שוק על ירך

"אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אתה קורא שעון בגבך אלי על העמוד בחצר הבית, במנח אופייני של מצח צמוד למרפק. כשאתה מסתובב אני כבר הספקתי לרוץ איזו רבע דרך אליך תוהה אם מישהו מהשכנים רואה את המשחקים שלנו. אני קופאת במקום ואתה ניגש אלי לסדר את הגוף העירום שלי כמו שצריך במשחק. זה נעים וזה גורם לי להזכר בעוד משחקים ששיחקנו בהם בילדות.

אי אפשר להבחין בכך היום, אבל בתור נערה הייתי גם פאנקיסטית. היה לי מוהיקן צבעוני, ישנתי בבתי קברות ובפחים, ירקתי וודקה זולה לפיותיהם הפתוחים של חברי והם לשלי. כול כך רציתי וחלמתי להיות ננסי (מינוס צ'לסי), להתחתן עם ג'ואי ולעופף בהרים כמו השרמוטה של בוריס.

"אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אני כבר בחצי הדרך אליך, מחליקה קצת עם הרגליים היחפות על הדשא הלח.

אני נזכרת במשחק- מישהי יושבת על שולחן ומישהי תחתיו. סביב השולחן יושבים הבנים וידיהם מונחות עליו לפניהם. הבחורה על השולחן צריכה לנחש למי מוחצים את הביצים דרך הג'ינס לפי הפרצופים המשתנים של החבר'ה. "אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אני מצמצמת את הפער ביננו ואתה מסתובב סביבי לבחון שאני לא זזה.

אני חושבת בינתיים על משחק נוסף-  הבנים יושבים במעגל ומאוננים כולם על עוגיה. מי שגומר אחרון אוכל את העוגיה הנפלאה הזאת עם כול הזרע שעליה. לפעמים זאת הייתה שיבולת שועל, לפעמים פתי בר, תמיד שפיך.

אלוהים כמה שאני חוזרת למשחק הזה בראש כשאני מאוננת.

"אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אני במרחק של סנטימטרים ממך ואתה מסתובב לבדוק אותי שוב, אני עומדת דום ורק החזה שלי עולה ויורד בקצב הנשימה. "יש לי פיפי" אני אומרת לך ומשחררת מתוכי זרם חזק וחם של שתן, אתה מתקרב אלי עוד קצת. " לא הבנתי.. השתנת לי עכשיו על הדשא?" אתה צוחק צחוק מתגלגל ומפיל אותי לתוך השלולית.

"חחח אאוץ' סליחה סליחחחההה" אתה מספיג את השיער שלי, מורח את זה עם הגב שלי, אוסף את זה לתחת שלי עם היד ולבסוף דוחף לזה את הפנים שלי ונדחף לתוכי תוך כדי.

אני מלקקת את הדשא המלוח ומתפוצצת מצחוק. בלב שלי אני גם שולחת קריצה לעצמי בת הארבע עשרה "נו זוכרת, הרי אמרתי לך תמיד חמודה ...הפאנק לא מת, הפאנק לא מת!"

לפעמים הקיץ הישראלי מכריע אותי.

אני עייפה, דביקה, נוחה להתרגז ומרוגשת מדברים חסרי משמעות.

בימים כאלה אני אוהבת להכין לי חורף קטן משלי, חורף כזה של אבות אבותי שסוחב איתו מטען כמעט גנטי של ניחוחות שמיר, פלפל שחור וערבות שלג.

של זמנים פשוטים יותר בהם כוח לא היתה מילה גסה ונשים הזדיינו בלי להתרחץ ולהסיר, לא שיער ולא שכבות כבדות של בגדי צמר.

אני מוזגת לי מאיה של וודקה משורש חזרת שהכנתי מבעוד מועד, מעקרת (מילה נהדרת) צנצנת ועושה לי חורף לעוד שבוע.

כי מה שבטוח שגם אז, עדיין יהיה בחוץ קיץ ישראלי.

לפני שהסרטן הספיק לאכול לה את הפרצוף, פניה של אמי היו מלאות נמשים.

אני חושבת שבצעירותה זה אפילו היה סימן ההיכר שלה, נשיקות קטנות של שמש על המצח והאף. 

אין לי מושג, לא הכרתי אותה בצעירותה, אבל ככה נדמה לי .

גם בבגרותה לא ממש הכרנו למען האמת, זה מורכב, מין מורכבות כזאת ששמורה לנשים חזקות ובנותיהן. 

אני תוהה מה תאמרי אם  אספר לך שהוא אוהב אותי אפילו שאני לא  משוכנעת שאני אוהבת אותו. זה טוב  שיהיה גם אחד כזה, ככה גם נדמה לי.

" בואי הנה לכאן" הוא קורא לי מחדר האמבטיה , "יש לי מתנה בשבילך".

בחיוך עייף אני מקלפת את עצמי מהמחשבות עליך ונגררת לכיוון הקול שלו.

"תתפשטי ותשכבי" הוא מבקש ללא טיפת היררכיה או אדנות (למרבה הצער), אני נשכבת על הרצפה הקרירה והוא ממצב את עצמו מעלי בעירום מלא.

"עצמי עיניים" הוא לוחש לי מתוך זקנו המאפיר.

אני נענית לו ונושמת נשימות שטחיות בציפיה לעתיד לקרות.

הריח שלו מתפשט באויר שלנו ואני מרגישה טפטופים קטנים על פני.

הוא אוחז בשתי הידיים שלי ומרים אותי בעדינות למראה שמעל הכיור." את יכולה לפקוח יפה שלי " הוא אומר לי בצחוקו הנפלא ופניו המרוצות קורנות.

" תראי אותך אהובה, עכשיו גם לך יש נמשים".

עד כדי כך הוא אוהב אותי אמא , עד כדי כך.

מדהים,  נכנסתי לבלוג וגיליתי טיוטות, בכלל שכחתי שהן קיימות. תכלס כול כך מתאים לי טיוטות.. מגלגלת בלב איזה רגש, מחברת בראש איזה משפט, מקלידה על המסך איזו כותרת וזהו, מוכנה להמשיך הלאה. 

*********************************

כול השבוע רציתי לכתוב סיפור על קניידלעך. על סלרי וגזר ומצות, על ציר עוף צלול עם בועות שומן קטנטנות.

הייתי מחכה למרק הזה כול השנה, משחקת אתך משחק כשהוא מוכן- כמות הגזרים שווה לכמות התפודים, שווה לכמות הכדורים. כניעה מבוגרת לקפריזות ילדותיות. 

רציתי לספר איך שנה שעברה עשיתי אותו מלוח מדי, אני יודעת שאני בדרך כלל מאופקת, סלחי לי שלא הפעם. אשתדל לספר על זה גם לך, נראה.

על כתיבת הסיפור ויתרתי, כבר נגמר החג וזה מוזר, וגם לא בא לי להתעצב ולא הצלחתי למצוא את המילים (נשבעת למשל שבשורה הקודמת מסתתרת אנקדוטה על יותר מדי מלח ואהבה שאני מצליחה להרגיש אותה אבל לא ממש לדייק).

שלשום, בבית של חברה אמה מזגה לי בפעם האחרונה השנה מכדורי הזהב הנהדרים האלה, כף ראשונה ו..זבאבאם! אגרוף לבטן ! יד לגרון! והנה שוב המלוח מלוח הזה שמקשה עלי לזלול כמו שצריך, סבבה, הבנתי את המסר. הפעם לא נהפוך לטיוטה. 

אני אוהבת את האיכות הזאת של טעמים מהבית להיות יציבים. להגרר אתנו מהבתים שגדלנו בהם בין דירות שכורות, יבשות אחרות, בתים שהקמנו, בתים שפירקנו, שוב דירות  שכורות וחוזר חלילה. בין המילים כאן בבלוגים יכולתי לקרוא על זה גם.

קראתי עוד על זכרונות שנארזים בעמקי ארונות, על ריחות בשקיות ואקום שגם אני שומרת ומסניפה בחרדת קודש "רק שלא יצא הריח".

ימים שלמים של מחשבות שלי על שתן וכאב שבסוף מתורגמות כאן למילים בסיפורים של אחרים, משעשע שבאתר הזה זרים גמורים לי מתארים את איך שתמיד עשיתי אהבה.

הוו... ועוד יש זרים אחרים, אלה שבמילים העמוקות והעדינות שלהם הצליחו לגלות לי את איך שאני צריכה שהאהבה שלי תיעשה, ובאופן כול כך מדויק שהסרעפת מתכווצת והרוק נבלע ברעש  פריך כזה שמחריש לי את האזניים מבפנים. שם אני כבר לא כול כך מעיזה להמשיך לקרוא, פחדנית.

כול השבוע רציתי לכתוב סיפור על קניידלעך, ובסוף יצא קשקוש בלבוש על אוניברסליות. וגם זה נחמד מאוד, וגם זה בגלל החגים.

מצד ימין נרדמת עלי בת החמש "תזרקי אותי לבריכה! עוד עוד עוד! " אלוהים  הידיים שלי גומרות אותי.

מצד שמאל  מניח עלי את הראש סופסוף מי שנאבק  בי כול היום. פאקניג מנוחת הלוחם.. הרג אותי. אהבה שלי בן שבע, כלום לא הבנתי, חיבקתי, אהבתי, הקשבתי להברות, לצרחות.  נלחם, נלחם , נלחם. כלום לא הבנתי .

נרדם לי על הכתף. סופסוף. אושר.

"נוסעים יקרים שימו לב, אבד תיק שחור חשוב מאוד.

אני חוזר, אבד תיק שחור חשוב מאוד.

כול המוצא מתבקש לפנות מיד לפקח הרכבת"

אמא... אמא!! אבל נוווו אאאממאא!

"הוא אמר שחור, שמעת אותו ???"  לוחשת ילדה אתיופית לאמא שלה במושב שלפני.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בירידה לאילת היא הדרך. תמיד אהבתי את המדבר, את המרחב המונוליטי ומעורר הענווה הזה שמעמת אותך עם כמה שאתה

קטן קטן קטן קטן קטן  עלוב עלוב עלוב עלוב עלוב עלוב

אנחנו עוצרים בתחנת ההתרעננות בעין יהב ובירידה מהאוטובוס האויר מכה בי ועוטף אותי בחום שלו אחרי שעתיים של נסיעה במזגן. אני פותחת את הפה לשאוף לתוכי עוד חמימות ומתחילה לרוץ. ההתחלה איטית ומרגיזה, הרגליים לא הכי נשמעות לי אחרי מנח של ישיבה ארוכה  ומרגישות כמו הג'לי של פנימית ג' בימי חמישי (כדאי היה להתמתח)

"היי תחזרי! " אני שומעת מרחוק את שאר הנוסעים. חוזרת אני לא. "זאת מג'נונה זאת.. חחחחחח" 

שלום ולא להתראות מאדר פאקרז!!! סי יא נוור!! 

חוזרת אני לא. 

אני אוהבת לרוץ. את תלויה רק בעצמך. מתקדמת בקצב שהיכולת הפיזית מכתיבה לך, מחליטה עם עצמך אם הפעם את רצה אל או בורחת מ, עירום במיטבו. 

אלוהים אדירים זה כול מה שאני רוצה (אני תופסת קצב) לרוץ חזק. להרגיש את החול הופך לבוץ בתוך הפה המטונף שלי (הריאות מתחילות לשרוף לי בטירוף) אני כבר לא מרגישה את הרגליים כול כך, רק את הזעזוע שעוטף כול כף רגל בנפרד כשהיא פוגעת באדמה. אחרי זמן שנדמה לי כמו נצח אני מועדת ונופלת (נדמה לי שהזרועות שלי מתארכות לי מהכובד ומכשילות אותי) אני מתפלשת בשמחה בחול הלוהט, נותנת לו להגליד את הפצעים על הברכיים והמרפקים, להפוך את הדם שלי לעיסה חגיגית . פאק מי זה כואב (מחרמן) כדוריות הדם שלי לא מצליחות להחליט אם לנזול ממני החוצה או להתפקד לתוכי פנימה לדגדגן שלי שמתנפח כבר בקצב מטורף שלא היה מבייש זין קטן ומתוק (החליטו כנראה)  וואי עכשיו גם בין הרגליים שלי יש בוץ (אני נביעה).

השיער החלק והמשיי שלי מרגיש עכשיו כמו זרדים יבשים (אולי אבעיר אותם לעת ערב?) אני פאקינג רותחת ובוערת מחום (מתי הספקתי להתפשט?) אני משנה טקטיקה ומחליטה שצריך לזחול. לא סתם יש לי גחון הרי..הגוף שלי מדיח לחטאים הכי קדמונים ( כן זהו, ראוי לזחול). הפיטמות שלי נשרטות ומדממות, הפרצוף נדחק כנגד הפודרה (אני הופכת לגיישה?) המרפק השמאלי שלי כבר חושף עצם חומה צהובה ( עצמות הן בכלל לבנות לא?) בשלב מסוים אני נשכבת פרקדן על הגב ופוערת את החיוך שלי (שלי? מי יצר בי אותו?? נזכרת. כן שלי שלי שלי!) נחנקת מהחול בנחיריים ובפה (איזה מנגנון מאפשר לי להחנק עמוק כול כך ולנשום חופשי כול כך בו זמנית?) אלוהים הכול כואב ונשרף בי (אני מרגישה את הגמירה שלי הולכת ונבנית). התפרצות ושקט.

הרמקול של ארומה מכריח אותי לקלף את עצמי מהמקום. בין השפתיים הסדוקות והצהובות שלי זוג חרדונים כבר הספיק להטיל ביצים והופך למשפחה (לא זר לי באמת, ביצים בפה). כשאני קמה אני מזהה גם שהירכיים כבר נראות כמו מפה של הרשות להגנת הטבע והרטיבות סימנה בהם שבילים קטנים של שמחה. האויר כבד וחם. בדרך לאוטובוס אני זורקת מבט אחרון אחורה ותופסת בדיוק את השניה בה הגמירה שלי מתאדה מהספסל הלוהט כמו נשמה שעוזבת את הגוף.

בקור של האוטובוס אני זוכרת להודות.

תודה מדבר יקר שלי, שאתה נותן לי להתייחד,            מספק לי גמירות קטנות ורגעי אסקפיזם טהור.

תודה לך על שנים,

של אוננות בתחנות דלק. 

יושבת בבית החולים,

מנחמת ליצן רפואי.

בפעמים הנדירות בהן אני יוצאת לדייט, תמיד מגיע השלב שבו אנחנו משוחחים על קריירה ועבודה.

וכמעט תמיד, מנסים להבין איך מישהי כמוני הגיעה לתפקיד שאני נמצאת בו. 

והרגע הזה, המתנשא, קצת מציף את ההבדל ביננו מחד, קצת מחמיא מאידך .

אני מניחה את הדרינק שלי על הבר ומתרווחת בכסא, תוך כדי מבט בעיניי הדייט שלי אני מתחילה את ההסבר :

אני מאגרפת מעט את יד ימין לכדי תנועה של אחיזה ומקרבת אותה לפה שלי בתנועות סיבוביות, מוציאה את הלשון ומלקקת מעט את האויר הרופס מהבסיס לקצה, מרגישה כול כלי דם וכול חיספוס.

אני עוצמת עיניים ושואפת אלי בדמיוני את הריח המשכר של מעט שתן וזיעה משיער ערווה שנדחק בחליפה מחוייטת למשך יום שלם.

לאט לאט אני עוברת על כולו מסביב בליקוקים עמוקים ורטובים, הראש שלי נע באויר קדימה ואחור בתנועות חלקות.

כשאני מגיעה להיכן שאמורה להיות העטרה אני משחררת מעט את האגרוף שמערסל אותה ומעבירה גם עליה את הלשון, מלקקת סביבה בעדינות עם לשון מכווצת ואז מרפה את הלשון ומעבירה אותה עליה , כאילו אוספת לפה שלי טיפות מלוחות.

בלי לעצור אני פוקחת עין אחת ומגלה שהברמן והדייט שלי מרוכזים בי לחלוטין. הברמן, שבתנועה אינרטית כמעט מנגב כוס יין נקיה, משתמש באותה המגבת כדי לספוג מהפנים שלי אגל זיעה קטן ומזיז לי מהלחי קווצת שיער סוררת. אני מהנהנת בהוקרה. 

אחרי שטעמתי היטב את הכאילו עטרה אני תוחבת אותה לפה עם כף יד ימין ומרגישה את האויר מתקשה בתוכי בעודי שואבת אותו אלי במציצות עמוקות.

המציצות שלי מתוזמנות היטב עם היד ולכן שום חלק מהאויר אינו חשוף, הכול בתוכי. ביד, בפה.

אני מרגישה את האיבר המדומין מתקשה עוד יותר ומחליקה אותו עמוק לגרון.

במקביל, יד שמאל שלי יוצרת באויר תנועות של עיסוי הביצים ומרגישה אותן מתקשות בין תנועה אחת לשניה.

הפה שלי מלא רוק וכשאני מרחיקה את היד מהפה חוטים דקים של ריר נוטפים ממני ונותרים באויר.

אני ממשיכה ומוציאה לשון, מלקקת את האזור שבין הביצים לתחת, מדמיינת שהלשון שורפת לי מעט בגלל המרקם של השיער שגדל שם.

אני מכניסה את הלשון לחור התחת ומלקקת בתנועות סיבוביות מאומצות. 

יד ימין שלי עדיין מאוננת את זין האוויר שיצרתי לי ואני מגבירה את הקצב, יכולה לדמיין את הוריד מתחיל לפעום, יודעת שאני קרובה לסיום.

אני מקרבת את היד חזרה לפה, מושכת חזק את השיער שלי ביד שמאל וכשזה נגמר אני כאילו בולעת הכול ולוקחת שלוק בירה, מנגבת עם גב היד טיפה שזלגה לי לסנטר ובמורד הצוואר. 

אני חושבת לעצמי כול הזמן הזה עד כמה המציצה שלי הזאת היא לא עניין של חוסר או הימנעות- לא של הימנעות מרפלקס ההקאה שלי, ולא של הימנעות מנשימה דרך הפה כי מזיינים אותו. המציצה שלי היא מציצה של הענקה, של כוונה. מאמץ שאני רוצה להפגין עבור הזין הזה דווקא באקטיביות ולא רק בלאפשר.

אני מסיימת את  הבירה ומביטה בדייט היפה וההמום שלי בחיוך רחב.

"עכשיו, אתה הבנת את זה ברוך?"  יופי. אז סלח לי ותדאג בבקשה לחשבון, אני צריכה ללכת. יש לי מחר בבוקר ישיבת הנהלה. 

ככה בדיוק אני רוצה שיזיינו אותי.