נתחיל בזה שהיה לי ברור שזה יהיה הסשן הכי קשה שהיה לי בחיים.
על אף העובדה שהסשן הראשון שהיה לי אי פעם היה בכיסוי עיניים וכלל הצלפות קיין עד סימון שחור.
למרות שאני רגילה לספוג לא מעט.
הסשן הזה יכלול רכות, ידעתי את זה.
וזה הפחיד אותי בכל רמה אפשרית.
מעולם לא התייחסו לגוף שלי כאל שום דבר מלבד כלי.
כן השפלות, לא מחמאות.
כן שימוש, לא הנאה ממני ומהגוף שלי.
ואתם מסתכלים עליי ואומרים שאני יפהפיה.
ואני מתקפלת במבוכה.
ואתם שם, מחבקים ומכאיבים ומתענגים ומעיפים אותי.
ואז הגיעה הקשירה.
הקשירה הראשונה שלי.
פנטזתי על זה אבל גם פחדתי.
אבל אז כשמשכת את הקשירה כך שאתקפל קדימה, הבכי צף.
אני ריחפתי לחלוטין ובקושי הצלחתי לענות על השאלות שלכם.
רק רציתי להישאר שם ולהרגיש את כל הפחד והכאב צפים.
השילוב של חוסר תזוזה יחד עם הצלפות על הגב שיתקו אותי והעיפו אותי בו זמנית.
קרו שם כ"כ הרבה דברים חדשים ונפלאים שעוד לא לגמרי עיכלתי.
הרגשתי אנושית.
אבל כל מה שאני באמת רוצה לכתוב זה תודה. תודה שאתם.
