טוב לי.
פאקינג טוב לי. אבל אני מתגעגע לכאן. מתגעגע למסיבות. לאנשים היקרים שאני אוהב.
התחלתי את חיי מחדש כאן בכפר, ובזמן שאני לא שורף את הזמן בכיף עם כל החבר'ה הצעירים שגרים פה, אני אשכרה לומד. 4 שנים עברו מאז התואר הראשון ואני לומד ללמוד מחדש. אולי בסוף עוד אהיה הרבה חכם.
התמקמתי, ויש לי כאן הכל חוץ מדבר אחד:
כל שנשאר לי הוא להחליט מי הכי חמודה בעיני, ולשכנע אותה שהיא נשלטת. הכי קל בעולם.
"ספרי לי קצת על עצמך"
היא מספרת, ומכאן פשוט מאלתרים:
"אה. לא אהבת את ההורים שלך? את וודאי מחפשת דמות מובילה. את נשלטת"
"אה. אמרת שאבא שלך היה זורם כזה. חסרה לך דמות חינוכית. את נשלטת"
"אה. ניצלת מפיגוע? את וודאי סובלת מפוסט טראומה. את בטוח נשלטת כי את צריכה חוויה מתקנת של חוסר אונים"
"מה. את חובבת קולנוע? וודאי צפית ב"מזכירה" וב"המורה לפסנתר". נכון שנורא קל להזדהות עם הדמויות? אז זהו שאת נשלטת"
"בטח כאב כשנפלת מהאופניים כשהיית ילדה. יודעת שיש דרך להתמודד עם כאב ועוד להנות מזה? בואי נעשה ממך נשלטת"
"היה מצחיק שסיפרת על הפדיחה במסיבת סיום, ושזה לא הפריע לך. זה אומר שאת לא פוחדת מקצת השפלה. אגב, אמרו לך שאת כנראה נשלטת?"
וכו'
...and when all fails
"המממ. את אומרת שהיתה לך ילדות נפלאה? אהבת נורא את ההורים. כן... סיפרת שכולם תמיד היו נחמדים אליך... קיבלת מלא כסף לביזבוזים והיית מפונקת... וואלה? קנו לך מרצדס ליומולדת 17? נו בחייאת. חכי רגע. בטוח קרה לך משהו לא נעים פעם. באמת? לא? המממ.... יודעת מה? בתחת שלי נשלטת או לא. על כל זה תאכלס מגיע לך מכות בלי קשר. בואי הנה..."
לפני 14 שנים. 23 באוקטובר 2010 בשעה 21:05
