11:12
לשלשלות שנגררות על רצפת שיש חשופה יש צליל מאד יחודי, כזה שאי אפשר לבלבל בינו לבין אף צליל אחר. קלינג, קלינג, הוא הדהד בראשה, כשהתרוממה מהמזרן הפשוט שהונח על הרצפה בפינת הסלון ושפשפה את עיניה. רעש הדלת שנסגרה העיר אותה משינה קלה. לרגע היא הייתה שוב פ' - מישהי עם שם, עם עבודה, עם חשבון בנק והחזר הלוואה על הסוזוקי שקנתה רק לפני חודשיים; אבל הזיכרון הזה התפוגג מהר מאד. הקולר הכבד על צווארה הזכיר לה שוב איפה היא ומה היא, או, יותר נכון, מה היא לא. היא הסתכלה עליו לרגע כשנכנס, במבואת הבית, ואז מיד השפילה את מבטה, נזכרת שאסור לה להרים את עיניה עד שלא יאמר לה אחרת. גופה העירום יכל לחוש במשב הרוח שהביאה עימה הדלת הפתוחה, גם אם לרגעים ספורים.
הקולר היה מחובר לשלשלות הפלדה הכבדות שרותכו אל הקיר בקצה השני. היא נזכרה לרגע באותו אחר-צהריים עצל, כשישבה לצידו והביטה בו קודח. היו לו אצבעות ארוכות, כאלה שהיה נראה כאילו הן מנגנות גם כשהן מחזיקות כלי עבודה, והיא אהבה לשתוק ולהסתכל עליהן פורטות כך על המקדחה. "את רואה את זה?" הוא אמר, בעודו עוצר ומרים דבר-מה מתכתי מוארך. היא הנהנה. "זה הולך לקיר?" שאלה בעניין. "כן," הוא השיב. "זה דיבל ג'מבו. הוא מתרחב כאשר מבריגים אותו לקיר. ארבעה כאלה יעשו את העבודה." הוא סיים לקדוח את החורים בקיר והיה עסוק בהברגה של פלטת מתכת שבמרכזה וו פלדה גדול ותעשייתי. היא הסיטה את מבטה אל עבר השרשרת שעל הרצפה והקולר שהיה מחובר אליה בקצה וניסתה לדמיין כיצד הוא יחוש על צווארה ואיזה רעש תשמיע השרשרת כשתרצה לנוע ממקום למקום. קלינג קלינג. זה הדבר הראשון ששמה לב אליו כשהוא חיבר את הקולר לראשונה, ואחריו - למגע המלטף והחונק של הבד הקטיפתי כנגד העור שלה.
היא שמעה אותו מניח את התיק שלו, פושט את הז'קט, מוזג משהו במטבח; ואז את צליל עקביו בעודם מתקרבים והולכים, עד שיכלה לראות בעיניה המושפלות את קצות הנעליים.
"פה גדול, עיניים קדימה."
הקול העמוק שלו היה לקוני, מוכוון מטרה. היא יישרה את ראשה, בשעה שידיו התירו בעצלתיים את החגורה והניחו למכנסיים להישמט ארצה. אחר כך הפשיל גם את התחתונים והניח לאיבר הארוך שלו, הזקור-למחצה. לחייה האדימו. זה לא היה הקולר, או התנוחה, אלא הזין עצמו שפשוט התנדנד שם בנונשלנטיות מולה, מתריס, לגלגני, מבלי לעשות דבר כדי לסייע לה; הוא ידע בדיוק כיצד ללחוץ על הכפתורים שלה, מכריח אותה להוביל וליזום את ההשפלה של עצמה.
היא נותרה מולו מבלי לזוז בפה פעור, יודעת שעליה להמתין לפקודה כלשהי לפני שתוכל לעשות משהו, בשעה שהשניות המייסרות חלפו לאיטן. "למצוץ," הוא אמר לבסוף.
היא רכנה לפנים ונטלה את האיבר אל תוך פיה, שנע לאורכו באיטיות בשעה שהלך והזדקר בתוכה. לא עברה דקה לפני שחשה בידיו הגדולות אוחזות בצידי ראשה. "לא לזוז," אמר, וכשקפאה החל הוא להניע את עצמו פנימה והחוצה, מזיין את פיה באיטיות מבוקרת.
לא הייתה כל תכיפות בתנועותיו, והוא התמקד בעונג שלו, מושך את עצמו עד שכמעט יצא החוצה ואז מחדיר שוב בתנועה ארוכה וחלקה, במכאניות חסרת רחמים. צלילי השתנקות קטעו את הרצף כשנגע עמוק מדי בגרונה, ובאופן רפלקסי היא משכה את עצמה והשתעלה, והרגישה כיצד רצועות ריר עבות נוטפות מפיה. תגובה פיזיולוגית בלתי-רצונית לפולש הזר.
"סליחה, אני - " היא החלה לומר, אך לא הספיקה לסיים את המילה כשסטירה מצלצלת נחתה על פניה. נשימתה נעתקה וקטעה את רצף השיעולים. היא לא ציפתה לכך. העלבון צרב הרבה יותר מהצבע האדום-עמוק שהתפשט על הלחי. ידה נשלחה בלי משים ואחזה בצד הראש שלה, מבקשת נחמה.
"לא זוכר שאמרתי לך שמותר לך לדבר," הוא קטע אותה. "לא לימדו אותך איך למצוץ אף פעם?"
פניה התכרכמו. המלים נתקעו בגרונה. הסטירה עדיין זרמה לה בדם. היא לא העזה להרים את מבטה או לומר דבר. היא לא יכלה אפילו להגיב - לא במילה, לא במבט - אלא רק לספוג.
"אני רואה שנצטרך ללמד אותך הרבה דברים," הוא אמר. לא היה בקולו כל כעס או תוכחה. להיפך, הוא היה שקט, מאוזן. "מזל שאני מורה סבלני. עכשיו תפתחי שוב פה גדול."
השיעולים שלה דעכו, והוא המתין עד שנשימותיה שבו והתאזנו, לפני שאמר בשנית, "למצוץ."
התנועות החלו שוב.
15:47
שתים עשרה שעות, חשבה לעצמה. שתים עשרה שעות עם הקולר הזה והרחשים האלה, וכל מה שמתלווה אליהם. הוא הסביר לה שכך זה מתנהל בפעם הראשונה, שיש להסתגל לכך. לקחת את זה שלב שלב, כמו בכל דבר. היא הנהנה. היא דמיינה הרבה דברים, את ההשפלה, את ההחפצה, את הכאב שודאי תחווה כשישאיר אותה בתנוחות מסוימות לפרקי זמן ארוכים. היא רצתה בזה, והייתה מוכנה להכל. לפחות כך חשבה. כמעט להכל, אבל לא לזה.
היא עמדה עירומה במקלחת וגופה רעד. המים היו קרים כקרח, והוא כיוון אותם אליה. השרשרת שקודם לכן חוברה לוו בסלון כעת הייתה מחוברת לוו מעל האמבטיה.
"נו?" הוא עמד לצידה. היה נראה לה שהוא מגחך, והדבר גרם לה רק לבעור מבפנים.
קרח בחוץ, אש בפנים.
"אמרת שאת צריכה להשתין. אז קדימה, תשתיני. אין לי את כל היום פה."
ידיה נכרכו סביבה באיזושהי איצטלה של חום או כבוד עצמי, אבל לא נותרו לה אף לא אחד מאלה.
היא חשבה שתוכל להחזיק מעמד יותר זמן, שבפעם הראשונה לא תצטרך לחשוב על כך, אבל מהר מאד התברר לה שלטבע תוכניות משלו. "בבקשה, אדוני," היא אמרה כששניהם ישבו בסלון והוא קרא בספר שלו.
"בבקשה, מה?" הוא הרים את ראשו.
"אני צריכה ל - " פניה האדימו. זה היה יותר מדי. המלים לא יצאו מפיה.
"ל - ?"
היא חשה בעיניו סוקרות אותה באיזו קליניות קרה ומרוחקת. "ללכת לשירותים," היא מלמלה.
"את רוצה להשתין?" גבותיו הזדקרו. הוא היה משועשע. בן זונה, היא חשבה לעצמה.
"כן," ענתה בקול קטן.
"למה לא אמרת קודם?"
כשקם ממושבו וניתק את השלשלאות מהקיר היא חשבה שיתן לה לגשת לשירותים בעצמה. היא לא חשבה שתמצא את עצמה עומדת במרכז האמבטיה, עירומה. ועוד מולו! השלפוחית שלה עמדה להתפוצץ, אך המבוכה וההשפלה עצרו בעדה. היא עצמה את עיניה והתרכזה, מנסה לחשוב על כל דבר פרט לזרם המים הקפואים שהמשיך להשפריץ עליה. היא ניסתה לסלק את תחושת העלבון על שלא היה מוכן אפילו להדליק את זרם המים החמים עבורה, עד שקילוח דקיק של נוזל צהבהב החל לזלוג במורד רגלה הימנית. כבר לא היה אכפת לה. שיראה, אמרה לעצמה. ההשפלה פינתה את מקומה לתחושת הקלה אדירה בעוד הסוגרים שלה השתחררו והיא זלגה מולו יחד עם כבודה העצמי.
כשסוף סוף סיימה הוא נתן למים לשטוף אותה כמה שניות נוספות לפני שכיבה אותם ווידא שהיא והאמבטיה שתיהן נקיות.
"עמדי פה," אמר לה, בעודה רטובה ורועדת. "פנים לכיור."
המגבת שנצמדה לגופה הייתה נעימה יותר מכל בד שאי פעם נגע בעורה. הוא עמד מאחוריה והיא נתנה לו לייבש אותה בענייניות. כשסיים היא חשה שהוא סוקר אותה.
"לפשק רגליים," אמר לפתע.
מבולבלת מעט, גופה נשמע להוראותיו כמעט על דעת עצמו. כשאצבעו נצמדה אל פי הטבעת שלה בגסות והיא חשה בה מורחת חומר סיכה בנדיבות היא ידעה מה עומד לבוא. בן זונה. הוא ידע כמה היא שונאת את זה, וכמה זה גורם לה לחוש מוחפצת, פיסת בשר ותו לא, אבל לא היה אכפת לה. היא הייתה יבשה, וגופה הפסיק לרעוד, וכל שריריה נרפו ונמסו כשחשה בחום גופו מאחוריה. הוא נצמד אליה, והיא הרגישה את הזין שלו בעד למכנס. הוא כבר היה קשה למחצה, והמשיך להקשיח במהירות. ידו האחת פשטה את מכנסיו והורידה אותם מטה, והראש הספוגי של הזין התחכך בפי הטבעת שלה.
"אני לא אשקר לך," הוא רכן ולחש באוזנה, וצמרמורת חלפה במורד גבה. "אני בודאות הולך ליהנות מזה הרבה, הרבה יותר ממך."
18:02
היא זיהתה היטב את הקולות שבקעו ברקע. שתי הדמויות הראשיות בסדרה האהובה עליהם, אך היא לא ראתה דבר. במקום זאת, פניה היו כבושים בתוך שיער הערווה שלו, בשעה שהזין הזקור שלו היה נעוץ עמוק בפיה ודגדג את הלוע שלה. היא השתנקה, אך היא בעיקר לא יכלה להפסיק לחשוב על כך שהוא צופה בלעדיה. הם היו אמורים לראות את זה יחד. היא שנאה שהוא ידע במדויק כיצד לזהות את כל אחד מהכפתורים שלה וללחוץ עליהם.
היא הייתה רעבה. מה הייתה השעה? תהתה לעצמה. לא היה כל שעון בסלון, שום עוגן שייתן לה תחושה של זמן. אולי עברו שש שעות מאז אזק את הקולר לצווארה. אולי שמונה, או עשר. היא אכלה מנות קטנות ושתתה לאורך היום. הוא הניח מים בקערה על הרצפה לידה, והיה עליה להתכופף וללקק ממנה מבלי להשתמש בידיה. מפעם לפעם היה זורק לעברה אוכל על הרצפה, והיא ליחכה אותו. היא ידעה שהוא שטף וקרצף כל סנטימטר של כל מרצפת, אבל הביטול העצמי שבאקט חלחל לתוכה. בהתחלה ניסתה להתעלם מחתיכות האוכל, אך לאחר זמן מה הייתה רעבה מספיק וראשה אט אט הורכן אל הרצפה הקרה והיא אכלה. העולם נראה שונה לחלוטין כשהייתה כל כך נמוכה. היא חשה מבוכה, ורטיבות - כזו שלא הפסיקה וליוותה אותה מהרגע שהרכינה את ראשה בפניו. היא התמרמרה על הגוף והלב שלה שבגדו בה כך, אבל היה בזה גם משהו נעים, כמו תחושת גירוד עמוקה שסוף סוף זוכה למענה. היא התפלשה בעצמה.
וכעת היא הייתה על הברכיים, שוב מוצצת. הפעם זה היה הרבה פחות כוחני. הוא היה עסוק בסדרה, ואכל מעליה. לאוכל המבושל היה ריח נהדר. הוא היה בשלן מעולה. קציצות? משהו עם בשר, ורוטב. ועגבניות. היא רחרחה תוך כדי מציצה. זה נראה לה לפתע כה מובן מאליו: הוא שם למעלה, יושב מרווח, אוכל, נהנה מהסדרה וממנה; והיא לעומת זאת תחתיו, משחזרת בראשה את ההערות שנתן לה והטעויות עליהן הצביע. כך זה לא צריך להיות, תמיד?
"די," קולו לפתע בקע מעליה, והיא עצרה מיד. "להוציא," פקד.
היא הזדקפה, אך הקפידה להשאיר את עיניה מכוונות אל הרצפה שבינה לבין הכורסה עליה הוא ישב.
"זה מספיק. את נראית לי רעבה, לא? יש לי הפתעה בשבילך. את יכולה להסתכל."
היא הרימה את עיניה לאיטה, כאילו היא מנסה להסתכל אל מקור אור חזק. עבר זמן מה מאז נזקקה לשרירים הללו בצווארה. הוא התנשא שם מעליה, ישוב ברגליים מפושקות, ואחז בצלחת ועליה פרוסת עוגת שוקולד.
"זכרתי שזה הסוג האהוב עלייך," הוא גיחך. "את רוצה?"
אישוניה התרחבו. כמה מטומטמת את יכולה להיות, היא אמרה לעצמה. פרוסת עוגה. זה כל מה שהוא צריך בשביל להוריד אותך נמוך, לנגב איתך את הרצפה. משהו שלא היית חושבת עליו פעמיים שם, בחוץ. אבל פה, בפנים, כשהקולר היה קשור לצווארה, היא הייתה חלק מכלכלה אחרת, מהיררכיה מוסדרת, ובה לעוגה היה מחיר גבוה; והיא ממילא הייתה רעבה.
היא הנהנה.
"בטח," הוא משך בכתפיו, והפך את הצלחת. העוגה נפלה על הרצפה ונמרחה עליה חלקית. לחייה התכרכמו. היא ידעה שזה לא יהיה עד כדי כך פשוט.
"את רואה את העוגה הזאת?" הוא רכן לעברה. "זאת העוגה הכי טעימה שאי פעם תאכלי בחייך. אני רוצה שתהיי ילדה טובה ותלקקי אותה מהרצפה כאילו החיים שלך תלויים בזה. תראי לי כמה את רוצה אותה."
היא השפילה את מבטה והרכינה את ראשה; ואז, באיטיות, כמו מתוך חלום, היא חשה בגופה רוכן לפנים, את ידיה נשענות על הרצפה, תומכות במשקלה, ואז את כולה יורדת מטה, מטה. היא כל כך רצתה שהוא יהיה גאה בה, להראות לו עד כמה היא טובה וכמה הוא יכול לסמוך עליה למלא אחרי כל מה שיגיד.
היא לא ראתה אותו יותר. גם לא כשקם מהספה. גם לא שירד על ברכיו מאחוריה, בעודה גוהרת מעל הפרוסה שנמרחה על הרצפה ומנסה לאכול אותה בחתיכות קטנות. גם לא כששוב פתח את הרוכסן שלו והוריד את מכנסיו, או כשכפות ידיו אחזו במותניה, אצבעותיו הארוכות התלפפו סביבו, והוא הצמיד אליה את הזין שלו מאחור.
"אז כמה את פאתטית, מאחד ועד לקבל זין כשאת מלקקת פרוסת עוגה מהרצפה?" הוא שאל אותה, חתך בה עם המלים שלו כשהזין שלו חדר לתוכה. הוא היה פראי, חזק בתנועותיו. הוא כבר היה קרוב לקצה. לא נדרש יותר מדקה או שתיים כדי שיגיע לשיאו. היא חשה בזרע החם שלו ממלא אותה, בשעה שלשונה הייתה עסוקה בללקק את שאריות העוגה מהרצפה.
מאה. אני לפחות מאה, חשבה לעצמה, כשרעד בלתי רצוני שטף בפרץ את גופה והיא פרכסה תחתיו באורגזמה.
20:01
היא שמעה את הרגליים היחפות שלו, אך פניה היו כבושים ברצפה. כמה זמן ישבה שם כך, כפי שהורה לה, עם ידיה פרושות לפנים וכלפי מעלה? היא איבדה כל תחושת זמן. אולי עשר דקות, אולי שעה. עיניה כבר למדו להכיר כל חריץ ברצפות השיש שלו, את הפגמים שנוצרו עם השנים, את רגלי השולחן הסלוני. כמו פרקטלים אשר הולכים ומעמיקים ככל שמתבוננים בהם, גם החפץ הפשוט ביותר נדמה לה כאילו יש בו איזושהי מורכבות שהולכת ונפרשת בפניה, כאילו תלמד עליו משהו חדש אם תתבונן בו מספיק זמן. ברכיה כאבו כבר מראש שנשענה עליהן.
ידו נגעה בעדינות בכתפה. לקח לה רגע להבין שהוא מושיט לה משהו. "קחי," אמר. כוס מים. "קצת אחרי שמונה. איך את?"
היא הסתכלה מעלה אליו בפליאה, וזו התגברה כשראתה אותו כורע ברך מולה. "תני לי," הוא אמר בשלווה. היא מצמצה. כמו אור חזק שנצרב ברשתית זמן רב אחרי שעצמה את עיניה, כך גם הוא עדיין נדמה לה גבוה, רם ונישא מעליה, גם אם כבר לא היה כזה. היא שוב הייתה פ', והוא היה הוא. כמו קסם בספר ילדים, כשהדמויות עוברות מעולם הדמיון בחזרה למציאות.
הוא הניח כרית מאחוריה והושיב אותה בעדינות, ואז ידו נשלחה ואחזה ברגליה. "אל תמתחי אותן מהר מדי," אמר. "תני להן זמן להסתגל."
אצבעותיו אחזו בשריר הסובך ברגלה הימנית ועיסו אותו בעדינות תקיפה. עיניו הביטו עמוק אל תוך עיניה. הם ישבו כך, זה מול זה, מבלי לומר דבר, מתנשמים. ידו נשלחה לפנים וליטפה את לחיה ברוך. לא היה בו עוד שריד מהקרירות והלגלוג שליוו אותו כל היום.
"את נהדרת," הוא אמר לפתע, ורכן אליה. היא נשענה קדימה ונתנה לזרועותיו להיכרך סביבה ולבלוע אותה בתוכו. היא השעינה את ראשה על כתפו, וחשה בידו מלטפת את שערה באיטיות וברוך. דמעות עלו בעיניה לפתע והיא נצמדה אליו. הוא חיבק אותה בחוזקה, כאילו אם ישחרר אותה היא תיפול והוא לא ישוב לראותה, והם ישבו כך צמודים שעה ארוכה בדממה, מאזינים זה לפעימות הלב של זה.