מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי להיות באינטראקציות עם גברים מבוגרים ממני. הרגשתי ביטחון בחכמת החיים והניסיון שהם מביאים איתם. הרגשתי שהשיח ברמה גבוהה יותר, שהחיבור עמוק יותר.
אף פעם לא באמת הסתדרתי עם בחורים בגילי, בטוח שלא צעירים יותר. הם הרגישו לי ילדים, לא בוגרים, שבסוף איכשהו אני האימא (וכידוע זה בניגוד מוחלט להעדפות הבדסמיות שלי).
כבר בתור נערה לפני גיוס, הכרתי מישהו בעבודה בבית קפה, שהיה מבוגר ממני ב-12 שנים. לא יודעת איך ההורים שלי הרשו לי ללכת אליו הביתה (אף פעם לא שיקרתי להם איפה ועם מי אני), אבל כששכבתי במיטה שלו בתחתונים בלבד, התוודיתי בפניו שאני עדיין בתולה, והוא היה הכי חמוד ומכבד ולא הזדיינו.
בהמשך המסע שלי בבדסמ, נחשפתי לבחורים מבוגרים יותר, שבהתאם כבר היו אבות בעצמם, וזה הרגיש נכון. הדינמיקה והוייב היו שונים לגמרי, ואיפשרו לי פשוט להרפות.
כשהגעתי לעבודה הנוכחית, ישר הצמידו לי מנהל ניהולי (כי מבחינה מקצועית אני הסמכות הבכירה במשרד). כבר בשיחה הראשונה הוא אמר שהוא פה בשבילי להכל, אוזן קשבת ותמיכה. שהוא רואה את הדרייב שלי למקצוע ומת על זה. זה הרגיש נעים.
ממה שידעתי הוא היה נשוי באושר עם ילדים, והיחסים בינינו היו מקצועיים לחלוטין. עד לאחרונה.
התחלתי להרגיש ממנו וייבים אחרים, פלירטוט בשיחות, עיניים נוצצות כשהוא רואה אותי, אמירות ומילים שלא מרגישות תואמות לסיטואציה. הוא נשוי, הזכרתי לעצמי שוב ושוב. את סתם מדמיינת.
היום בשיחה הקבועה שלנו, הוא סיפר לי שהוא מתגרש ושעזב לאחרונה את הבית.
ואז הבנתי - אני לא מדמיינת כלום, ומעכשיו אני צריכה להיזהר…
😋
