אחרי 10 שעות של סשן וזיונים אינסופיים, בזמן שיחת תובנות על החיים אתמול, בזמן שהוא בסבלנות רבה מידי מסביר לי ונותן לי זוויות נוספות להסתכל על החיים מלבד החרדה שמניעה אותי.
בזמן הזה המבט שלו נודד לאיקס שחתכתי על הירך לפני כמה שבועות ומשתהה שם.
פגיעה עצמית לא ממש הייתה הקטע שלי, אף פעם לא התחברתי לסוג הכאב הזה וגם לא שאבתי מהפעולה שום נחמה. הרס עצמי is more up my alley, לקרוא מיילים של השטן או לערבב חומרים משני תודעה עם קלונקס כדי לעצור את המוח.
אבל לפני כמה שבועות התנסיתי בחיתוך שוב, באחד מהתקפי הטראומה ששואבים את הנשמה שלי לחור שחור ומשאירים אותה שם להירקב. ומשהו בזה היה פשוט..... קצת יותר הגיוני.
"הרחבת את האיקס?"
אני רגילה שאנשים לא שואלים, אולי כי אין להם את האומץ, אולי כי הם מובכים ואולי פשוט לא כ"כ אכפת להם
אבל הוא כן שם לב, כמובן
אני מהנהנת והוא מושך אותי לחזה שלו לחיבוק
אני מתפרקת בבכי ומתנצלת
והוא עם כל הרוך וההכלה האינסופיים שלו פשוט מחבק חזק יותר ואומר שאין לי על מה להתנצל
הוא פשוט יודע ומבין.
הוא נותן לי מקום להתקיים.
לאט לאט, עד שאתקדם.