתי הפכה לאישה צעירה ומצודדת כזו? הוא פרש את העיתון וניסה לקרוא את החדשות, אבל כל שיכל לחשוב עליו הוא החיוך הרחב שלה, ועיני השקד הירוקות והנוקבות ההן שהביטו בו בשילוב של הערצה ורעב. בדיוק כמו אמה לפניה.

את. כן כן, את. שבית את ליבי. מאז שעיניי נחו על הפרופיל הריק שלך, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך; על הפונט Helvetica 12 העגול והעורג שבו כתבת את הניק שלך; על העובדה שאני לא חסום אצלך ואת לא חסומה אצלי. תמיד חיפשתי אישה שנמצאת עכשיו בכלוב, והצטרפה בין התאריכים 23 למרץ 2023 ו-25 למרץ 2023 (מזל שאת הצטרפת ב-24 למרץ 2023 - אם זה לא גורם לך להפסיק להאמין בצירופי מקרים, אני לא יודע מה כן). הודעות בפורום? בזבוז זמן. בלוג? ללוזרים. מי צריך אותם? מעולם לא הייתה לי תקשורת כל כך פתוחה ומגוונת עם מישהי - עצם העובדה שאני יכול לפנות אלייך גם בהודעה, גם בצ'אט וגם בשיחה מרגשת אותי. אני לא יודע אם את נשלטת, שולטת, אחרת, מתחלפת או סתם פרופיל פיקטיבי של גבר, אבל אם בא לך אז ממש ממש לא זיינתי מישהי מפה כבר שנה, אולי שנתיים, שלוש שנים גג. בבקשה תיפני אליי בטלפון, בטלגרם, בדואר ישראל או באדומות, או בסגולות, או בצ'אט או בשיחה, אני אחכה לך ואחלום על כל הדברים שנוכל להיות ביחד.

שלך, לנצח
סנטוריון.

1.

הפאראדוקס האמיתי של החיים הוא שהם מורכבים מאינספור בחירות קטנות וחסרות חשיבות, עם השלכות הרות גורל. למה היא הסתכלה עליה ביום הראשון ללימודים? למה היא בחרה להתיישב לידה? לאכול איתה ארוחת צהריים? אולי זו הייתה תחושה חולפת, או מקריות, או סתם העובדה שאהבה לשבת בשורה האחרונה, הרחק מהמרצה ומשאר התלמידים, להשקיף עליהם מרחוק. החיבור ביניהן היה טבעי. האחת שתקנית, ביישנית, מכונסת בעצמה; בחורה צעירה ויפה, בעלת שיער ארוך וחיבה לסוודרים במידה אחת גדולה מדי, והשנייה מתולתלת וצעירה, אנרגטית, חייכנית.

לא עברו שבועיים מתחילת הסמסטר והן היו בלתי נפרדות - בספריה, בבית הקפה, בקפיטריה בארוחות הצהריים. באמצע הסמסטר התפנה מקום בדירת השותפות והן עברו לגור יחד. ליטל וענבר, אחת שקטה, מופנמת, והשנייה מלאת חיים ונוטפת כריזמה. אולי משום שליטל הייתה היפה מבין השתיים היה נדמה בהתחלה שהיא מובילה אותן, אבל כל מי שבילה עם שתיהן יותר מכמה רגעים ידע שההיפך הוא הנכון. ליטל הייתה תולה את עיני העופר הגדולות שלה בענבר בכל פעם שפתחה את פיה. ענבר בחרה את הפאבים אליהם יצאו, את הסרטים שראו בקולנוע, ואת האנשים שאירחו אצלן מדי פעם.

זה היה באחד הערבים לקראת סוף הסמסטר: טעות תמימה, כשענבר חיפשה אחר הקלסרים של החומר בקורס המשותף שלהן. היא לעתים נדירות טרחה לדפוק בדלת של ליטל כשנכנסה, וליטל מעולם לא העירה לה על כך, אבל הפעם, כשענבר פתחה את דלת החדר ונכנסה בהיסח הדעת, התנשפות חדה קטעה את קו המחשבות שלה. היא הספיקה לראות את ליטל שרועה על המיטה בעירום חלקי לפני שמשכה בזריזות את השמיכה והתכסתה. פניה היו סמוקים, ספק ממבוכה, ספק מגירוי. לא היה שום ספק מה התרחש שם לפני שניות ספורות.

"ענבר - אני - " ליטל גמגמה וקפאה. ענבר התבוננה לרגע במחזה, מופתעת, ואז התעשתה. "וויי, אני ממש מצטערת, לא ידעתי שאת באמצע משהו. הייתי צריכה לדפוק."

על המיטה היה מחשב נייד, עדיין פועל. צלילי הגניחות שבקעו ממנו לא הותירו שום מקום לדמיון. ליטל הזדרזה להזדחל לעברו ולסגור בטריקה את המסך כדי להשתיק את הצלילים המגונים.

ענבר חייכה. "אני באמת ממש מצטערת. אני ... לא חשבתי על האפשרות הזאת אפילו."

ליטל נעצה בה עיניים גדולות, מבועתות, כאילו ציפתה שענבר תתנצל ותצא, אבל חברתה הטובה לא הפגינה שום סימנים שהיא מתכוונת לסגת. למעשה, היה נראה שהסיטואציה כולה מסקרנת אותה. אפילו משעשעת.

"את יודעת, אף פעם לא ראיתי אותך באמת ממש מתעניינת ב - אה, דברים *כאלה*." במקום להתרחק, ענבר רק פסעה צעד אחד וקטן קדימה. "היו הרבה בנים אצלנו במחזור שניסו להתחיל איתך, ותמיד התעלמת מהם. ואף פעם לא ראיתי אותך עם מישהו. זה דווקא מגניב, לדעת שגם את חושבת על זה."

ליטל המשיכה לבהות בה, והידקה את השמיכה אל גופה.

"לא לא, את ממש לא צריכה להתבייש בזה," ענבר חייכה והתקרבה פסע נוסף, עד שהתיישבה על קצה המיטה לא רחוק מחברתה. "כאילו, אני עושה את זה בעצמי כל הזמן. את יודעת את זה, כן? גם כשאת בבית. וגם הבחורים שאני לפעמים מביאה - את בטח שומעת אותנו, נכון? גם אז את ... נוגעת בעצמך?"

הפנים של ליטל התכרכמו. "ל - לא!" היא אמרה בנחרצות, אבל לא נשמעה משכנעת במיוחד.

ענבר חייכה. "זה בסדר, זה דווקא מחמיא לי. על מה הסתכלת?" היא שינתה את הנושא בחדות, ולפני שליטל יכלה להגיב או לחשוב על תשובה, ענבר שלחה את ידה למסך הלפטופ ופתחה אותו בחדות. הגניחות שבו להדהד בחדר השינה של ליטל, ועיניה של ענבר סקרו את המסך בסקרנות משתאה.

"אה, אז זאת הסיבה," היא אמרה. על המרקע מולן נראתה אישה אחת, עירומה, שעונה על הקצה של מיטה כלשהי. מאחוריה עמדה אישה שנייה, לבושה לחלוטין, ולמותניה חגור איבר סיליקון ארוך ועבה. היא הייתה נעוצה עמוק באישה השנייה והניעה את אגנה בתנועות איטיות ומפתות. ידיה של הראשונה היו כפותות מאחורי גבה, וראשה היה מופנה הצידה, אל עבר המצלמה. עיניה היו מזוגגות.

"לא, זה לא מה שאת חושבת - " ליטל גמגה. "אני לא באמת כזאת - "

ענבר קטעה אותה בהינף יד. "זה בסדר. לא אכפת לי בכלל. זה אפילו די סקסי. אם היית רואה את הסרטונים שאני צופה בהן ... "

"אבל אני באמת לא בעניין של - "

"לא לא, זה באמת בסדר. אבל אל תתני לי להפריע לך. סיפרתי לך פעם שעשיתי את זה? עם חברה אז, מהתיכון. היא לא הפסיקה לדבר איתי על זה ... ראתה את זה באיזשהו סרטון. בדיוק כמוך. בחיי, לא חשבתי שאני אהנה מזה, אבל היא שכנעה אותי - קצת יותר מדי טוב, אם את מבינה למה אני מתכוונת. אני לא יודעת אפילו איפה שמרתי את הדילדו הזה שמתחבר למותניים."

היא התקרבה מעט יותר לליטל, שהקשיבה לחברתה בעיניים פעורות.

"היינו די צעירות, אחרי צבא. היא הייתה צרחנית כזאת," ענבר צחקקה קלות. "פעם אחת חשבתי שהשכנים בבניין שלהם יגידו משהו להורים שלה. זה בסדר שאני מספרת לך את זה, נכון? פשוט הסרטון שלך וכל הסיטואציה הזאת ממש הזכירו לי את זה. לא באמת הייתי בקטע שלה, כן? אבל היא הייתה חמודה. במיוחד כשהיא הייתה גונחת."

בחדר השתררה שתיקה בין שתיהן, שהופרעה רק על ידי הצלילים המגונים שבקעו מהמחשב שלידן.

"את יודעת ... ממש לא היה אכפת לי אם היית פשוט מסיימת את מה שהתחלת," ענבר אמרה בקול מהורהר.

"מה זאת אומרת?" ליטל הסמיקה אף יותר, ופניה הפכו לאדום עז.

"את יודעת למה אני מתכוונת," ענבר אמרה, והישירה מבט רציני. "זה באמת לא כזה ביג דיל."

היא שלחה את ידה ונגעה בקצה השמיכה שליטל עדיין אחזה אל עצמה. היא לא משכה באמת, רק מעט. לא מספיק כדי להסיר את השמיכה, אך בעקשנות איטית, מזדחלת, שגרמה לאצבעותיה של ליטל אט-אט להרפות את אחיזתן.

ענבר התבוננה בה. "את כזאת יפה," היא אמרה.

ליטל הסמיקה, ובלעה. אצבעותיה לא שמטו את השמיכה, אך אחיזתה התרככה.

"קדימה," ענבר הנידה בראשה אל עבר שתי הדמויות שעל מסך המחשב. ידה הפנויה של ליטל שבה והזדחלה מטה בין רגליה. היא חשה בלחייה בוערות ועצמה את עיניה.

2.

זה היה הנכשל השני שלה; מועד ב' שני שהתווסף לרשימה התופחת של נושאים אליהם תצטרך ללמוד שוב. ליטל נאנחה וסגרה את האתר, והניחה את הלפטופ לצידה על הדלפק במטבח. היא השעינה את ראשה על השיש הקריר ועצמה את עיניה. היא דמיינה את החופשה שרצתה לקחת בתאילנד בקיץ, את החופים הצהובים ואת מי הטורקיז הצלולים, ואז את התרגילים שתצטרך לפתור במקומם. היא שמעה צעדים מאחור אבל לא היה לה כוח להזדקף.

"מה קרה?" קולה של ענבר הדהד מאחוריה, מעט מודאג.

"נכשל," ליטל מלמלה.

ענבר הניחה יד אוהדת על כתפה של ליטל. "איזו באסה."

"אין לי כוח לזה כבר," ליטל מלמלה. "זה המועד ב' השלישי שאני צריכה לעשות הקיץ ... "

היא חשה בליטל שעמדה מאחוריה, ובידה שנעה מטה ועיסתה את גבה בתנועות רחבות, מנחמות, והתמסרה לתחושה. אף אחת מהן לא אמרה מילה זמן-מה, עד שענבר רכנה לפנים וקירבה את שפתיה אל אוזנה של חברתה.

"זה לא צריך להיות כל כך קשה," היא לחשה.

ליטל בקושי נעה; היא רק הקשיתה את גבה במעט. המגע של ענבר העביר בה צמרמורת.

"אל תחשבי יותר מדי," ענבר המשיכה. "בעצם, את לא צריכה לחשוב בכלל. שנינו יודעות שאת רוצה לעשות את זה. פשוט תעצמי את העיניים שלך ותיגעי בעצמך."

לרגע לא קרה דבר - הן היו קפואות בלולאה מחזורית בה ידה של ענבר נעה במעגלים על גבה של ליטל - ואז, בהיסוס איטי, ידה של ליטל נשלחה מטה, אל תוך מכנסיה. היא הייתה רטובה. אנחה קטנה נמלטה מבין שפתיה.

לא נאמר עוד דבר ביניהן. ידה של ענבר המשיכה לנוע במעגל. למתבונן מהצד הן נראו כשתי חברות, שותפות לדירה, מנוחמת ומנחמת. היו אלה רק נשימותיה הכבדות והמתגברות של ליטל שהסגירו שדבר-מה נוסף מתרחש ביניהן. אצבעותיה של ליטל שיפשפו באיטיות את הרטיבות, את החום העז שהקרינה. הכל היה שקט סביבן; שעת צהריים עצלה, שכונה מנומנמת, רוח של תחילת האביב שחדרה בעד לתריסים הפתוחים. ובין לבין, נשימות כבדות, מקוטעות-לפרקים, שבוקעות משפתיים פעורות קמעה.

"אל תפקחי עיניים, ואל תפסיקי," ענבר לחשה לה שנית והירפתה. היא התרחקה מעט, וליטל שמעה אותה ניגשת לחדרה ופותחת כמה מגירות. היא שבה והתקרבה, וידיה שוב נגעו בגופה של ליטל, אך הפעם מגען היה תכליתי יותר, כמעט תובעני. שתי ידיה נגעו בכתפיה של ליטל, אבל החליקו מטה בזריזות חדורת מטרה. "קומי. תמשיכי לאונן," היא לחשה באוזנה, אך בקולה הייתה תקיפות שלא הייתה בו קודם, אפילו בהילות. ליטל צייתה, וענבר משכה את השרפרף הצידה. ידיה שבו ואחזו בצידי מכנסיה של ליטל ומשכו אותם מטה באיבחה; היא נותרה עירומה מהמותניים ומטה. לפני שיכלה להגיב או לומר משהו, אצבעותיה של ענבר נצמדו אליה, התחככו בשפתי הנרתיק שלה מאחור. 

"יו, את ממש שלולית," היא צחקקה; ואז הרצינה. שניות ספורות לאחר מיכן ליטל חשה בעצם עגול, מעט קריר נצמד אליה מאחור. "תפשקי," ספק אמרה, ספק ציוותה. ידה הפרידה בין רגליה של ליטל, והעצם החל לפלוש אל תוך הרטיבות שלה עמוק, עמוק, עד שהאגן של האחת נצמד לישבן החשוף של השנייה מאחור. לא היה צורך להסביר או לומר מילה. ליטל חשה בגופה של ענבר מאחוריה וידעה שאיבר הסיליקון שממלא אותה גם חגור למותניה של שותפתה לדירה.

ענבר השעינה את גופה על גבה של ליטל, מועכת את שדיה כנגדה. ידיה נשלחו לפנים, עטפו את האישה הצעירה שתחתיה וחפנו את השדיים שלה, ואגנה החל לנוע בתנועות בוכנה קטנות, תובעות בעלות. "כלבה טובה," ענבר לחשה לה, ושתיהן הדווגו על דלפק המטבח כמו חיות.

3.

הצלחות שיקשקו מעליה על השולחן, שם למעלה, איפה שהם אכלו את ארוחת הערב שלהם. השיחה ביניהם הייתה ערה, הקול הפלרטטני ומעט גבוה של ענבר, ומולה קול גברי, נמוך יותר. גיא. כשענבר פגשה בו לראשונה היא לא הקדישה לו מחשבה מיוחדת, אבל הוא היה עקשן, וכריזמטי, ולא עבר זמן רב לפני שהתחילו לצאת. בחודש האחרון הוא כמעט התגורר אצלן בדירה, לפי כמות הפעמים בהן נשאר לישון. בפעם הראשונה בה נשאר ליטל יכלה לשמוע את הגניחות של ענבר ממלאות את הדירה; ואחר כך שוב, בבוקר. היא שכבה במיטה והאזינה להם, וידה הייתה תחובה עמוק במכנסיה. ליטל חשבה שהוא לא מושך במיוחד.

ועכשיו הם שוחחו מעליה. היא לא הייתה בטוחה על מה. למטה, בעולם התחתון, חדר רק אור מועט, כמו בתחתית האוקיינוס. למלים לא הייתה משמעות. רגליו של גיא היו מפושקות, וראשה היה ביניהן. הוא היה עירום ממותניו ומטה, האיבר שלו היה בפיה. היא מצצה. כף רגלה החשופה של ענבר נחה על גבה, דחפה אותה קדימה, אבל היא לא הייתה זקוקה לעידוד. היא עצמה את עיניה ונתנה לאיבר החם שבין שפתיה למלא את המחשבות שלה. היא כבר ידעה איך לשים לשינויים העדינים בגוון קולו תוך-כדי שיחה, לזהות את הרגעים ההם שלפני השפיכה, כדי שתוכל להתכונן לזרם החם שימלא את פיה מבלי לאבד אף טיפה. היא ידעה שאחרי שתסיים איתו היא מחכה לה, בצד השני. היא לא לבשה כל תחתונים מתחת לשמלה שלה, אבל לא היה בזה כל חדש. ענבר כבר מזמן הפסיקה ללבוש תחתונים בדירה. "זה מפשט דברים," היא נהגה לומר, בעוד ידה לוחצת על עורפה של ליטל ודואגת ששפתיה תישארנה צמודות בחוזקה לדגדגן שלה. "לא צריך להסתבך, רק לסמן לך לזחול מתחת לשמלה."

יותר מאוחר, כשישנה לצידם על הרצפה, חשה בטלטלה סביב צווארה. מישהו משך ברצועה שהייתה קשורה לקולר שעטף את צווארה. זה שוב היה גיא, שהתיישב על שפת המיטה, עודנו ישנוני. ליטל ידעה מה מצופה ממנה. הוא הפשיל את מכנסיו, והיא שבה ורכנה קדימה ועטפה את האיבר הרפוי שלו בשפתיה הרטובות. לא עברו יותר מכמה שניות לפני שהזרם החם והחומצי מילא את חלל פיה; היא הזדרזה לבלוע, פעם אחר פעם. בדממה של חדר השינה החשוך נשמעו רק צלילי הלוע הבולע בקדחתנות, ואחר כך - שקט.