נתחיל בזה שאני שונאת פציעות.
בטח אתם צוחקים עלי, כי מי לא שונא להיות פצוע??
אין לי בעיה עם פציעות ביום יום.
אפילו שהגוף שלי משמש אותי לעבודה שלי, אני יודעת שבדרך כלל הפציעות שלי מינוריות לחוזק שלו ולמהירות ההחלמה שלו.
אבל הפעם זו פציעה משמעותית יותר.
לא אחת כזו שאני מצליחה להחלים ממנה בקלות.
הפעם זו פציעה שכבר כמעט חודש אני לא מצליחה לישון בגללה נורמלי.
לכל סיבוב במיטה מתלווים כאבים, לכל הנפה של הזרוע מתלווים כאבים, לכל חיבוק שלו, מתלווים כאבים.
ואני שונאת שכואב לי.
שונאת שכואב לי פיזית כי זה מקשה עלי להתמודד עם דברים אחרים שדורשים ממני ריכוז ברמה גבוהה כרגע.
ואני שונאת שכואב לי.
כי כשכואב לי, הוא דואג לי, וזה מקשה עלי להיות הסוליסטית שאני.
ואני שונאת שכואב לי.
כי אז הוא לא מוכן להכאיב לי בעצמו, אפילו במקומות אחרים בגוף, ואני מאוד זקוקה למגע החזק של החבל סביבי וריח שלו כשהוא כורך אותו סביבי והופך אותי לבובה שלו על החוטים שהוא מזיז.
אז אני שונאת שכואב לי.
ואני צריכה לראות שמישהי אחרת תהיה מוכנה לקחת את הכאב הזה ממנו במקומי. וזה כואב לא פחות.
