יש יום בשבוע שאני מקדישה לפגישות עם חבר וחברה שהכי קרוביםות אלי, ונועד להטענת מצברים. השיחות נעות באקראיות בין להתלונן על עומס ועל קשיי השבוע, לבין לצחוק על דברים מופרכים שהתרחשו בחיינו, או סתם להתפעם ממה שמסביב, ולפעמים רק לבהות באוויר. זה לא משנה, העיקר הוא הביחד וחוסר שיפוטיות.
החברה היא כזו שלא משנה מה יקרה - לא אקנא בה, לא יהיה מצב שאומר "למה היא כן ואני לא", וזה מה שהופך את הדינמיקה בינינו לכל כך נהדרת.
החבר פשוט מכיר אותי ממש טוב, ואמנם הוא מסוגל לשחוק את סבלנותי, אבל ברגעים היפים הקשר בינינו מפרה, אני מקווה שאת שנינו.
בקיצור, אתמול חיפשנו מקום לאכול ובדרך חזרה תפס אותנו הגשם. אני אוהבת גשם, ואוהבת להירטב עד גבול מסוים. אתמול זה היה כיף: אמנם כל הבגדים שלי נרטבו לגמרי, שלא להזכיר את הנעליים והגרביים, אבל זה היה גשם נחמד, מחייה. אח"כ אצלו בבית, הוא קצת פחות שש לרעיון שאטפטף מים על הרצפה ועל הספה, כך שקיבלתי מגבת, ואחר כך מכנסי טרנינג וסוויטשירט להחלפה, וגרביים חמים, וגם כוס תה מהבילה ודרינק לחיזוק הנפש, והוא טרח והדליק את התנור שריצד כמו אח מבוערת קטנה ונחמדה, והניח את נעלי לייבוש, סוליות בחוץ, וגם הביא כרית ושמיכה שיהיה לי נחמד, והתיישבנו לראות סדרה.
הכל היה כל כך נוח, כל כך נעים וכל כך טבעי, שלזמן מה נדמה היה שהעולם ממש בסדר. לזמן מה הייתי בתוך בועה של שלווה ורווחה.
