גלריה

"אין דבר כזה היפנוזה," אמרתי בביטול, בשעה שישבנו במרפסת בנינוחות אחרי ארוחה דשנה.

היינו בצפון. לא היינו מגיעים הרבה לצפון, אבל בכל ביקור היינו קופצים לבקר אותם, לפעמים אפילו נשארים לישון. הפעם הגענו לסוף שבוע ארוך, מחמישי ועד יום ראשון. הם היו בהתחלה חברים של אשתי, נעמה, כשלמדה תואר ראשון. כשאני והיא התחתנו הכירה לי אותם, והסתדרנו מצוין ביחד: רענן ושירי. הוא היה ארכיטקט, והיא הייתה פסיכולוגית קלינית. תמיד היה לה איזשהו תחביב חדש; אובססיה זו מילה יותר נכונה. פעם זה היה גינון, אחר כך למדה איך להיות שוקולטיירית, מדריכת פילאטיס, מדריכת צלילה. ועכשיו היפנוזה, שהפכה לתשוקה האחרונה שלה. כנראה שהיה בזה איזשהו היגיון. היו לזה שימושים טיפוליים, היא סיפרה לנו.

"גם אני חשבתי ככה," רענן צחק. "אבל זה באמת עובד. ראיתי את זה."

"אין סיכוי," אמרתי בבוז.

"למה אתה כזה שלילי?" נעמה שאלה.

"כי זו סתם אגדה אורבנית. אין סיכוי שזה יעבוד עליי," הודעתי בקול רם.

"זה מה שכולם אומרים," שירי חייכה. "אתה באמת בטוח שזה לא יעבוד עליך?"

"ברור שלא. את לא יודעת שאלה שמתהפנטים הם שתולים מהקהל?"

"טוב," היא משכה בכתפיה. "אם אתה כל כך בטוח בזה, תרצה אולי להעמיד את זה למבחן בסשן קצר? אני מבטיחה לך שלא תסבול."

משכתי בכתפיי. " אין בעיה. את יכולה לנסות להפנט אותי כמה שאת רוצה."

"אוקי," היא חייכה. "יהיה לך אכפת אם נעשה את זה קצת מעניין?"

"מה זה אומר?"

"אולי אהפנט אותך כדי שתעשה משהו קצת ... שובב?" שאלה בקריצה, ספק לעברי, ספק לעבר נעמה.

"את יכולה לעשות מה שבא לך. אמרתי לך כבר שהדברים האלה לא עובדים," גיחכתי.

"מצוין. אז למה שלא תשכב על הספה בסלון?" שירי הצביעה והציעה בקולה השליו. משכתי שוב בכתפיי, קמתי מהכיסא ונשכבתי על הספה. האורות היו מעומעמים, ואור היום מבחוץ כבר דעך עם רדת הערב. היא התיישבה על כיסא לידי.

"הם חלק מההיפנוזה?" שאלתי, מתבדח, והצבעתי על רענן ונעמה שהתיישבו על הספה הנגדית בשקט וצפו במתרחש.

"זה לא משנה, כל עוד הם ישמרו על שקט," שירי אמרה. שמתי לב שהיא אוחזת בידה בתליון, אותו שלשלה מול פניי. לא ראיתי אותה אפילו שולפת אותו, וקצת הופתעתי משום שלא היו לה כל כיסים.

" אני עומדת לספור לאחור מעשר ועד אחת. אני רוצה שתשתחרר. תתמקד בתליון שמולך, ודמיין שכל השרירים שלך נרפים. דמיין שאתה שוכב על חוף הים בשעת ערביים, ושהגלים מתנפצים אל החוף בעצלתיים. אתה לאט לאט נרגע ומרגיש רוח נעימה מלטפת אותך. ככל שהמספרים יתקדמו העפעפיים שלך ירגישו יותר כבדים ויעצמו מעצמם. זה בסדר, תן להם."

התמקדתי בתליון שמולי. ידעתי שנעמה ורענן עדיין יושבים שם, אבל לא שמתי לב אליהם יותר. החדר השתתק פרט לקולה המלטף של שירי, שספרה לאחור תוך כדי שילוב תיאורים. כשהגיעה לאחת שאלה אותי, "אתה שומע אותי, טל?"

"כן," אמרתי. עיני היו עצומות.

"טוב, אני אתן לך שלוש הוראות, וכשאקיש באצבעותיי אתה תתעורר ולא תזכור כלל דבר ממה שאמרתי. אתה מוכן?"

"כן, אני מוכן." שמעתי את עצמי מדבר, אך לא הרגשתי כלל שפי מפיק את המלים.

"יופי," היא אמרה. "ההוראה הראשונה היא שברגע שתשמע את המלים 'ממש חם פה', אתה תוריד תתפשט מהמותניים ומטה. העירום יהיה הדבר הטבעי ביותר עבורך בעולם, כאילו כך תמיד היית. אתה תישאר כך, ערום למחצה, עד שתשמע את המלים 'ממש קר פה', אז תשוב ותתלבש. ההוראה השנייה היא שברגע שתשמע את המלים, 'אתה רוצה לגעת בעצמך?', תרגיש צורך בלתי נשלט להתחיל לאונן מבלי להיות מסוגל לשלוט בעצמך. אף על פי כן, בזמן שאתה מאונן תמשיך לעשות את כל מה שעשית קודם מבלי לעצור, מתוך תחושה שהאוננות שלך טבעית לגמרי, וכשתרגיש שאתה מתקרב לגמירה תכריז על כך. גם הגמירה שלך וכל מה שקשור אליה ירגישו לך טבעיים ומקובלים לגמרי. ושלישית, אם תשמע אותי אומרת את המלים, 'אתה מרגיש מטושטש', מיד תיכנס שוב למצב היפנוטי-סוגסטיבילי, תעצור את כל מה שאתה עושה, ותמתין להוראות נוספות ממני. האם אתה מבין?"

"נו, באמת," חייכתי כשעיניי עצומות. היה נדמה לי ששמעתי את נעמה פולטת קריאה חנוקה כששמעה את ההוראות ומשתתקת. "את לא באמת מאמינה שזה יפעל עליי?"

שירי התעלמה ממני, ורק שאלה, "האם הבנת את מה שאמרתי?"

"כן, הבנתי."

"יופי. עכשיו קום."

שמעתי את אצבעותיה נוקשות זו בזו. עיני נפקחו ומיד פגשו בעיניה, שהביטו עליי באהדה.

"איך אתה מרגיש?" שאלה.

"בסדר גמור," אמרתי. "זה הכל?"

"זה הכל," אמרה במתיקות.

"אמרתי לך שזה לא פועל עליי."

שירי רק משכה בכתפיה. "מי רוצה קינוח?"

קמתי בזריזות מהספה. נעמה ורענן עדיין ישבו על הספה – אולי מעט קרובים מדי זה לזה, ידו מונחת על עורפה בנונשלנטיות. היא נעצה בי מבט מעט מוזר, ואני השבתי לה במבט דומה, מנסה להבין מה חולף בראשה. מה בדיוק היא חשבה שיקרה עכשיו? זה הכל היה משחק מטופש.

"אני אשמח," נעמה אמרה לבסוף, וכולנו מצאנו את עצמנו שוב יושבים בחוץ, במרפסת המקורה אך הפרטית שלהם. היה להם בית צמוד קרקע שהשקיף לנוף הררי-טבעי פראי, מהסוג שאי אפשר היה למצוא בשום מקום במרכז. היתרונות של מגורים בצפון.  

שירי מזגה לכולנו תה וחתכה מעוגת התפוחים שהכינה והגישה לרענן ולנעמה, ולבסוף לי.

"בבקשה," חייכה, והוסיפה, "אתה לא מרגיש שקצת חם פה?"

"באמת חם בצורה בלתי רגילה," אמרתי, תוך כדי שאני קם מהשולחן. ממתי היה כל כך חם בצפון, ועוד בשעות הערב? נפנפתי על עצמי. "לא אכפת לך שאוריד את המכנסיים, נכון? אני באמת חייב להתקרר."

"מה פתאום," היא ענתה במתיקות. "תרגיש חופשי. אתם אורחים אצלנו."

קמתי מהשולחן שבמרפסת, חלצתי את נעליי והזדרזתי להוריד את המכנסיים והתחתונים, וחזרתי והתיישבתי מולם. הרגשתי את אוויר ההרים הקריר הצלול וחשתי כיצד החום הבלתי-נסבל מתפוגג במהירות. כן, זו בהחלט הייתה ההחלטה הנכונה, חשבתי לעצמי.

נעמה שוב נתנה בי את המבט המוזר שלה. "מה, מה קרה?" שאלתי. היה נראה שהיא עומדת לפתוח את פיה ולומר משהו, אך שירי הקדימה אותה. "פשוט אמרתי לה קודם שאולי נלך ביחד מחר בבוקר לאחד היקבים פה באזור לטעימות של יין וגבינות, ונראה שהרעיון מצא חן בעיניה." נעמה הביטה בה בחזרה בפה חצי-פעור, ואז סגרה אותו. היה נראה שהיא השלימה עם משהו, ואכלה את העוגה שלה.

השיחה נסובה קודם על סרטים אהובים, ואחר כך על התוכניות שלי ושל נעמה לטוס יחד לאירופה. נעמה המשיכה להגניב מבטים מעט מוזרים לעברי מדי פעם, אך השיחה זרמה בקלילות. ביקשתי חתיכת עוגה נוספת, ושירי מיהרה לחתוך.

"קח," היא הגישה לי את הצלחת, וכשנטלתי אותה מידה והודיתי לה, היא הוסיפה בחינניות, "אולי תרצה גם לגעת בעצמך?"

"בטח, אני אשמח," מיהרתי לענות.

הנחתי את הצלוחית, וידי השמאלית נשלחה בין רגליי, אל האיבר שלי, שהיה להפתעתי זקור-למחצה. בידי השנייה השתמשתי במזלג כדי לבצוע חתיכה מהעוגה.

"מה, מה קרה עכשיו?" שאלתי את נעמה. שוב היה לה את המבט המוזר הזה. "את מסתכלת עליי מוזר כל הערב."

"זה ... " היא התחילה לומר, ואז השתתקה. רענן ושירי גיחכו בקול רם ביניהם.

היה נדמה לי לרגע שהשיחה עצרה, אבל שירי מיהרה לחזור לשאול את נעמה שאלות לגבי הטיול המתוכנן.

"העוגה הזאת ממש מצוינת," אמרתי, בעודי טועם אותה, ואחר כך שותה מהתה. ידי המשיכה לאונן, בעודנו מדברים על היעד, עד שחשתי שהשיא קרוב. "אני עומד לגמור," הכרזתי.

"מצוין," שירי לחשה, ונטלה את הצלחת עם העוגה מהשולחן. היא קמה ממושבה והחזיקה אותה מולי. "תגמור על העוגה," אמרה.

נטיתי מעט הצידה והגשתי את הראש של הזין שלי לפנים. השיחה השתתקה לרגע, והם כולם צפו בי, דרוכים. ראיתי את רענן קם ממושבו אף הוא ושולף את הפלאפון שלו. אורגזמה רבת עוצמה טילטלה את גופי, וזרע לבן נפלט מולם, וכיסה את העוגה כמו רוטב סמיך וחם. קליק, קליק, קליק, שמעתי את המצלמה בפלאפון של רענן פועלת, מתעדת את הרגע הזה. לא הבנתי מה כל כך מיוחד. למה בכלל לטרוח לתעד משהו כזה?

"כל הכבוד," שירי אמרה, וידה נשלחה לפנים וליטפה את ראשי בהיסח הדעת. "היית מצוין, טל. אני בטוחה שזה היה לך נעים. ומה שיהיה לך עוד יותר נעים זה הקינוח המיוחד שהכנתי, במיוחד בשבילך."

היא החזירה את הצלוחית עם חתיכת העוגה לשולחן מולי. שלושתם צפו בי.

"תאכל," היא עודדה אותי.

ניסיתי עדיין להסדיר את הנשימות המעט-כבדות שלי, ובו-בזמן השתמשתי במזלג כדי לקחת לעצמי עוד חתיכת עוגה. הם עקבו אחריי בדריכות.

קליק. תמונה נוספת, ואז עוד אחת, מתעדת. רענן נראה משועשע.

הכנסתי אותה לפי ולעסתי. "טעים לך?" שירי התבוננה בי.

"כן, זה ממש מצוין," אמרתי, והיא חייכה. "אני שמחה לשמוע," אמרה.

יותר מאוחר עמדתי במטבח ועזרתי להם לשטוף כלים. שמעתי את נעמה מאחורי לוחשת לשירי, "זה היה משחק נחמד, אבל נראה לי שהדגמת את הטענה שלך. את לא חושבת שכדאי ... לומר לו לחזור ולהתלבש?"

"בקרוב," שירי חייכה. "מחר, כשנלך ליקב. אבל זה קצת משעשע לתת לו להסתובב ככה."

היא ניגשה אליי מאחור, והרגשתי בידה טופחת בקלילות על ישבני החשוף. היא הצמידה את שפתיה לאוזני ולחשה לי במתיקות, "אני מקווה שהיה לך נעים, טל. יש לנו עוד סוף שבוע ארוך, ועוד לא סיימתי איתך."

(אם תהיה דרישה מהקהל, אולי יהיה חלק ב'.)

מישהו צריך לומר לו שזונה ונפקנית הן מלים נרדפות.

(למי שמחפש קונטקסט לשיחה, אז אין.)

לרגע כל מה שיכלה לראות הוא השתקפות התאורה בכוס היין שהחזיק בפיזור דעת מולה.

מעניין מה היה חושב עלינו הזוג בשולחן ליד, הירהרה לעצמה; כלומר, אם הגבר היה מוכן להרים את המבט שלו מהמחשוף הנדיב של הדייט שלו לכמה רגעים ולהסתכל. היא הניחה שרוב הנוכחים לא היו רואים יותר מאשר שני אנשים שמבלים יחד ערב נחמד על כוס יין אחרי ארוחה דשנה. אולי היו חושבים אחרת אם היו מקשיבים. היא קיוותה שאף אחד מהם לא ינסה. כך או כך, לא היה נראה שזה הפריע במיוחד לגבר מולה. להיפך, אם כבר, הניצבים חסרי המודעות שהקיפו אותם רק הגבירו את ההנאה שלו מהמעמד.

“את מבינה את המשמעות של זה,” הוא אמר, תוך כדי שהוא לופת את הכוס. “את חושבת שתוכלי להתמודד עם משהו כזה?”

היא לא ממש האמינה כשהוא התחיל לדבר איתה בדרך לבניין המשרדים המשותפים שלהם באחד הבקרים, לפני כמה חודשים. היא הייתה רואה אותו כל בוקר, הייתה אומרת שלום מבויש כשהיו עולים יחד במעלית, ותמיד חשבה שהוא מחוץ לליגה שלה. אולי זה עדיין היה נכון. הוא היה יפה, אפילו יפה מאד, אבל יופי שבור, מעט א-סימטרי, כזה שהחיים ציירו עליו כמה צלקות. רחב-כתפיים, עם רעמת שיער מסורקת ועיניים גדולות, נוצצות. אבל מה שבאמת משך אותה אליו היה החופש שהקרין, חוסר הקונבנציונליות שלו. היה לו עסק אדריכלות עצמאי שהצליח מאד בשנים האחרונות. כאשר היה מראה לה את הסקיצות החדשות שלו לגבי בתי לקוחות תמיד הייתה מוקסמת. אולי תמיד הייתה מאוהבת בו, עוד מהרגע הראשון, לפני שדיבר, ולא ידעה את זה. היה בו משהו פראי שלא ניתן לאילוף. לו רק ידעה עד כמה כשראתה אותו לראשונה. 

“אני ... חושבת שכן. אני לא יודעת,” אמרה, נבוכה מהישירות שלו. 

“אני אצא עם נשים אחרות,” הוא אמר בשקט. “אני אשכב איתן, לפעמים אפילו כשאת בבית. את תשבי בסלון ותוכלי לשמוע אותן גונחות מחדר המיטות, ואחר כך תצטרכי לומר להן יפה להתראות כשיעזבו. זה לא משהו שרוב הנשים יכולות לעשות.”

הוא לגמרי נהנה מהאפקט שהיה למלים שלו עליה. 

מההתחלה ידעה שהיה בו משהו שונה. אחרי אותו ערב אצלו בבית, כשביקש ממנה להתפשט ואונן לה, ושוחח איתה תוך-כדי לגבי ההעדפות המיניות שלה בנונשלנטיות. הוא כנראה ידע כבר אז יותר משהיא ידעה בעצמה. הוא סיפר לה שהוא אוהב להוביל; לראות אחרים עושים ... דברים למענו. היא רצתה מאד לעשות למענו. הוא חייך והם התכרבלו יחד, גופה העירום אל מול גופו הלבוש, וכך נרדמו על הספה באותו הלילה תוך כדי צפייה בטלוויזיה. הכל הרגיש נכון. היא אפילו לא שמה לב שהיא לא גמרה.

“אני רוצה לנסות,” אמרה במבוכה. “אני חושבת שיש בינינו משהו ולא הייתי רוצה לוותר עליו.”

הוא חייך. עיניו נצצו. “גם אני חושב ככה.  צריך אופי מאד מיוחד כדי להישאר איתי. לא פגשתי הרבה נשים כמוך.”

היא הסמיקה. הוא תמיד השאיר סדק קטן, ספק אם הוא מחמיא לה או לא. המלים שלו היו כמו אשליה אופטית.

“זה יכאב לך,” הוא לחש.

“אני יודעת.”

“אני רוצה שזה יכאב לך,” הוא אמר, בשקט.

היא ידעה גם את זה, ושתקה.

“מתי אנחנו ... “ התחילה לשאול, אבל עצרה. היא לא הייתה בטוחה אפילו איך לנסח את זה. הוא הקדים אותה. כמו תמיד.

“לא,” אמר בפשטות. “אנחנו לא. לפחות לא כמו שאת מדמיינת את זה. זה לא הפריע לך עד עכשיו, נכון? לפעמים, אם אני ארצה, את תרדי לי, ומדי פעם אני אדאג גם לך, אבל לא כמו שאת חושבת.”

“אתה לא מרגיש משהו כלפי?” שאלה לפתע בטון כמעט-נעלב.

“אני כן. מאד.” היו בו רוך וכנות. תמיד. “אחרת כל זה היה חסר משמעות." הוא רכן לעברה. היה לו חיוך תמים, כמעט ילדותי. "אין משהו שמספק גבר יותר מאשר אישה שמוכנה להקריב עבורו. את רוצה לספק אותי, לא?”

“כן.” פיה היה יבש. היין שאחז בידו נראה כל כך רחוק ומרווה.

“יופי,” הוא חשף טור שיניים צחורות. אלוהים, איך רצתה לספק אותו. 

“לפעמים, אם תהיי ילדה טובה, אני אבקש ממך להתכופף ואכנס אלייך מאחור, לתחת. זוכרת כמה חזק גמרת אז על הספה, כשהחדרתי אלייך את האצבע ואמרתי לך לאונן?”

היא השפילה את מבטה. היה בה חלק שהעדיף לא לזכור.

הוא ליטף את זרועה. “אין לך מה להתבייש. זה היה נהדר. נתת לי משהו יפהפה. את תלמדי עם הזמן לגמור מהחדירה עצמה, בלי אפילו לגעת בעצמך, ממש כמו בסקס רגיל. תוכלי לעשות משהו שרוב הנשים לא מסוגלות. אל תדאגי. את תאהבי את זה, וככה אנחנו נעשה אהבה ביחד. את תתני לי חלק ממך שכל הנשים האחרים לא. אני אזיין אותן רק בכוס, ואותך רק בתחת. זה ישמח אותי, תוכלי להיאחז בזה, לומר לעצמך שאת יותר טובה מהן. אפילו שאותך יזיינו רק בתחת. מתישהו את תתחנני לזה, רק כדי להוכיח את זה לעצמך. תתכופפי ותורידי את המכנסיים ותבקשי את זה ממני, כמו פרס על התנהגות טובה.”

פניה התכרכמו. היא קיוותה שאיש מסביבם לא שמע דבר. הכל היה עירבוביה מוזרה של היגיון וחוסר היגיון. המלים שיצאו מהפה שלו נשמעו כאילו הן לקוחות מאיזשהו סרט פורנוגרפי, או מחזה, או פואמה, אבל מבעד לכל הערפל התודעתי הבליחה ודאות אחת ברורה, והיא נאחזה בה בלב הסערה, כדי לא להישטף אל הגלים שסביבה. 

“אני רק יודעת שאני רוצה להיות איתך,” אמרה. אלוהים, כמה שאת נשמעת פאתטית, הקול בראשה אמר לה. אבל לא היה לה אכפת. “אני אנסה עד כמה שאני יכולה לתת לך את מה שאתה צריך.”

הוא חייך.

“אני יודע. ואני אקח ממך הכל.”

הוא התעקש שאאונן. זה חשוב, הוא הסביר לי, בזמן שקרא את הביוגרפיה על ג'פרסון בחדר השינה שלנו, שעון בעירום חלקי על הכרית. מה שאת בעצם עושה זה לייצר אסוציאציה בין גירוי חיובי לסיטואציה שלא נעימה לך. את צריכה ללמוד להרגיש יותר בנוח עם שנינו, אפילו לשמוח כשהיא שם, להרגיש את העונג מתערבב עם הכאב. אסור לך לגמור, כמובן. זה יצריך ממך לא מעט שליטה עצמית - אחרי הכל, אני בדרך כלל מחזיק מעמד לא מעט זמן, אולי חצי שעה, אולי יותר. אבל בשום פנים ואופן לא לחצות את הקצה. את זה נעשה אחר כך רק שנינו. ואולי לא. תלוי איך ארגיש.

בזמן שהוא דיבר, שימנתי את עצמי. הפלאג היה על המיטה לידי, ממתין לרגע בו ישחיל אותו לתוכי בעדנה. אחר כך, כשהם היו מולי, ישבתי בכיסא מולם ואוננתי. אוננתי כשהם ישבו על קצה המיטה והוא נישק אותה בלהט. אחר כך כשירדה למרגלותיו ונטלה את איברו בפיה. ולבסוף כשהפשיט אותה, והיא התמקמה על ארבע מולי, על המזרן. הוא נעמד מאחוריה בכפיפה וחדר לתוכה במכה. מהצד נראו כשני כלבים מזדווגים, בחייתיות ובפראות. תחילה, הוא הקפיד להישיר את מבטו אל תוך עיניי ולוודא שאני מקיימת אחר הוראותיו, אבל עד מהרה הצטעפו עיניו ולבסוף ניתקו משלי, והוא אבד לי בתוך ים של גניחות ותשוקה חייתית. 

אחר כך עצר ופקח את עיניו, ובין נשימה כבדה אחת לשנייה אמר לה שהוא מוריד את הקונדום.  הוא ידע כמה שנאתי כשהם עשו את זה. עיניו שוב ביקשו את שלי, ספק כדי לשוב ולחזק את הציווי, ספק כדי לראות את הסבל שלי באותו הרגע ולינוק ממנו. עד מהרה שוב צללו יחד והשאירו אותי מאחור, אך ידי המשיכה בשלה, ואצבעותי התחפרו עמוק בתוכי, ברטיבות שהפיקה קולות מגונים כמעט כמו שהם הפיקו. הדקות האלה תמיד הרגישו לי כבתוך חלום, כאילו נטלתי איזושהי גלולה שטישטשה את המציאות סביבי, שהצטופפה ונדחקה לתוך פקעת של רגשות מעורבלים. היה בה סבל, וקנאה, ושנאה, ודמעות שרצו לפרוץ אבל איכשהו לא מצאו את הדרך החוצה; ומעל לכל ריחפה לה התחושה הנעימה, הבלתי מושגת, של הפורקן שמעולם לא בא. אלה היו הרגעים היחידים בהם הורשיתי לגעת בעצמי, ולמדתי לקבל אותם וליהנות מהמעט שהוא הקציב לי.

יותר מאוחר, כשהיינו רק שנינו, הוא היה בתוכי, מאחור, ואני הייתי על המיטה, במקום בו האחרת כרעה על ארבע לפני שעה קלה. “ספרי לי,” ביקש, “ספרי לי איך הרגשת. קינאת בה? שנאת אותי כשזה קרה? שנאת אותה? את רחוקה לי, שתפי אותי. אם לא הייתי אוהב אותך כל כך, לא הייתי רוצה שתסבלי, את הרי יודעת את זה? את סובלת כל כך נפלא. זה ממש לא היה אותו הדבר בלעדיך. מתוקה שלי, היית כל כך יפה, עוד מעט אתן לך לגמור. רק עוד קצת, תן לי רק עוד קצת מהמצוקה הנהדרת הזו שלך, ואז תוכלי לשוב ולהתחכך על הרגל שלי ולגמור כמו הכלבה הטובה שאת.”

לא עניתי. לא היה דבר שיכולתי עוד לומר. ככלות הכל, הוא תמיד הבין אותי יותר טוב משהבנתי את עצמי. ראשי היה שמוט וגופי התנועע בקצב שהכתיבו לי מותניו. בעיני רוחי, ראיתי את לשונותיהם משולבות זו בזו, ואחר כך את פיה הפעור בחיוך כשאחז במותניה ורוקן לתוכה את עצמו; ואותם, נחים מעט על המיטה, משוחחים כאילו אני לא שם, ממש לידם, מאוננת בפה פעור. 

מי היה מנחש שאי פעם הייתי שוקל לכתוב פוסט על שירה, ועוד בכלוב מכל המקומות? אני מתנצל בפני כל מחפשי הזימה בבלוג, אבל הפעם אדבר על משהו שונה, טרחני ומשעמם, שמציק לי תקופה ארוכה. מעולם לא אספתי ספרי שירה, ואני קורא בה רק לעתים מבלי לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות האחרונות בתחום, אבל אפילו פיליסטיני כמוני - לא לבלבל עם פלסטיני, בבקשה - יכול להרגיש שמשהו מאד מדכא עובר על השירה. אני לא בטוח שלמישהו אכפת מהנושא הזה, אבל אכתוב עליו בכל מקרה כי הוא צורם לי מאד, אפילו שהוא לא מאד רלבנטי. קודם כל, מסר חשוב ליושבי ויושבות הכלוב:

לְהַעֲבִיר אֹסֶף שֶׁל שׁוּרוֹת
בְּנַקְדַן אוֹטוֹמָטִי וְאָז
לִשְׁבֹּר אוֹתָן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ עַל פְּנֵיהֶן
כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁרְאִיתֶם בְּכִתָּה י"א בְּסֵפֶר שִׁירָה
לֹא הוֹפֵךְ מַשֶּׁהוּ לְשִׁיר,
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִמְרֹחַ לִיפְּסְטִיק
עַל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי יַהֲפֹךְ אוֹתִי
לְאִשָּׁה.

כן כן, גם השבירה של המילה האחרונה לא הופכת את זה לשיר. אבל לא על זה באתי לדבר. כלומר, קצת. זה קצת מזה. אני רוצה להביא שתי דוגמאות מהשירה המודרנית ולהשוות אותן לשתי דוגמאות משירה יותר קלאסית, ולהסביר מדוע השירים המודרניים שבחרתי גרועים במיוחד. אתחיל בשיר של משורר ישראלי מודרני, יחזקאל רחמים, בשם "מה אתה רוצה להיות":

וְיֵשׁ שֶׁהַשָּׁעוֹן מֵאֵט אֶת מִצְעָדוֹ
זַרְקוֹר שֶׁל אוֹר-אֱמֶת חוֹדֵר אֶל תּוֹךְ הָעוֹר,
וּמְחוֹגִים שֶׁחֲדֵלִים מִלְּשַׁסֵּעַ וְלִדְחֹף
קָדִים בְּהַזְמָנָה לְהִשָּׁמֵט מִתּוֹךְ הַנּוֹף,
לִסְכֹר עוֹלָם רוֹטֵט לְרֶגַע כְּדֵי לִרְאוֹת
מִי הָיִיתָ עַד עַכְשָׁו, וּמָה אַתָּה
רוֹצֶה, מָה אַתָּה רוֹצֶה
לִהְיוֹת.

אוקי. אני בטוח שיחזקאל הוא בנאדם מאד נחמד, אבל משורר הוא לא, אפילו שקיבל את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-2012. זה אוסף של מטאפורות ודימויים - רובם חסרי משמעות - שמדברים על "זרקור של אור-אמת" (מה זה?) שחודר אל תוך העור (נשמע מסוכן), ואז מחוגים קדים (למי?) כדי להישמט מתוך הנוף (למה?) כדי לסכר עולם רוטט (זו רמיזה לפיזיקת הקוונטים?), וכל זאת כדי להגיע לשאלה מה אתה רוצה להיות. חשוב לחזור עליה פעמיים כמעט כמו שחשוב לנקד כל שורה, כאילו שאם היה רושם עכשיו ולא עַכְשָׁו לא הייתי יודע למה הוא מתכוון. מה בכלל יש בשאלה הזו? למה אתה שואל אותה? מה אתה מנסה לומר? מה אני רוצה להיות? מאיפה אני יודע. תפסיק להאיר עליי בזרקור שלך, אני גם ככה נמצא בסיכון מוגבר לסרטן העור. ואל תהיה עצלן. אל תשאל אותי ותתן לי לענות. כמו צלם שמשתמש בפילטרים כדי לתקן תמונה משעממת, המשורר מתחבא מאחורי אוסף של דימויים לעוסים כדי לחפות על העובדה שבסה"כ הוא אומר משהו מאד שטחי ומשעמם. מי אתה? לאן אתה הולך? למען ההגינות, יש חלק נוסף לשיר הזה, מביך אף יותר, שמסתיים בשורה "וזוהי הדרך - דרכך וחייך". כלומר, אתה הולך לאן שאתה הולך. אלה החיים שלך, עזוב אותי באמא שלך, תעשה מה שאתה רוצה. נגיד תודה רק שלא חתם ב"אם אין אני לי מי לי?"

עכשיו נסתכל על שיר אחר, שכתב משורר אנגלי בשם רופרט ברוק בתחילת המאה העשרים. אתנצל מראש שהדוגמאות הטובות שאביא לקוחות מהשירה האנגלית אותה אני מחבב. זה לא שאין משוררים ישראלים טובים, אני פשוט מכיר אותם הרבה פחות. הנה השיר של ברוק:

If I should die, think only this of me:
That there's some corner of a foreign field
That is for ever England. There shall be
In that rich earth a richer dust concealed;
A dust whom England bore, shaped, made aware,
Gave, once, her flowers to love, her ways to roam,
A body of England's, breathing English air,
Washed by the rivers, blest by suns of home.

And think, this heart, all evil shed away,
A pulse in the eternal mind, no less
Gives somewhere back the thoughts by England given;
Her sights and sounds; dreams happy as her day;
And laughter, learnt of friends; and gentleness,
In hearts at peace, under an English heaven.

זהו שיר שנכתב בתגובה למלחמת העולם הראשונה. שיר פטריוטי שודאי גורם גם ללב הישראלי להתכווץ לרגע, כשאנחנו חושבים על כל החיילים שלנו שנפלו במערכות ישראל אי שם בשדות-אויב ולא שבו הביתה. בניגוד ליחזקאל רחמים, ברוק אינו זקוק לדימויים. הוא חותך ישר ללב העניין: החייל, האדמה בה הוא קבור, והזיכרונות האנגלים שקבורים בה עימו. הנה שיעור בשירה: משוררים גדולים לא מסתתרים מאחורי אילוזיות, דימויים, מטאפורות, וכל השטויות שהכריחו אתכם לשנן בשיעור ספרות בתיכון. המשוררים הטובים ביותר יודעים מה הם רוצים לומר ואומרים את זה. הם לא מסתתרים בפחדנות וחוסר החלטיות מאחורי אמירות חלולות כגון "זוהי הדרך - דרכך וחייך" שאין בהן שום ערך או תוכן. כשאתם מסיימים לקרוא את השיר אתם יוצאים עם תובנה שלא הייתה לכם בתחילתו. החייל האנגלי קבור אי שם, ועל אף שמקום קבורתו אינו ידוע, הוא מעשיר את האדמה בה הוא טמון מכוח האצילות והאידיאלים האנגליים.

ובחזרה להווה. הנה עוד דוגמה מודרנית: אמנדה גורמן, המשוררת האמריקאית הצעירה והמצליחה ביותר בימינו, עם שני ספרי שירה שהיו רבי מכר בניו יורק טיימס. בכינוס האחרון של המפלגה הדמוקרטית התבקשה גורמן לכתוב ולדקלם שיר למען הכינוס. אני חושב שזה רעיון שראוי לשבח. אין סיבה שמשוררים ישבו במגדלי שן ויכתבו לחוג מצומצם של קוראים. משורר טוב אמור להפיח בשומעיו תקווה והשראה. למרבה הצער, העלמה גורמן היא לא משוררת טובה. למעשה, היא אפילו די גרועה. אחסוך מכם את הסבל שבשיר המלא וארשום כאן רק את תחילתה של המפלצת:

We gather at this hallowed place because we believe in the American dream.
We face a race that tests if this country we cherish shall perish from the earth
and if our earth shall perish from this country.
It falls to us to ensure that we do not fall for a people that cannot stand together,
cannot stand at all.
We are one family regardless of religion, class, or color
for what defines a patriot is not just our love of liberty, but our love for one another.
This is loud in our country's call because while we all love freedom, it is love that frees us all.
Empathy emancipates, making us greater than hate or vanity. That is the American promise, powerful and pure.

אוי ואבוי. מהנונסנס של our earth shall perish from this country ועד האליטרציה המביכה של empathy emancipates, קשה להאמין שזו המשוררת המצליחה בארה"ב כרגע, ויתכן שגם בעולם. אבל מה שהופך את השיר הזה לגרוע במיוחד הוא העובדה שהוא חלול. אין בו שום אמירה. שום תובנה. כשאני מסיים לקרוא אותו (או להאזין לו, כפי שבאי הכנס היו מחויבים לעשות - ת.נ.צ.ב.ה.), אני לא חכם יותר, עמוק יותר, מהורהר יותר. אין שום מידע חדש בשיר הזה, אלא אם כן אמירות שבלוניות כגון We are one family regardless of religion, class, or colo עושות לכם את זה.

ובחזרה לעבר. אביא רק עוד שיר אחד ואסיים לענות אתכם ואותי. זהו אוזימנדיאס של פרסי שלי, והוא הולך ככה:

I met a traveller from an antique land,
Who said—“Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. . . . Near them, on the sand,
Half sunk a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them, and the heart that fed;
And on the pedestal, these words appear:
My name is Ozymandias, King of Kings;
Look on my Works, ye Mighty, and despair!
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal Wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.”

שוב, כמו המשורר הגדול שהיה, שלי לא זקוק לדימויים וקלישאות כדי לספר את הסיפור שלו. הוא לא מסתתר מאחורי ארבעה קילוגרמים של הרמזים, או מגמגם כמו ילד שהתבקש לכתוב חיבור ב-1000 מלים וכעת מנסה להבין כמה פעמים הוא יכול לבקש מ-ChatGPT להמשיך ולנפח את שבע השורות שהצליח לכתוב. שלי ניגש ישר למלאכה. "פגשתי איש מארץ רחוקה," הוא מספר על האדם שפגש, שראה את שייריו הסדוקים והשבורים של פסל אדיר, זיכרון עמום שנשאר מהיוהרה של מלך עתיק. אף מילה אינה מיותרת, בעודו מצייר בעיני רוחו של הקורא את התמונה של הישימון הריק ואת הניגוד בינו לבין הזחיחות של הכתובת הקצרצרה שנותרה מהמלך. חד, מדויק, עם מסר ברור. כולנו ברי מוות, כולנו יום אחד נישכח, גם הנשיאים והמלכים הגדולים ביותר. זה סימן ההיכר של משורר דגול.

זהו, לקחתי יותר מדי מזמנכם - וגם מזמני, כי גם לי יש עבודה לעשות. מקווה שלא היה משעמם מדי. בפעם הבאה מבטיח לפצות בסיפור את כל מי שסבל עד כאן. תשמרו על עצמכם.

היא עמדה מולו בפה פעור, ספק רותחת, ספק המומה, והטיחה את ידה בשולחן המטבח. הרעש הדהד ברחבי הדירה. כבר לא היה אכפת לה.

“איך קבעת את הטיול הזה עם נועה? אני לא מבינה אותך!”

הוא נאנח. “שאלתי אותך אם יהיה אכפת לך אם אסע לאמסטרדם לכמה ימים בלעדיך ואמרת שלא. אני לא מבין על מה אתה מתעצבנת?”

“אבל לא עם נועה, לא עם האקסית שלך! לא חשבת להזכיר את הפרט הזה? שיהיה לי אכפת?”

“אמרתי לך כבר מזמן. מה שהיה בינינו נגמר מזמן. את יודעת, את הרבה פחות מושכת כשאת מקנאה.” היה לו מבט משועמם מעט, והדבר רק הכעיס אותה יותר.

“אבל לא חשבת לומר משהו בעניין? להתייעץ איתי לפני שאתה מזמין?” היא הרגישה את הדם מציף את פניה.

הוא שוב נאנח. “תראי, אני לא מוכן לדבר איתך כשאת ככה. אם את רוצה בכל זאת לדבר, את מכירה את החוקים.”

“לעזאזל עם החוקים,” אמרה בכעס. “זה לא אחד מהמשחקים שלך. אני מדברת איתך ברצינות עכשיו.”

הוא שלח את ידו והניח אותה על לחייה. הייתה רק חמלה בעיניו, בעוד עיניה רשפו; אך היא לא ניסתה להעיף את ידו. “גם אני,” הוא אמר בשקט. “אני רואה שאת כועסת ואני רוצה לתת לך את ההזדמנות להביע את עצמך, אבל את יודעת מה התנאים שלי.”

היא לא אמרה דבר ורק הביטה בו בכעס ובידיים קפוצות. הוא הוריד את ידו. “אני אתן לך כמה דקות להתכונן ואז אחזור.”

הוא לא המתין לתשובה ושם פעמיו לחדר השינה. היא שמעה את הנקישות של סוליות נעלי האוקספורד שלו מתרחקות. לא יכול להיות שהוא רציני, חשבה לעצמה. איך הוא מעז? איך הוא עוזב כך ללא שום רגשות אשמה בעיצומו של ויכוח? 

כשהוא חזר כמה דקות לאחר-מיכן, הוא הסיר את הג'ינס והנעליים שלבש, ואיבר מינו החצי-קשה כבר השתלשל בין רגליו. היא לא יכלה לזוז. היא שנאה אותו באותו הרגע, שנאה יוקדת. איך הוא מעז.

הוא ניגש אליה ובעדינות הניח את ידו על כתפה. “אני אעזור לך,” אמר בשקט, כפי שרוכב מדברת אל סוס. “אל תילחמי בזה. זה יעשה לך טוב.”

היא הניחה לו לסובב אותה, מבלי לגמרי להבין מדוע. הוא עזר לה להתכופף לפנים, והיא נאחזה במשענת הכיסא שמולה בשעה שהפשילה את מכנסיה עד לברכיים. היא הייתה  בתנוחה הזו פעמים רבות בעבר, אך מעולם לא כך. אלף תחושות מילאו אותה, אך הוא התייחס אליה כבכל פעם; אולי היה מעט יותר זריז ויעיל מהרגיל, אבל הייתה ענייניות חדורת-מטרה בתנועותיו. אצבעו המשומנת החליקה אל תוכה, ואחריה, במהירות וללא גינונים מיותרים, הוא נצמד אליה עם האיבר. היא חשה בו מתקשה במהירות מאחוריה.

“אל תתנגדי,” אמר. “תשחררי. תני לכעס לעזוב אותך.”

הראש של איבר המין הקשה שלו החליק פנימה אל תוך פי הטבעת שלה ללא התנגדות מיותרת. היא יכלה לחוש ברגליו נצמדות לשלה, ובאשכיו הכבדים.

היא עצמה את עיניה ונרעדה, מבלי לדעת האם זה מכעס או סיבה אחרת.

“אני בתוכך,” הוא לחש לה. “עכשיו אני מוכן להקשיב לך. דברי איתי, קטנה שלי. תני לי לעזור לך להרגיש יותר טוב.”

פניה בערו. היא רצתה לומר משהו, לקרוא לו באיזה שם מזלזל במיוחד. בן-זונה. נבלה; אך המלים נתקעו בגרונה. ידיו אחזו בשני צידי מותניה, והיא הניחה לו לבעול אותה כך, באמצע הסלון, כנגד שולחן האוכל. הזין הגדול שלו מילא אותה, פלש לתוכה, והיא לא הצליחה להתפקס. היא חשה לפתע כאילו נרדמה בסירה קטנה על החוף, והתעוררה באמצע של ים גדול, כחול, שהשתרע לכל עבר עד האופק, והיא חיפשה נואשות אחר חוף-מבטחים.

“אל תעזוב אותי,” אמרה לפתע, וחשה בחמימות של הדמעות כנגד לחייה.

“אני לא אעזוב אותך, קטנה שלי.” הוא חיבק אותה מאחור והצמידה את אגנו אליה. תנועותיו היו קטנות וזריזות, והוא לחש, “אני לא הולך לשום מקום. אני פה איתך.”

בחריגה מנושאי הבלוג הרגילים, להלן הסבר כיצד להכין פנקייקס, בעקבות שלוש בקשות שונות מתושבות הכלוב (כן, נשים. מה לעשות, ככה יצא).

בלילת פנקייקס מיוצרת ביחס של 4:4:2:1 על פי משקל: 4 חלקים נוזל, 4 חלקים קמח (+חומר תפיחה), 2 חלקים ביצה, 1 חלק שומן. מביצה אחת בינונית יתקבלו בערך 4-5 פנקייקס קטנים בקוטר של כ-10 ס"מ. היופי במתכון הזה הוא שקל מאד לזכור אותו ואין צורך לזכור איזשהו מתכון של אהרוני או אייל שני, כאילו שהם יודעים איזשהו סוד שאתם עכשיו לא (רמז: הם לא, הם רק טובים בלגרום לכם להרגיש ככה).

הנוזל הוא לרוב חלב מסוג כלשהו - רגיל, סויה, אפילו מים כרצונכם - והשומן הוא לרוב חמאה מרוככת בטמפרטורת החדר, אבל יכול להיות כל סוג שומן. לבלילה ניתן להוסיף מעט סוכר - בערך כפית גדושה על כל ביצה. רוב המתיקות תבוא מהתוספות, אין צורך לייצר פנקייקס מתוקים. ניתן ורצוי להוסיף גם כפית תמצית וניל על כל בערך 2 ביצים, וקורטוב מלח.

יש לערבב תחילה את כל החומרים הרטובים (ביצים, חמאה מרוככת, נוזל, וניל), ואז להוסיף אותם לכל החומרים היבשים (סוכר, קמח, מלח).

את הבלילה יש לשפוך בעדינות אל תוך מחבת חמה. המחבת חייבת להיות חמה לפני תחילת הטיגון, אבל הלהבה לא צריכה להיות גבוהה אלא בינונית-נמוכה כדי לא לשרוף את הבלילה. כאשר מופיעות בועות על צידו העליון יש להפוך את הפנקייק, ולהמתין עוד כדקה-שתיים לפני שמורידים לצלחת ומצננים.

זה הכל. תזכרו: 4:4:2:1. בתיאבון.

"אז איך בעבודה החדשה?" מיכל חייכה לעברו, בעודה מחזיקה את בקבוק הבירה הקר בידה, מעבירה עליו את אצבעותיה בהיסח-דעת.

הוא בחן אותה, חוכך בדעתו כיצד לענות. היה בה משהו חתולי, והיא שיחקה בחינניות עם הקו שמפריד בין פלירטוט תמים למשהו שהוא קצת-מעבר לכך. החיוך המסתורי שלה חשף טור שיניים צחורות. היא בהחלט הייתה הטעם שלו. הוא חייך בחזרה ונהנה מהמשחק, והיה בו חלק קטן שהצטער שאינו יכול לעשות יותר.

"בסדר," אמר. "כולם נחמדים. אני בעיקר עסוק עם שטויות של כוח אדם, ולנסות להבין איפה המסעדה הכי שווה באזור."

"אל תדאג, אתה תראה להם מי הבוס לפני שהם יבינו מה פגע בהם."

"אני לא בטוח לגבי זה," חייך בחזרה, ואז הסתובב והביט סביבו, כאילו שכח משהו. "ראית את אשתי במקרה?"

"כן, היא אמרה שהיא הולכת להביא דברים מהאוטו שלכם. יובל הלך לעזור לה. אל תדאג להם. איך הבוס החדש?"

"אל תשאלי. הוא נראה לי דוש רציני."

"בוס גרוע? לאאאא, מה פתאום, זאת הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו כזה. ספר לי עוד."

היא צחקקה והתקרבה אליו. הוא תהה האם לבשה את החולצה עם המחשוף הגדול בכוונה, ונהנה מהנוף ומהשיחה.

* * * * *

סיון פרקה את הכלים בשיטתיות במטבח כששמעה את הדלת נפתחת מאחוריה. צלילי הנקישה הכבדים של נעלי הפלטפורמה לא הותירו מקום לספק, והיא המשיכה בשלה כשמיכל נעמדה לצידה ועזרה לה לסדר את הקערות והסירים על השיש.

"אני שומעת אותם עד המטבח. איך הם בחוץ, בגינה?" סיון שאלה.

"כרגיל," מיכל משכה בכתפיה. "משהו פוליטיקה. את לא שומעת לפי הטונים?"

סיון חייכה, ואז, בהפתעה, נשימתה נעתקה כשמיכל נצמדה אליה מאחור. שדיה הגדולים והרכים נמחצו כנגדה, וידיה נשלחו לפנים, אל תוך מכנסיה הקצרים, האחת לפנים והשנייה מאחור. סיון אחזה בשיש כדי לייצב את עצמה וחשה בליבה מאיץ כשהאצבעות של חברתה חדרו לתוכה, אל הרטיבות שנזלה ממנה והכתימה את תחתוניה.

"אני רואה שהוא הזריע אותך עמוק הפעם," מיכל לחשה באוזנה, בעוד אצבעותיה מתחפרות בחור החלקלק.

סיון הצליחה רק להמהם, ובתגובה אינסטנקטיבית מבלי לחשוב פישקה את רגליה. "ממ-המ ... "

"אל תדאגי, יובל מעסיק אותו. את מקפידה על ההוראות שלנו בין-לבין, נכון?"

"כ - כן," סיון מלמלה.

"יופי. אל תשכחי להקפיד על קונדום עם איתי. מתי הזדיינתם בפעם האחרונה?"

"ביום ראשון." סיון חשה שזרועותיה רועדות, ואצבעותיה התחפרו בשיש.

"מצוין. אני רוצה שתזדיינו היום שוב, הבנת?"

"ממ-המ."

מיכל רכנה לפנים ולחשה באוזנה, "הוא חמוד, בעלך. היה לי נעים כשבהה לי במחשוף, קודם, כשיובל זיין אותך ברכב בחנייה. כמעט הייתי צריכה לנגב לו את הריר. את חושבת שהוא היה נהנה לדעת שאשתו היא כזאת זונה, שמכריחה אותו להזדיין עם קונדום ובינתיים מזדיינת עם בעלה של החברה הכי טובה שלה אצלו בחנייה?"

"לא, בבקשה לא," סיון לחשה בקול חנוק, ספק ביבבה, ספק בתחינה.

"מעניין איך היה נראה עם גאג בפה ודילדו עמוק בתחת. דווקא בא לי סט כזה, זוג חמוד כמוכם. אל תדאגי, הייתי מטפלת בו יפה. הייתי נותנת לך להחזיק לו את הרגליים מפושקות באוויר כשיובל היה מזיין אותו. היית רוצה בזה, לא? להגיש לנו אותו ככה? לעשות לי טוב? לעשות את מה שנולדת לעשות, ולשרת את הבעלים האמיתיים שלך?"

"פאק, אלוהים, פאק," אצבעותיה של סיון החווירו וגופה כולו נרעד כשהאורגזמה אחזה בה. אצבעותיה של מיכל לא הירפו ממנה, גם כשגופה התעוות במעין-פירכוס לא-רצוני. קילוח של מיצים הכתים את תחתוניה שוב. זרועה השמאלית של מיכל נכרכה סביב מותניה של חברתה, תמכה בה וחיבקה אותה אליה. שפתיה נשקו בעדינות לצווארה החשוף. הן עמדו במטבח ללא ניע דקה ארוכה, ושלוותן הופרה רק על ידי הקולות הלהוטים מהגינה בחוץ וציוץ הציפורים בשכונה השקטה.

"כלבה טובה שלי," לחשה מיכל באוזנה, והניחה את ראשה ברכות על עורפה של סיון. 

הוא ישב על הכיסא, ערום לגמרי, רגליו מפושקות, והרגיש את האצבעות העדינות הכרוכות סביב איברו נעות מעלה ומטה בחושניות.

הוא ניסה לא לחשוב על הגניחות ברקע, והסיט את מבטו מעט הצידה. היד נעצרה, ועלתה מעלה וסובבה את הכיפה בעדינות. הוא שמע אותה מצקצקת מאחוריו. שוב נכרכו האצבעות סביבו והמשיכו במלאכתן. היא הכירה כל סנטימטר בו וידעה כיצד להביא אותו אל הקצה ולהשאיר אותו שם. הוא יכל לחוש בהבל פיה על אוזנו, ישובה מאחוריו בשמלה הפרחונית שלה. היא לא אמרה כלום, רק התמקדה בו, ווידאה שאינו עוצם את עיניו או משפיל אותן.

הוא ניסה לחשוב על השדיים המלאים והלבנים שלה, על הפטמות הזקורות שחש כנגד גבו, אבל לא יכל להתעלם מהמסך שמולו. המצלמה התמקדה בגבו ובישבנו של גבר שרירי. איברו הארוך היה שקוע כמעט כולו בישבנו החלק של גבר שני, שנשען על ידיו וברכיו על המיטה, ערום, מגולח, חלק, גופו צנום ובהיר ואיברו מתנדנד קדימה ואחורה בחגורת צניעות. לא היה אפשר לראות את פניהם אך היה אפשר לשמוע את הגבר הצנום נאנק. היה אפשר לראות את גופו הנערי נרעד עם כל תנועת אגן של הזכר הראשון, הדומיננטי, שבעל אותו בנמרצות.

היא הגבירה את הווליום כדי לוודא שישמע היטב את הגניחות שבקעו מהמסך.

“אתה רוצה לגמור?” לחשה לו.

הוא לא ראה את פניה, אבל ידע שעל שפתיה מרוח אותו חיוך קטן של ניצחון. היא אהבה להעמיד אותו במילכוד הזה בכל פעם מחדש. 

“לא,” אמר, מתנשם בכבדות.

“חבל מאד,” אמרה. “אני דווקא רוצה שתגמור.”

היא הגבירה את הקצב שלה, בתיאום עם התנועות על המסך.

“מעניין. אתה תמיד טוען שאתה לא נהנה, אבל תמיד עומד לך כמו אבן.”

“זה לא הוגן,” התנשף. “את נוגעת בו.”

“זה בסדר,” היא לחשה. “אל תתבייש. אתה יכול להודות שאתה קצת נהנה.”

הוא שתק. זה לא ממש שינה במשהו. היא ידעה שתקבל את מבוקשה, ידעה על איזה כפתורים בדיוק עליה ללחוץ כדי להעביר אותו מעבר לקצה. היא התאימה את תנועותיה לגברים שעל המסך. כשגמר, היה זה כשהגבר הראשון, רחב הכתפיים, נאנק בעצמו וננעץ באחוריו של הבחור שמתחתיו. 

הוא נאבק כדי להסדיר את נשימותיו. הוא לא מיהר לשום מקום, וידע שאחר כך תבואנה השאלות. נהנית? גמרת חזק? איך הרגשת? איך זה גורם לך להרגיש, כשאתה חש את ההנאה מהגמירה אבל צריך להסתכל על שני גברים מזדיינים ככה? אתה נמשך לגברים? לא? אולי קצת? אולי קצת יותר מפעם שעברה? איך תרגיש אם גבר אחר יזיין אותך? איך תרגיש אם אני אסתכל עליכם? תהיה מוכן לעשות את זה למעני? אתה תשנא אותי אם אני אעודד אותכם? אתה תשנא אותי אם אני אאונן ואגמור? אם אצלם אותך? אם אשלח לך את התמונות כשתהיה בעבודה, כדי להזכיר לך מה עשית? אתה בטוח שאתה לא נמשך לגברים?

הסקרנות שלה הייתה אינסופית והיא הייתה בלתי נלאית. היא התישה אותו. הוא עצם את עיניו וספר עד עשר.

* * * * *

שוב פעם היה קשור לכיסא. שוב היו האצבעות כרוכות סביב האיבר שלו, נעות. הפעם הן היו עבות יותר, קצת כמו נקניקיות קטנות. קצת גסות יותר. התנועות היו פחות מדויקות. הוא יכל לשמוע את הנשימות מאחוריו, אך הפעם הן היו כבדות יותר, גבריות. הגבר ישב מאחוריו, בדיוק כמו שהיא הייתה יושבת בדרך כלל, וידיו המשומנות חיככו את איברו. הוא היה קשה, אפילו קשה מאד.

שוב נשמעו הגניחות ברקע, אבל הוא לא יכל לראות הפעם מה בדיוק קורה על המסך. איברו של הגבר השני מילא את פיו, והוא הצליח בעיקר לראות את מפשעתו. לא היה לו ממש זמן לחשוב על משהו לעומק הפעם, והוא רק התרכז בנשימות שלו כדי לוודא שהוא מספיק לנשום לפני הפעם הבאה בה הגבר השני ינסה להחדיר את עצמו אל תוך גרונו.

בזוית העין יכל לראות אותה, נעה סביבם. היא החזיקה בידה האחת את הפלאפון וקירבה והרחיקה אותו לסירוגין, דואגת להתמקד בפניו ובאיבר שבין שפתיו. הוא תהה איזה מבט יש לו. ידה השנייה הייתה תחובה בתוך מכנסי הג'ינס שלה, ואצבעותיה היו נעוצות באיבר מינה, נעות פנימה והחוצה בקדחתנות בעוד הרטיבות נספגת במכנס ומכהה אותו.

“אל תגמור בפה, כמו פעם שעברה,” שמע אותה אומרת. “תכוון הפעם למצח.”

הגבר השני הגביר את הקצב. הוא עצם את עיניו. הוא כבר התרגל למפגשים עצמם, אבל ידע שכשהם ילכו והכל יסתיים תתחלנה השאלות שוב. תמיד חשש מהרגע הזה יותר מכל, והוא תהה האם היום יהיה היום בו אחת התשובות שלו תשתנה.

זה היה באמצע 'Enjoy The Silence' ששמעתי את ה”היי” הקטן שלה מאחורי. הסבתי את ראשי בהפתעה. ישבתי בפינה רחוקה על הבאר ואחזתי בכוס הבירה הקרה בידי תוך הקשבה לשירי סוף שנות השמונים. ראיתי אותה קודם לכן מרחוק, מצחקקת עם מישהו אחר, והנחתי שאין טעם לפנות אליה. 

“היי,” אמרתי בחזרה. הפינה שלי הייתה מספיק מבודדת ומספיק רחוקה מהרמקולים כדי שיהיה אפשר לנהל בה שיחה נורמלית.

“ראיתי שהסתכלת עלי מהצד השני,” היא אמרה.

זה היה חדש. לא הייתי רגיל לבחורות אסרטיביות כמוה. היא הייתה צעירה ממני בכעשור. אולי זה קטע של נשים צעירות.

“כן,” אמרתי.

“אתה יודע, השיר הזה יצא באותה השנה בה נולדתי,” היא חייכה.

“אני יותר בקטע של דוראן דוראן,” אמרתי בחזרה.

היא עבדה כפקידה באחת מחברות ההייטק באזור, אבל בזמנה הפנוי בערבים היה לה עסק עצמאי קטן של תיקלוט. התחלנו לשוחח והיא הפגינה בקיאות מרשימה בשירי להקות שהייתי אמור להכיר מפאת גילי אבל אף פעם לא יצא לי. היו לה תווי פנים עדינים, חמודים, מוקפים בשיער ג'ינג'י חלק. שוחחנו על כל מיני נושאים. היא חייכה הרבה והקפידה לגעת בזרוע שלי בכל הרגעים הנכונים. קראו לה גל. מוזר, תמיד חשבתי שגל הוא שם של גבר. 

“אז מה מביא אותך לפאב לבד, רון?”

“הייתי אמור להיפגש עם חבר לבירה, אבל הוא הבריז לי.”

“אוי,” היא אמרה באמפתיה. 

“כל מה שצריך הוא טקסט אחד מחברה חרמנית כדי לשבור אותו.”

“אז מה התוכניות שלך להמשך הערב?”

הזדקפתי. שוב פעם האסטרטיביות הזו. היה בזה משהו שמצא חן בעיני וגרם לי להוריד מגננות. “שום דבר מיוחד,” אמרתי. “מה את מציעה?”

“רוצה לבוא בחזרה אלינו?” שאלה בתמימות.

כן. רגע, מה?

“אלינו?”

“כן. אני ובעלי ראינו אותך קודם ושנינו חשבנו שאתה חמוד. ראית אותו קודם, לא?” היא נפנפה אליו לשלום והוא החזיר לה, מהצד השני של החדר. 

היא הייתה חמודה. מאד חמודה. בדיוק הטיפוס שלי, אבל ניסיתי למצוא דרך לסרב לה בנימוס.

“אה,” אמרתי בהיסוס, “תקשיבי, זה מחמיא לי מאד. אבל אני לא בקטע של גברים.”

“אל תדאג,” היא הניחה את ידה על זרועי, “הוא אוהב לצפות. הוא לא חייב להשתתף אם לא תרצה.”

השיחה כולה הרגישה מוזרה, סוריאליסטית מעט. איך היא יכולה לדבר על הדברים האלה בחופשיות הזו? 

“אני לא יודע ... “

“אני אגיד לך מה. תבוא אלינו, אני אשים מוזיקה טובה. נשתה משהו. יש לנו ויסקי ממש טוב. נראה לאן עניינים יתפתחו. אם תרצה להפסיק, נפסיק, זה הכל.”

“תראי, גל, ... “ 

היא קטעה אותי בפתאומיות. “אני ארד לך.”

הבטתי בה, מעט המום. היה נראה שבכל שלב בשיחה הנועזות שלה הקדימה את שלי לפחות בצעד. לפעמים ביותר. מצד שני, באמת עבר הרבה זמן מאז קיבלתי מציצה טובה.

“מה בדיוק התפקיד שלו בזה?”

“כלום,” היא ענתה. “הוא יישב איפה שתגיד לו. הוא לא יעשה שום דבר שלא תרצה. הוא רק יאונן, זה הקטע שלו.”

הסתכלתי בה, מתקשה להגיע להחלטה. היא זיהתה את ההיסוס שלי, ושוב הקדימה אותי בצעד. “אני אתן לך לזיין לי את הפה. אני אתן לך לתפוס לי את הראש בשתי הידיים שלך ולהשתמש בי. גם תוכל לקרוא לי בשמות, כאלה שרוב הבחורות לא מעיזות אפילו לבטא. קדימה, אני יודעת שאתה רוצה את זה. בעוד חצי שעה הפה החמוד הזה יכול להיות שלך.”

שפתיה התכווצו לכדי נשיקה, וידה נשלחה אל המפשעה שלי ומיששה אותי. הייתי זקור וקשה כאבן. היא תלתה בי את עיני העגל העגולות שלה, ממתינה למוצא פי.

כמה גרוע זה כבר יכול להיות? היא ממש הייתה הטיפוס שלי. והוא לא יעשה כלום, ואם כן, אני תמיד יכול להסתלק משם. הסתכלתי עליו. הוא לא נראה מאיים. אני אוכל לגבור עליו אם הם ינסו משהו מוזר. יכולתי לדמיין אותה כורעת בין רגלי ואותי, אוחז ברקותיה בעודי מניע את האגן שלי קדימה ואחורה.

“אוקי,” אמרתי בפשטות. 

היא חייכה. היה נראה כאילו ממש הוקל לה. היא אחזה בידי ומשכה אותי משם.

* * * * *

הויסקי שלהם באמת היה טוב, והמוזיקה ברקע השלימה את האורות המעומעמים. התחושה היה נהדרת. כמעט הצלחתי להתעלם ממנו בפינת החדר, על הכיסא במכנסיים מופשלים, משפשף את איברו בקצב בו חדרתי אל פיה. עיני העגל שלה הביטו מעלה, אלי. אין אף גבר בעולם שיכול להישאר רפוי אל מול עיניים כאלה.

היא אותתה לי בידה והפסקתי. איברי הזקור נשמט מפיה והיא התנשמה.

“אתה עומד לגמור?” היא שאלה.

“כן,” אמרתי, ושמתי לב שאני מתנשם בכבדות.

“תקשיב,” היא אמרה. “אתה יכול לגמור לי בפה, כמו שסיכמנו. או ... “

“או?” ניסיתי לנחש מה המשך דבריה.

“או שאתה יכול להוריד לי את המכנסיים, לכופף אותי על המיטה ולזיין אותי בתחת. אתה רוצה לגמור ככה? בתוכי?”

שוב היא הקדימה אותי בשלושה צעדים. לקח לי כמה שניות להתגבש בחזרה.

“ברור.”

היא חייכה. “אז תתן גם לו?” שאלה.

“לגמור בתוכך? ... ”

“לא, טיפשון. לגמור בתוכך. בזמן שאתה בתוכי. זה התנאי. זה הוגן. אתה חודר אלי, והוא חודר אליך. אתה תהנה, סמוך עלי.”

מצמצתי, פעור פה. זה היה קצת יותר ממה שציפיתי לו. ואז נפלה ההחלטה. משכתי את מכנסיי מעלה וחגרתי את החגורה. עיניה נפערו וניכר שהיא הבינה שנטלה צעד אחד יותר מדי. 

“אני סיימתי כאן,” אמרתי.

על פניה נרשמו אותות של חרדה, בעודה מנסה להחזיר את המצב לקדמותו. “רגע, רון, אל תלך. אתה לא חייב לעשות את זה. תגמור לי בפה. אני מתנצלת אם פגעתי בך. זיין לי את הפה, רון, בבקשה. אני אהיה זונה טובה, בבקשה, אל תלך. רון!”

“שיהיה לשניכם לילה טוב,” אמרתי, וסגרתי את הדלת אחרי, בידיים רועדות.

היא לא עשתה מאמץ לשנות את דעתי כשירדתי במדרגות. עד מהרה שוב הייתי באוויר התל-אביבי הקריר.

* * * * *

הייתי בפאב מספר פעמים מאז, אך מעולם לא יצא לי לפגוש אותה שנית. כנראה ששניהם פקדו אותו רק כדי למצוא צלע שלישית. באותו הלילה שכבתי במיטה ודמיינתי איך היה נראה הישבן שלה מחוץ לג'ינס הצמוד שלבשה. אוננתי שוב ושוב בעודי מדמיין אותי נצמד אליה מאחור ושוקע בין הפלחים הלבנים והרכים שלה, מזיין אותה בתאווה; ואז דמיינתי אותו, נצמד אלי מאחור ומזיין אותי, עד ששלושתינו גומרים יחד.