אמ;לק - צאו להתנדב.
אני רוצה לבכות.
אבל אני לא מצליחה.
הלב שבור. הבטן מתכווצת. אבל אני לא מצליחה.
מי שעוקב יודע שאני שולטת ברגשות שלי מאוד. אסור לבכות. בכי = כאב בגלל הפיברו שאני סובלת ממנה.
לא בכיתי כמו שצריך המון זמן. אני מתחילה לבכות וזה מפסיק אחרי 5 שניות. כאילו הגוף שלי אומר: ״די רוני, זה לא שווה את זה. יכאב לך יותר אחר כך״.
אבל אני רוצה. אני רוצה לבכות.
אני רוצה לבכות על הסרטונים שנמנעתי לראות וראיתי בודדים כי ידעתי שזה ישאיר בי צלקות לנצח.
אני רוצה לבכות על התציפתניות שעשו עבודה מופתית ולא יכלו לעמוד בסנריו ההזייתי שבנו להן.
אני רוצה לבכות על החיילים שלא יכלו לעמוד במאות מחבלים שרצים אליהם עם נשק כבד.
אני רוצה לבכות על החוגגים שרק רצו מסיבה טובה עם קצת סמים.
אני רוצה לבכות על המשפחות שרק ניסו לישון קצת לפני החזרה לשגרה.
אני רוצה לבכות על השוטרים שניסו לשלוט בסיטואציה אבל לא היה להם סיכוי.
אני רוצה לבכות על כל מי שנלחם במחבלים ועשה הכל בשביל להציל אנשים.
הם לא הצילו אותי, אבל אני מרגישה חייבת להם. המספרים הורגים אותי. אני כאילו רק מחכה לשם מוכר. כאילו זה חייב לקרות כי הם כאלה גדולים ועוד מעט התמונה תתבהר ואני אגלה את מי הכרתי.
וכולם אח של, אחות של, הבת שלי, תלמיד של. כואב לי בנפש.
לא יכולתי לשבת בחוסר אונים, אתם כבר מכירים אותי.
ביום שבת בערב יצאתי לתרום דם עם חבר טוב שלי. גררתי אותו איתי. היו לנו ארבע אזעקות בבית החולים ולא ויתרנו. אמרתי לו שמשם אני לא יוצאת בלי לתרום דם.
ובכלל, מי יתן לי לתרום דם? אני ילדה מסכנה אני נשבעת! כל הבעיות הרפואיות.. הגעתי אליהם עם לחץ דם נמוך, דופק גבוהה וביקשתי לתרום דם. המילואימנקית אמרה לי שזה תלוי בפראמדיק. הוא ראה שההמוגלובין גבוה (עבדתי על זה קשה! היה משתלם) ואישר לי. תרמתי דם לראשונה.
כבר בשבת ניסיתי להבין איך אני יכולה עוד להתנדב ומה אני עוד יכולה לעשות.
בראשון בבוקר קמתי, שלחתי הודעה לחבר טוב ואמרתי לו: ״נו, יש מה לעשות?״ כי ידעתי שהוא נכנס לחמ״ל מתנדבים שהיה מלא כשרציתי להיכנס.
תוך שעה כבר נכנסתי לצוות הניהול והתחלתי לעבוד.
אני מסיימת את היום השני שלי עם מאות של מתנדבים תחתינו. לא רציתי את זה. אני עדיין לא רוצה את זה. זה מפחיד אותי. זה מעייף אותי עוד לפני שזה התחיל.
אבל אני לא יכולה לשבת בחוסר מעש. אני לא יכולה לחשוב שאנשים מסכנים את החיים שלהם. שכל מי שאני מכירה במילואים. ומה אני עושה? יושבת ובוהה בחדשות אפטית?
אז לא. אני אצא להתנדב ואני אעשה את המקסימום שאני יכולה לעשות בשביל לעזור. גם אם בכנות - ההצפה הזו קשה לי מנשוא כרגע. במיוחד כשעדיין לא כל המשפחה שלי במקום בטוח.
אני אומרת לכם - צאו להתנדב. זה חשוב לא רק בשביל העזרה, זה חשוב גם לנפש שלכם. שתרגישו שעזרתם, שעשיתם משהו. שתתעסקו במשהו אחר מאשר בסיפורי זוועה.
---
אני משתתפת בצער כל מי שאיבד אח, אחות, חבר, חברה, אמא, אבא, מכר, זה לא משנה בכלל. אני משתתפת בצערכם.
הלב שלי בוכה, גם אם אני לא.
