שוק על ירך

ברשימת הדברים המטומטמים שאני עושה, לאכול שיפקות מהצנצנת עם היד ואז בהיסח הדעת לעסות עם אותה היד את הדגדגן, דווקא נתגלה כמוצלח.

את אלון הכרתי בחופש הגדול בין כיתה ו' ל ז'.

הייתה לו אמא רוסיה ואבא אשכנזי והשמועות אמרו שגרשו אותם מאיזה קיבוץ בגלל שאבא שלו הלך מכות עם המזכיר, אני באמת לא יודעת.

אף פעם לפני זה לא הכרתי ילדים לא רוסים. עבור כולנו הוא היה קצת מוזר ושתקן כזה והחלטנו שאני עוזרת לו להשתלב חברתית.

מהר מאוד היינו לשני אפונים בתרמיל- גונבים מאמא שלו גולף לייט , רושמים על אבא שלי בירה במכולת (וואי וואי המכות שחטפתי על זה כשהוא גילה!), מפחידים חתולים באתרי בניה וזוללים פלאפל עם ברד בקיוסק של זיאד.

"אני רוצה שתקח לי את הבתולים, רוצה? אני חייבת להפטר מהדבר הזה לפני שאני עולה לחטיבה" אמרתי לו איזה יום בדאגה ילדותית, אוספת בעזרת זרד קטן טיפת שרף מהעץ.

קבענו להפגש בבית שלו למחרת אחרי בית ספר.

"תמצצי לי כלבה!" הוא ציווה עלי בקול נחוש ודחף את הראש שלי לכיוון המפשעה. "מה? אבל איך אתה בכלל יודע מה עושים?" שאלתי בסקרנות ואלון רק שתק ושתק .

בסוף לא שכבנו. הבלוט של אלון התרכך ואני מרוב פחד הייתי יבשה כמו המדבר.

כך יצא שעליתי לחטיבה עם בתולי ובסוף נתתי אותם למישהו על הרצפה בשירותים באיזו מסיבת כיתה, לא משהו לכתוב עליו הביתה.

לא דברנו על זה יותר והקיץ המשיך מנומנם כרגיל. בהמשך התברר שמזכיר הקיבוץ לא היה היחיד שחטף מכות מאבא של אלון וכשהקיץ נגמר אמא שלו ארזה את אלון ואחיו הקטן ויותר לא ראיתי אותו. אני עדיין חושבת עליו לפעמים, על אהבת הקיץ הראשונה הזאת שלי, ואיך בטח היום כבר הייתי נרטבת.

ואני? אני סיימתי חטיבה ותיכון ואחר כך התגייסתי לצבא והכרתי עוד מלא חבר'ה לא רוסים; היו אורן ומור ואדר ודולב וארז והדר הבן והדר הבת בקטע חד פעמי ותמר ואילן ומורן וכליל וגפן ודקל ושקד ואפילו דום היה (בחיי), לא מצרי אמנם, אבל היה.

אבל תמיד, הכי טוב שהיה, היה אלון. 

השעה קרובה לארבע ואני עולה את הקומות הביתה בכבדות של סוף יום לימודים בחום של חודש ספטמבר.

כבר מהקומה השלישית אני מתחילה להריח את הסלק ותפוחי האדמה מתבשלים לחגיגות שלך היום בערב.

תמיד התרגשת מיום ההולדת שלך- בין מלא שיחות טלפון משם לזרי פרחים מכאן הרגשת שוב מיוחדת, נחשקת, אהובה ונראית. בעולם הישן ההוא שבו עדיין היית יהודיה שעירה ולא רוסיה מסריחה. ביום הזה חזרת להיות שחקנית תיאטרון חובבת, עיתונאית ועורכת עיתון, משוררת וסופרת, אשה יצרית ויצירתית, חכמה ושמחה. לא עוד מישהי שהעליה ריסקה אותה לרצפה, ילדיה בעטו בה למוות, המנהל הפישר בעבודה ירק לה על הגופה והסטרס עשה וידוא הריגה משל היה אלאור עזריה בסמטאות חברון. 

" פריבט!" אני זורקת לחלל המטבח ומדליקה את הטלויזיה, נוחתת על הספה בשכיבה בלי לחלוץ נעליים.

בין ערוץ לערוץ אני נתקלת בתמונות של המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק עולה באש. אני מזדקפת בספה ומנסה ערוץ אחר, אותן התמונות. עוד ערוץ ועוד ערוץ והתמונות לא מתחלפות, אני מסבה את ליבו של אבא ונעצרת בסוף על ערוץ תשע, כדי שגם הוא יבין. 

ארבע ושלוש דקות. אנחנו צופים באימה בטיסה 175 של יונייטד ארליינס מתרסקת לתוך הקומות העליונות של המגדל הדרומי. 

ארבע ועשרים. האינטרקום או הטלפון מנערים אותנו , "כן?" אני עונה לתוך השפופרת " תרדי למטה נו כבר נוסעים להביא פרחים, אחותך גם פה " אומר אחי ואני יורדת לרכב ומבקשת שידליק את הרדיו. הפער בין החוץ המהביל למזגן של הקניון מתגמד רק מול הפער בין מה שקורה עכשיו בטלויזיה שלנו לשגרה השלווה של המרכז המסחרי. אני עוד זוכרת שבדוכן הפרחים אמרתי למוכרת שבניו יורק עכשיו יש מטוס שהתרסק לתוך בניין, לא נראה לי שהיא קולטת. לא נראה לי שאני קולטת  אם להיות כנה . 

ארבע חמישים ותשע. אנשים מסוימים עורכים שיחות אחרונות לאהובים שלהם והלב שלי קורס יחד עם המגדל הדרומי. "כך זה וודאי היה בפומפיי" אני מצליחה לחשוב לעצמי צופה באנשים מנסים להתחמק מהנשורת, מתחבאים בין סמטאות וחנויות. "בליאד רק אני יכולה לעשות רומנטיזציה לחרא הזה" מבליחה בתוכי מחשבה נוספת. 

חמש עשרים ושמונה. המגדל הצפוני קורס לאחר מאבק של מאה ושתיים דקות ולוקח אתו את המריוט, את בניין מספר שבע ואת המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה עד אז.

***

" פריבט!" אני מנופפת לך בכניסה למחלקה בזמן שאבא מגלגל אותך לכיוון שלי ואחותך מתקרבת אליך לשלום (זאת רק הפעם השלישית שהיא רואה אותך ככה וזה בטח לא פשוט לה, עובר לי בראש) הפנים שלך ממש בצקיות היום אבל מופתעות ונראה לי שאת מזהה קצת וכולנו מסכימים שאת מחייכת. אני משאירה עוגות ופירות לצוות.

" אז מה, מזגו לך פה לכבוד היום שוקלדים?" אני שואלת בצחוק את אף אחד ומחווה בידי לצינורות ההאכלה שאישרתי לשים לך כי את כבר לא מחזיקה את הלשון והצוואר. עכשיו את בטוח בטוח מחייכת אלי חזרה, אני רואה גם בעיניים. אני מחפשת בזריזות מכות יבשות, סימני פגיעה ופצעי לחץ ואנחנו יוצאים אל החצר.

אני לא מבקרת אבל אני חושבת עליך כול כך הרבה, יודעת? למשל התחלתי לנהל איזה בלוג וזה גורם לי לתהות, אם התוצאה זהה ושתינו כותבות, האם המחשבות שיש בי עברו גם בך? תמיד אמרו שאנחנו דומות ושתינו סלדנו מזה, שנים לא ממש דברנו . אגב לגבי זה, אני יציבה ואיתנה כמו סלע, אולי על זה בטח יש לך מושג פצפון. אפילו הסוציאלית כתבה ככה כשנתנו לי את האפוטרטפסות עליכם. 

ביולי האחרון בכיתי קצת. פעם ראשונה כן? כאילו, לפחות מאז שהחיים שלי הפכו להכלאה מוזרה בין "יום שישי הפוך" ליום המרמיטה", אבל בכיתי ומאז לא הבטתי לאחור. עכשיו אם צריך אני בוכה- לפעמים עליך, לפעמים עליו וממש ממש ממש לפעמים גם עלי. אני מתבאסת קצת על איך שהכול השפיע על המראה שלי.

היום אענה לשיחות הטלפון שלך. נתתי לאבא את המספר הישן שלך, שישאר לחברים. אחרי כול שיחה כזאת אני מוסיפה עוד שורה באקסל של למי להודיע כשתלכי. וגם אענה יפה תודה על הברכות אצלך בפייסבוק ואז גם אולי אכתוב עליך בבלוג המדובר. 

בנסיעה חזרה אבא מסביר לדודה שלי איך בסוף ילדים תמיד יוצאים כמו ההורים שלהם ואני מתכווצת מהמחשבה.

ממש מוזר לדעתי שאף אחד לא שידר שום דבר על הפיגועים... אני חושבת לעצמי. ואולי בעצם לא, החיים ממשיכים ואנשים נוטים להשכח.

יומולדת שמח מוליצ'קה, אני אוהבת אותך.

"אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אתה קורא שעון בגבך אלי על העמוד בחצר הבית, במנח אופייני של מצח צמוד למרפק. כשאתה מסתובב אני כבר הספקתי לרוץ איזו רבע דרך אליך תוהה אם מישהו מהשכנים רואה את המשחקים שלנו. אני קופאת במקום ואתה ניגש אלי לסדר את הגוף העירום שלי כמו שצריך במשחק. זה נעים וזה גורם לי להזכר בעוד משחקים ששיחקנו בהם בילדות.

אי אפשר להבחין בכך היום, אבל בתור נערה הייתי גם פאנקיסטית. היה לי מוהיקן צבעוני, ישנתי בבתי קברות ובפחים, ירקתי וודקה זולה לפיותיהם הפתוחים של חברי והם לשלי. כול כך רציתי וחלמתי להיות ננסי (מינוס צ'לסי), להתחתן עם ג'ואי ולעופף בהרים כמו השרמוטה של בוריס.

"אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אני כבר בחצי הדרך אליך, מחליקה קצת עם הרגליים היחפות על הדשא הלח.

אני נזכרת במשחק- מישהי יושבת על שולחן ומישהי תחתיו. סביב השולחן יושבים הבנים וידיהם מונחות עליו לפניהם. הבחורה על השולחן צריכה לנחש למי מוחצים את הביצים דרך הג'ינס לפי הפרצופים המשתנים של החבר'ה. "אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אני מצמצמת את הפער ביננו ואתה מסתובב סביבי לבחון שאני לא זזה.

אני חושבת בינתיים על משחק נוסף-  הבנים יושבים במעגל ומאוננים כולם על עוגיה. מי שגומר אחרון אוכל את העוגיה הנפלאה הזאת עם כול הזרע שעליה. לפעמים זאת הייתה שיבולת שועל, לפעמים פתי בר, תמיד שפיך.

אלוהים כמה שאני חוזרת למשחק הזה בראש כשאני מאוננת.

"אחת שתיים שלוש דג מלוח!" אני במרחק של סנטימטרים ממך ואתה מסתובב לבדוק אותי שוב, אני עומדת דום ורק החזה שלי עולה ויורד בקצב הנשימה. "יש לי פיפי" אני אומרת לך ומשחררת מתוכי זרם חזק וחם של שתן, אתה מתקרב אלי עוד קצת. " לא הבנתי.. השתנת לי עכשיו על הדשא?" אתה צוחק צחוק מתגלגל ומפיל אותי לתוך השלולית.

"חחח אאוץ' סליחה סליחחחההה" אתה מספיג את השיער שלי, מורח את זה עם הגב שלי, אוסף את זה לתחת שלי עם היד ולבסוף דוחף לזה את הפנים שלי ונדחף לתוכי תוך כדי.

אני מלקקת את הדשא המלוח ומתפוצצת מצחוק. בלב שלי אני גם שולחת קריצה לעצמי בת הארבע עשרה "נו זוכרת, הרי אמרתי לך תמיד חמודה ...הפאנק לא מת, הפאנק לא מת!"

לפעמים הקיץ הישראלי מכריע אותי.

אני עייפה, דביקה, נוחה להתרגז ומרוגשת מדברים חסרי משמעות.

בימים כאלה אני אוהבת להכין לי חורף קטן משלי, חורף כזה של אבות אבותי שסוחב איתו מטען כמעט גנטי של ניחוחות שמיר, פלפל שחור וערבות שלג.

של זמנים פשוטים יותר בהם כוח לא היתה מילה גסה ונשים הזדיינו בלי להתרחץ ולהסיר, לא שיער ולא שכבות כבדות של בגדי צמר.

אני מוזגת לי מאיה של וודקה משורש חזרת שהכנתי מבעוד מועד, מעקרת (מילה נהדרת) צנצנת ועושה לי חורף לעוד שבוע.

כי מה שבטוח שגם אז, עדיין יהיה בחוץ קיץ ישראלי.

לפני שהסרטן הספיק לאכול לה את הפרצוף, פניה של אמי היו מלאות נמשים.

אני חושבת שבצעירותה זה אפילו היה סימן ההיכר שלה, נשיקות קטנות של שמש על המצח והאף. 

אין לי מושג, לא הכרתי אותה בצעירותה, אבל ככה נדמה לי .

גם בבגרותה לא ממש הכרנו למען האמת, זה מורכב, מין מורכבות כזאת ששמורה לנשים חזקות ובנותיהן. 

אני תוהה מה תאמרי אם  אספר לך שהוא אוהב אותי אפילו שאני לא  משוכנעת שאני אוהבת אותו. זה טוב  שיהיה גם אחד כזה, ככה גם נדמה לי.

" בואי הנה לכאן" הוא קורא לי מחדר האמבטיה , "יש לי מתנה בשבילך".

בחיוך עייף אני מקלפת את עצמי מהמחשבות עליך ונגררת לכיוון הקול שלו.

"תתפשטי ותשכבי" הוא מבקש ללא טיפת היררכיה או אדנות (למרבה הצער), אני נשכבת על הרצפה הקרירה והוא ממצב את עצמו מעלי בעירום מלא.

"עצמי עיניים" הוא לוחש לי מתוך זקנו המאפיר.

אני נענית לו ונושמת נשימות שטחיות בציפיה לעתיד לקרות.

הריח שלו מתפשט באויר שלנו ואני מרגישה טפטופים קטנים על פני.

הוא אוחז בשתי הידיים שלי ומרים אותי בעדינות למראה שמעל הכיור." את יכולה לפקוח יפה שלי " הוא אומר לי בצחוקו הנפלא ופניו המרוצות קורנות.

" תראי אותך אהובה, עכשיו גם לך יש נמשים".

עד כדי כך הוא אוהב אותי אמא , עד כדי כך.

מדהים,  נכנסתי לבלוג וגיליתי טיוטות, בכלל שכחתי שהן קיימות. תכלס כול כך מתאים לי טיוטות.. מגלגלת בלב איזה רגש, מחברת בראש איזה משפט, מקלידה על המסך איזו כותרת וזהו, מוכנה להמשיך הלאה. 

*********************************

כול השבוע רציתי לכתוב סיפור על קניידלעך. על סלרי וגזר ומצות, על ציר עוף צלול עם בועות שומן קטנטנות.

הייתי מחכה למרק הזה כול השנה, משחקת אתך משחק כשהוא מוכן- כמות הגזרים שווה לכמות התפודים, שווה לכמות הכדורים. כניעה מבוגרת לקפריזות ילדותיות. 

רציתי לספר איך שנה שעברה עשיתי אותו מלוח מדי, אני יודעת שאני בדרך כלל מאופקת, סלחי לי שלא הפעם. אשתדל לספר על זה גם לך, נראה.

על כתיבת הסיפור ויתרתי, כבר נגמר החג וזה מוזר, וגם לא בא לי להתעצב ולא הצלחתי למצוא את המילים (נשבעת למשל שבשורה הקודמת מסתתרת אנקדוטה על יותר מדי מלח ואהבה שאני מצליחה להרגיש אותה אבל לא ממש לדייק).

שלשום, בבית של חברה אמה מזגה לי בפעם האחרונה השנה מכדורי הזהב הנהדרים האלה, כף ראשונה ו..זבאבאם! אגרוף לבטן ! יד לגרון! והנה שוב המלוח מלוח הזה שמקשה עלי לזלול כמו שצריך, סבבה, הבנתי את המסר. הפעם לא נהפוך לטיוטה. 

אני אוהבת את האיכות הזאת של טעמים מהבית להיות יציבים. להגרר אתנו מהבתים שגדלנו בהם בין דירות שכורות, יבשות אחרות, בתים שהקמנו, בתים שפירקנו, שוב דירות  שכורות וחוזר חלילה. בין המילים כאן בבלוגים יכולתי לקרוא על זה גם.

קראתי עוד על זכרונות שנארזים בעמקי ארונות, על ריחות בשקיות ואקום שגם אני שומרת ומסניפה בחרדת קודש "רק שלא יצא הריח".

ימים שלמים של מחשבות שלי על שתן וכאב שבסוף מתורגמות כאן למילים בסיפורים של אחרים, משעשע שבאתר הזה זרים גמורים לי מתארים את איך שתמיד עשיתי אהבה.

הוו... ועוד יש זרים אחרים, אלה שבמילים העמוקות והעדינות שלהם הצליחו לגלות לי את איך שאני צריכה שהאהבה שלי תיעשה, ובאופן כול כך מדויק שהסרעפת מתכווצת והרוק נבלע ברעש  פריך כזה שמחריש לי את האזניים מבפנים. שם אני כבר לא כול כך מעיזה להמשיך לקרוא, פחדנית.

כול השבוע רציתי לכתוב סיפור על קניידלעך, ובסוף יצא קשקוש בלבוש על אוניברסליות. וגם זה נחמד מאוד, וגם זה בגלל החגים.

מצד ימין נרדמת עלי בת החמש "תזרקי אותי לבריכה! עוד עוד עוד! " אלוהים  הידיים שלי גומרות אותי.

מצד שמאל  מניח עלי את הראש סופסוף מי שנאבק  בי כול היום. פאקניג מנוחת הלוחם.. הרג אותי. אהבה שלי בן שבע, כלום לא הבנתי, חיבקתי, אהבתי, הקשבתי להברות, לצרחות.  נלחם, נלחם , נלחם. כלום לא הבנתי .

נרדם לי על הכתף. סופסוף. אושר.

"נוסעים יקרים שימו לב, אבד תיק שחור חשוב מאוד.

אני חוזר, אבד תיק שחור חשוב מאוד.

כול המוצא מתבקש לפנות מיד לפקח הרכבת"

אמא... אמא!! אבל נוווו אאאממאא!

"הוא אמר שחור, שמעת אותו ???"  לוחשת ילדה אתיופית לאמא שלה במושב שלפני.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בירידה לאילת היא הדרך. תמיד אהבתי את המדבר, את המרחב המונוליטי ומעורר הענווה הזה שמעמת אותך עם כמה שאתה

קטן קטן קטן קטן קטן  עלוב עלוב עלוב עלוב עלוב עלוב

אנחנו עוצרים בתחנת ההתרעננות בעין יהב ובירידה מהאוטובוס האויר מכה בי ועוטף אותי בחום שלו אחרי שעתיים של נסיעה במזגן. אני פותחת את הפה לשאוף לתוכי עוד חמימות ומתחילה לרוץ. ההתחלה איטית ומרגיזה, הרגליים לא הכי נשמעות לי אחרי מנח של ישיבה ארוכה  ומרגישות כמו הג'לי של פנימית ג' בימי חמישי (כדאי היה להתמתח)

"היי תחזרי! " אני שומעת מרחוק את שאר הנוסעים. חוזרת אני לא. "זאת מג'נונה זאת.. חחחחחח" 

שלום ולא להתראות מאדר פאקרז!!! סי יא נוור!! 

חוזרת אני לא. 

אני אוהבת לרוץ. את תלויה רק בעצמך. מתקדמת בקצב שהיכולת הפיזית מכתיבה לך, מחליטה עם עצמך אם הפעם את רצה אל או בורחת מ, עירום במיטבו. 

אלוהים אדירים זה כול מה שאני רוצה (אני תופסת קצב) לרוץ חזק. להרגיש את החול הופך לבוץ בתוך הפה המטונף שלי (הריאות מתחילות לשרוף לי בטירוף) אני כבר לא מרגישה את הרגליים כול כך, רק את הזעזוע שעוטף כול כף רגל בנפרד כשהיא פוגעת באדמה. אחרי זמן שנדמה לי כמו נצח אני מועדת ונופלת (נדמה לי שהזרועות שלי מתארכות לי מהכובד ומכשילות אותי) אני מתפלשת בשמחה בחול הלוהט, נותנת לו להגליד את הפצעים על הברכיים והמרפקים, להפוך את הדם שלי לעיסה חגיגית . פאק מי זה כואב (מחרמן) כדוריות הדם שלי לא מצליחות להחליט אם לנזול ממני החוצה או להתפקד לתוכי פנימה לדגדגן שלי שמתנפח כבר בקצב מטורף שלא היה מבייש זין קטן ומתוק (החליטו כנראה)  וואי עכשיו גם בין הרגליים שלי יש בוץ (אני נביעה).

השיער החלק והמשיי שלי מרגיש עכשיו כמו זרדים יבשים (אולי אבעיר אותם לעת ערב?) אני פאקינג רותחת ובוערת מחום (מתי הספקתי להתפשט?) אני משנה טקטיקה ומחליטה שצריך לזחול. לא סתם יש לי גחון הרי..הגוף שלי מדיח לחטאים הכי קדמונים ( כן זהו, ראוי לזחול). הפיטמות שלי נשרטות ומדממות, הפרצוף נדחק כנגד הפודרה (אני הופכת לגיישה?) המרפק השמאלי שלי כבר חושף עצם חומה צהובה ( עצמות הן בכלל לבנות לא?) בשלב מסוים אני נשכבת פרקדן על הגב ופוערת את החיוך שלי (שלי? מי יצר בי אותו?? נזכרת. כן שלי שלי שלי!) נחנקת מהחול בנחיריים ובפה (איזה מנגנון מאפשר לי להחנק עמוק כול כך ולנשום חופשי כול כך בו זמנית?) אלוהים הכול כואב ונשרף בי (אני מרגישה את הגמירה שלי הולכת ונבנית). התפרצות ושקט.

הרמקול של ארומה מכריח אותי לקלף את עצמי מהמקום. בין השפתיים הסדוקות והצהובות שלי זוג חרדונים כבר הספיק להטיל ביצים והופך למשפחה (לא זר לי באמת, ביצים בפה). כשאני קמה אני מזהה גם שהירכיים כבר נראות כמו מפה של הרשות להגנת הטבע והרטיבות סימנה בהם שבילים קטנים של שמחה. האויר כבד וחם. בדרך לאוטובוס אני זורקת מבט אחרון אחורה ותופסת בדיוק את השניה בה הגמירה שלי מתאדה מהספסל הלוהט כמו נשמה שעוזבת את הגוף.

בקור של האוטובוס אני זוכרת להודות.

תודה מדבר יקר שלי, שאתה נותן לי להתייחד,            מספק לי גמירות קטנות ורגעי אסקפיזם טהור.

תודה לך על שנים,

של אוננות בתחנות דלק.