סיפורים למגירת הסכום

אני רוצה להוסיף עוד מימד לנשלטת שלי.

לעלות את סף הריגוש ואת העוצמה.

למשהו יש מידע על איך לעשות את זה נכון ומדויק?

זה לא עבד.

אפשר לתחקר את זה מכאן ועד לסיני אבל בגדול, אני לא יכול לקחת מה שלא נותנים לי.

היא רוצה שליטה, מאוד, אבל כשזה נוח לה.

היא לא באמת מתמסרת לשינוי החדש, זה הורגש מההתחלה אבל זרמתי על חבלי לידה.

טעויות התחילו להבנות אחת על השניה עד שמספר סירובים מצידה הובילו (לפי פורמט הפרוטוקול)  לעצירתו לאלתר וזה שיט גדול.

אולי היינו צריכים לעשות את זה מדורג, אולי היינו צריכים לעשות הרבה מאוד דברים אבל עכשיו, זה פחות משנה.

מבניין הייטקי בקומה גבוה, עם ספל של אספרסו מר, אני מביט במטרופולין שמתחתי דרך דמעה מחורבנת.

לומד מטעויות ומתקדם הלאה.

עכשיו היא גם קצת חולה מה שמגדיל את הריחוק והכאב, רפואה שלמה אהובתי.

אז לא הכל הולך חלק, מסתבר.

הפרוטוקול החדש יצא לאור וכבר, קשיים.

פעמיים שכחה לציין את המילה אדוני ופעם אחת שכחה לבקש ללכת לשרותים.

העונש:

"לכי לשרותים, תתפשטי, תשטפי את התחתונים שלך במים קרים, תסחטי אותם קלות ותתלבשי".

- "כן אדוני", היא כבר לא תשכח לבקש.

המעמד החדש קשה לה, היא דעתנית וכשמשהו לא מתנהל לפי התוכנית שלה, היא זועפת.

היום היא ביקשה לנהל שיחה, לגמרי לא בפרוטוקול שקיבלה אבל...משהו אמר חבלי לידה, אז יאלה.

במשך השלוש דקות שהוקצבו לה היא ניסתה להסביר לי מדוע חשוב לשמור על הדעה שלה.

במשך חצי דקה הסברתי לה שבמעמד שלה אין לה דעה, אם היא לא הפנימה עדיין, אז היא לא מבינה איפה היא מצאת. יש לה שלוש תשובות בלבד:

"כן אדוני"

"תודה אדוני"

"לא אדוני - בקשה לסירוב תתקבל עד שלושה משפטים לפסיקתי הבלעדית והמוחלטת"

השתתקה, חייכה כי הבינה שטעתה.

כדי לחדד ביקשתי שתרשום לי עשרה סעיפים שכל אחד מהם מסביר ומדייק לה מדוע אני הפוסק עליה ומקבל את החלטותיה.

שלחה - מספק.

אני מבין שבחיים שלה היא מקבלת החלטות והיא בוס גדול, אבל בחיים שלי, היא כאן לרצות ולשרת אותי.

בפרוטוקול התחייבתי לשמור עליה ועל כבודה, הרי, אני אוהב אותה, ממש אוהב.

אני לעולם לא אעשה שום דבר שיפגע בה פגיעה מכוונת ואכזרית.

ולכן צריך לשבור את המוסטנג ולביית, לא אוותר לה על סעיף אחד קטן אפילו מתוך הפרוטוקול.

יקירה:

אני השולט שלך, הדום.

אני אדונך מכורך העובדה שהענקת לי את הכוח והעברת אלי את המושכות.

תפקידך הוא לשרת את אדונך לשביעות רצונו, תפנימי.

שנה חדשה, עולים שלב, החלטתי שאני משנה את הפרוטוקל עבורה.

הפרוטוקול החדש נכתב בקפידה, אני אדם של הפרטים קטנים ודאגתי לאפיין את הדרישות שלי בהתאם, לפרטי פרטים.

השארתי מקום לשפר ולשנות, לא גדול אבל הוא שם.

לאור כל המאורעות האחרונים והרגש שהתווסף החלטתי לדחות את נושא הקילור ולבחון אותה דרך הפרוטוקול החדש, יכול להיות שמצאתי משהו אמיתי, משהו ששווה לחקור לעומק.

תכננתי את זה שעם נחיתתה הפרוטוקול החדש יצוץ לה במייל.

- "הנשלטת שלך נחתה וממתינה לשרת אותך".

"שנה טובה לזונה שלי, עכשיו ממתין לך באימייל פרוטוקול חדש, תעברי אליו בקפידה, תגיעי אלי הערב בשעה תשע למעבר משותף".

- "פרוטוקול חדש אדוני"? 

- "אדוני, אם עשיתי משהו לא נכון, אני מוכנה להענש!"

"תגיעי הערב, בתשע, לבושה בחולצה וג'ינס, נעלי ספורט, שיער אסוף, קוקו גבוה, בלי חזיה, חוטיני ירוק."

-"כן אדוני"

הוספתי:

"ברוכה השבה, יש לי הרבה עבודה איתך, ניפגש בערב" וניתקתי.

במהלך השהות שלה היא התחילה לעשות טעויות, על הראשונה וויתרתי, חשבתי לעצמי שיש משהו אנושי בטעות שלה, בשניה, כבר לא.

דרשתי ממנה לרכוש כוס קפה, לשבת בשולחן ולשפוך אותו על המכנסיים שלה, לצלם לי וודאו שהיא על הברכיים בתא שירותים מתנצלת ולהמשיך להסתובב ככה כל היום.

העונש היה לה קשה, הוא שבר משהו אצלה אבל היא מלאה אותו במלואו.

השעה תשע, דפיקה בדלת, אני פותח והינה היא, הלב שלי דופק, הפה שלי יבש.

אני מסתכל עליה במפתן הדלת, מלמעלה למטה, המבט שלה מושפל. היא נראת גם בחולצה וג'ינס מהממת והריח שלה....משכר.

אני מתעשת ומושיט לה יד, בואי איתי.

באמצע הסלון שולחן מלבני, לא גדול במיוחד, כסא בכל צד, אני מושיב אותה על הכסא הקרוב לדלת.

"תחלצי את הנעליים, החולצה והמכנס, תשארי רק עם תחתונים ותתישבי, פנים פונות לרצפה גב זקוף ידיים בצידי הגוף, רגליים סגורות צמודות".

אני יורה הנחיות והיא מבצעת תוך כדי הדיבור שלי. אני מקרב את הפנים שלי, תופס לה את הקוקו ומושך אותו לאחור, הפנים שלה נמתחות כלפי מעלה, והשדיים שלה מתנדנדים לצדדים, אני מכאיב לה ובאותו הזמן מנשק לה את השפתיים בתאבון ושקיקה. נושך לה את השפה התחתונה,היא משחררת צליל של כאב, אני מחזק את האחיזה שלי על השיער שלה, שיכאב יותר.

אני הולך למטבח, צליל של פקק שעם מהדהד, אני חוזר עם שתי כוסות ובקבוק יין אדום, איטלקי, 2018 ולפוליצ'לה.

אני יושב מולה:

"מולך הפרוטוקול החדש, אני עובר סעיף סעיף, אם יש לך השגות/הערות/הארות - זה הזמן, ברור?"

- "כן אדוני".

 עברנו ביחד על כלל הסעיפים, מלבד שלושה חידודים הכל היה מובן.

"הפרוטוקול החדש, נוקשה יותר, עם הרבה יותר פרטים ודרישות, מכאן אין שום הקלות, עונשים יחולקו לך לפי חומרת המעשה. אני מקציב לנו חודש ליישום שלו ואז...נראה."

היא בולעת רוק, מבוהלת, מבולבלת.

" לכי הביתה, יש לך עד מחר בשעה שמונה לתת לי את תשובתך."

- "אין על מה לחשוב אדוני, התשובה היא כן, אתה ממלא את החיים שלי דרך המשימות שאתה מעניק לי והרצון שלי לרצות אותך תמיד."

הסתכלתי אליה, נרגש ואושר, וחשבתי לעצמי, איזה בר מזל אני קיבינימט כמה אושר היא מכניסה לי.

"אני משאיר לך לחשוב על זה עד למחר בשמונה בערב, יש פה הרבה מאוד על מה לחשוב ואסור לך לקחת את זה כמובן מאליו."

- "כן אדוני".

קומי, תתלבשי מולי כשתסיימי, תסתובבי ותסגרי אחרייך את הדלת.

"כן אדוני", תודה אדוני.

קול של דלת נטרקת.

הפרוטוקול החדש גורם לי לשלוט כמעט בכל אספקט בחייה:

מאיזה לק למרוח ומתי ועד אם מי להפגש ומתי וכמה אלכוהול מותר לה לשתות באותה היציאה.

אני הולך לחיות אותה לפרטי פרטים וזה מרגש אותי.

אני לא יכול כבר להממתין למחר בשעה שמונה.

קנאה:

חיה מסוכנת, חמקמקה ובלתי נראת.

היא מרוקנת את כל האנרגיות וחשק ומוציאה ממני משהו, אחר.

למזלי אני יודע לזהות כשזה קורה ויש לי דרך התמודדות, זה קרה לי בעבר, פעמיים.

אני פשוט מנתק מגע מלא ומתאושש, אבל לצערי כאן זה לא אפשרי.

בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני בדיכאון, הייתי בלי אנרגיות, הכל היה מרוקן בלי טיפת חשק לכלום. (מעניין מה המרחק בין השניים?)

בפעם השניה שזה קרה, זה היה מאוד ברור, הסיטואציה הזמינה את זה, בגדו בי.

המכנה המשותף בשניהם הוא שאהבתי.

לפי הפרוטוקול שלי עם ל' היא שולחת לי כל יום תמונות של הלבוש שלה לאישור.

לאחרונה זה מרגיש לי שהיא כבר קלטה את הטעם שלי כי בתמונות אחרונות ששלחה, לא היה לי שום דבר לתקן.

קיבלתי עכשיו תמונת ערב שהיא נוסעת לארוע:

שיער פזור, שמלה שחורה, נעלי עקב ואודם.

פאק כמה שהיא יפה, זה מטורף, מרשימה ואני סופר גאה בה, היא הפיקה ארוע מאוד מושקע ועבדה קשה שזה יצליח.

פתאום עכשיו, בצרוף השאלה שלה שנשאלה באותו היום התחלתי להרגיש את התחושה הזאת מתגנבת אלי, שוב?

מה קורה לי, אני לא אמור להרגיש ככה קיבינימט.

משהו לגמרי השתבש אצלי, אני מקנא!

איך זה קרה כלכך מוקדם, איך?

מצד אחד אני שמח, הרגש שלי אליה יהפוך את השליטה לטובה יותר, נכונה יותר אבל מצד שני...

חרא להרגיש ככה.

במקור תכננתי עם חזרתה להגיד לה שאני מסכים לשלוט בה אבל עכשיו אני מרגיש שזאת ההחלטה הנכונה אבל לא העיתוי הנכון.

אני צריך שזה יבוא מממקום שהוא נכון לשנינו ולא כי, (אם להיות כנה עם עצמי) מעורב פה שיקול זר של לשלוט במטרה למתן את הקנאה דרך ההחלטה.

כל מה שאני יודע, שעכשיו אני מחוייב, אולי אפילו יותר ממנה שרציתי להיות.

אז מה שנשאר בינתיים, עד שהיא תחזור מחו"ל זה לטפל בחיה הקטנה הזאת ולחזור לעצמי במהירות האפשרית.

עד כה, פרוטוקול חו"ל עבד נהדר, כל המטלות מבוצעות בדיוק רב וסה"כ התחושה היא שאנחנו צולחים את הנסיעה הלא מתוכננת בצורה טובה, כל זאת עד שקיבלתי את ההודעה הבאה:

"אדוני, אחד הקולגות שלי מהמדינה המארחת מתחיל איתי, האם תרצה שאדחה אותו או שאענה לו, ממתינה לתשובתך"

תחושות ראשונות:

עלבון, פגיעה, אגרוף בבטן/ביצים לא מדוייק, קנאה כן זאת קנאה,ממש דיאגנוזה של ד"ר האוס.

הלסת שלי נשמטה, אני קורא שוב את ההודעה ולא יודע בהכרח איך להגיב.

התיישבתי על השולחן עץ בסלון, על השלט כמובן. רגע של בלבול מסיבי, זאת הפעם הראשונה שאני נשאל שאלה כזאת ועדיין לא הגדרנו סופית שהיא שלי, היא בבחינה, פאק ממש מלכוד 22.

"את מעוניינת בו"? שאלתי אותה.

הרי שאני לא אתן לה לעשות שום דבר שהיא לא מעוניינת, זה גבול שצריך להגדיר. מצד שני השאלה שלי רק תעמיק את המלכוד שאני נמצא בתוכו כי לא באמת אני רוצה לשחרר לה.

- "אני אעשה כל מה שאדוני ינחה אותי לעשות".

צלצלתי אליה, רעש של מסיבה והיא מיד עונה

- "כן אדוני". 

"לכי למקום שקט, עכשיו" אני מורה לה.

כשאני מבחין שהרעש מתעמעמם, אני אומר לה:

" הגבול בשליטה עובר כאן, אני לעולם לא אבקש שתעשי בגופך משהו נגד רצונך ולכן התשובה שלך לא רלוונטית, אני ברור"?

שתיקה...שתיקה..."כן אדוני".

"את רוצה אותו"? שאלתי אבל נגעלתי מהשאלה, הלב שלי דופק בציפייה לנוכח התשובה הפוטנציאלית.

- "האם זה יפגע בנו", היא שואלת בקול רך.

"יכול להיות, אני לא יודע לענות על זה כרגע".

-  "אז אני בוחרת שלא"

"תהני במסיבה"

- "כן אדוני, תודה אדוני".

הפה שלי יבש, הראש כואב, הגוף חלש.

מה קרה כאן עכשיו? 

היא המריאה ליעד החדש שלה לשבוע הקרוב.

באופן טבעי, הייתי אמור להרגיש...סוג של...כלום, אבל אני מרגיש משהו.

כוס עם תחתית כפולה, קרח וויסקי זהוב נשפך עד אמצע, לגימה ואני נשען אחורה בספה, מה לעזאזל אני מרגיש?

החמצה? שיחרור מוקדם מידי? התרגלתי אליה? כבר? געגוע? צביטה בלב?

עוד לגימה.

כשאנחנו ביחד הכל מאט, תחושה של חצי אוקטבה למטה ואני מצליח להיות נוכח ואמיתי כמו שלא הייתי מעולם. היא נותנת לי להגשים את עצמי בלי ביקורת ובלי דחיות. פשוט - אני.

ממנה אני מצליח להוציא את השפחה שהיא רוצה להיות, כל היום היא מנהלת חצי עולם ומקבל החלטות על בסיס רגעי ואיתי, היא נקייה לגמרי, המוח עובר למצב אחר והיא מובלת במאת האחוזים.

אני מחבר את כל התחושות שלי ומגיע למסקנה שקצת התחלתי להתאהב בה, אותה אחת ל' נכנסה לי לתוך הלב, חתיכת אות מסוכנת זאת.

הוויסקי מערפל ומעצים הכל כרגע, לוקח את הפלוגר ונזכר בסשן הראשון שלנו, ההבעות פנים שלה והמבט שהיה לה אחרי, כאילו עברה restart.

כן, התאהבתי, זה נראה לי רשמי עכשיו.

בצד כל ההשפלות, היריקות, ההשתנות, היא חדרה לי ללב.

חיוך גדול מרוח על השפתיים שלי עכשיו, איזה בר מזל אני להרגיש ככה. 

כשהיא תחזור אני אגיד לה שאני מקבל אותה והיא תהפוך להיות full time בשבילי, גם ככה אנחנו כבר בסופו של החודש השני, כנראה שזה אמור היה אמור להיות. המחשבה מדליקה אותי ומחרמנת בו זמנית.

אני לוקח את הלגימה האחרונה, מתפשט, עוצם את העניים ומעלה זיכרונות מהפעמים האחרונות שלנו ביחד ומתחיל לאונן.

שבע ורבע בבוקר, שיר של Faith No More - Ashes to Ashes ברקע, אני מול המראה בחדר האמבטיה, קצף גילוח על הפנים, חצי כבר חלקות והחצי השני נשאר.

נזכר לעצמי באמצע הריף המדהים בשיר הזה איזה תקופה מטורפת זאת הייתה שהדיסק הזה יצא: שיער ארוך עד הגב מתולתל, מבנה חטוב, נעלי צבא, מכנס שחור קרוע, חולצה של להקת רוק כבד והרבה...חוויות, מועדונים, בנות, גילויים ואז....הודעה קוטעת את חוט החשבה....

אני פותח את הטלפון עם טביעת אצבע רטובה, ל' שלחה תמונה ושואלת את אדונה אם הלבוש שלה מאושר מבחינתי?

היא יפה ואני רואה אותה היום אחרת, לא לגמרי שונה אבל יופיה התחדד לי יותר וחוכמתה, היא חדה, עקשנית אבל מודעת למקומה בהיררכיה.

"לא מאושר תחליפי: מכנס ונעליים, החולצה יכולה להשאר".

כאילו לא אמרתי כלום אני חושב לעצמי, רק מכנסיים ונעליים עבור אישה זאת מלתחה שלמה אבל לצערי היא גרמה לעצמה להראות כבת 80, לא עובד לי.

תמונה שניה נשלחת, אני מאשר אבל דורש שיער פזור.

עוד לא שכבנו, אני לא רץ איתה, היא בבחינה ויש עוד הרבה לבדוק לפני שאני מוסיףאת  המימד הזה.

תמונה שלישית ואני מאשר לה לצאת מהבית.

מחר היא טסה לשבוע, פרוטוקול התנהלות ושמירת קשר בחו"ל נשלח אליה - "כן אדוני" התווסף מהר מאוד.

לא חשבתי שאני ארגיש ככה אבל במידה מסויימת מבאס אותי שהיא טסה, משהו מרגיש לי חסר, לא שלם ומוקדם לשחרר.

פאק ה- play list עבר ל- mid- life crisis, שיר שגורם לי קצת לחשוב....

הערב אנחנו נפגשים, אני מתכוון לקשור אותה, חיכיתי לערב הזה הרבה זמן, אני מסוקרן לדעת איך היא תיהיה, איך אני? איך הוויב הכללי? התחושה הזאת לא מרפה ממני כמו ריח של עשן של מדורה.

היום עבר מהר והערב נפל, דפיקה חלושה בדלת.

אני פותח את הדלת, "תכנסי" אני אומר לה וחוזר למטבח, הכנתי לנו נשנושים לאחרי הסשן.

היא: שיער אסוף, מכנס ספורט קצר, ירוק, צמוד וחולצת דרי פיט, לבנה, נעלי ספורט לבנות.

"את יכולה לשבת על הספה" אני צועק מהמטבח.

אני יוצא מהמטבח, בלי חולצה, מגבת על כתף ימין, ג'ינס כחול, יחף. מגיש לה כוס מים. היא לוקחת כמה שלוקים ומניחה אותה על שולחן הסלון.

" הערב אני אבחן את היכולת המנטלית והפיזית שלך, הערב אני אקשור אותך, החבל יגביל את תנועותייך "וקצת" יכאיב, תתמסרי, תתמסרי לכאב ולחוויה, תתנתקי".

אני עובר איתה על כללי הביטחון של הקשירה ואומר לה לחזור אחרי בסוף כל חלק לוודא שהיא מבינה, היא לא מסתכלת אלי אבל חוזרת בדיוק רב. הסברתי והדגשתי שכאן אין משחקים של אגו, לאף צד, משהו לא מרגיש נכון או טוב, יש מילת ביטחון ומספריים למקרא הצורך.

היא נעמדת מולי, אני אומר לה להוריד את המכנסיים חולצה נעליים,  היא נשארת רק עם חוטיני שחור.

השדיים שלה לבנים עם קווי שיזוף, גדולים, פטמה בינונית בגודלה אבל יפה, בולטת.

ריח הגוף שלה מהפנט, אני נעמד מולה, פותח במכה אחת את החבל מהקשירה שלו ואומר לה להגיש לי את שתי ידיה, מתחיל בקשירה כפולה, מוודא שלא הדוק מידי ומעביר את הידיים שלה אחורנית, לגב ומכאן אני נכנס לטראנס של קשירה,פותח עוד חבל ומלפף סביב החזה שלה, מושיב אותה על הישבן, לאט ועובר לרגליים, מבצע קשירה שעולה במעלה הירכים שלה, משכיב אותה ומסובב שהיא על הבטן, קורע ממנה את התחתון שלה ועובר לרגל שנקשרת בחוזקה לירך והיא מקופלת, מעביר את החבל דרך במבוק שתלוי על התקרה ומושך אותה לסספנס והיא לאט לאט נתלת והיא באויר.

אני עובר ליד המיצג שלי ושואל אותה אם היא בסדר, מוודא שאין לחץ ויש תחושה בכל המקומות החשובים, היא מהנהנת,עיניים עצומות, אני מבקש ממנה להזיז את האצבעות של הידיים והרגליים והיא מבצעת.

עכשיו היא מנסה להבין מה היא מרגישה, מה כואב ואיך היא מווסתת את התחושה ומתעלה.

אני מעביר את היד שלי על השדיים הלחוצים שלה ומלקק לה את הפטמה, היא מתייסרת לנוכח הניגוד של "הדבש ועוקץ".

אחרי מספר דקות אני מתחיל להוריד אותה לקרקע ולשחרר ממנה את החבלים, חם, שנינו מזיעים.

אני מסיים לקפל את החבלים ומושיט לה יד, היא לא מבינה מה קורה פה ומשיטה לי בחזרה.

אני מוביל אותה למקלחת, מכניס אותה, מפשיל את המכנסיים והתחתונים שלי ולמעשה זאת הפעם הראשונה שנינו ערומים.

אני מדביק את הפנים שלה הגוף לחרסינה ומרים את ידייה למעלה - "תשארי ככה".

אני פותח זרם חזק של מים קרים ומתיז על הגב שלה, היא משחררת אנחה לאוויר, לא ציפתה לטמפרטורת מים הזאת, אני שוטף אותה מלמעלה ומתכופף עד לכפות הרגליים שלה, בדרך חזרה למעלה אני מתעכב ומזרים לה מים על הכוס.

סוגר את המים ומתחיל לסבן אותה, ביסודיות, לא פוסח על שום איבר, כל אחד מקבל את תשומות ליבי, השדיים קצת יותר, אני מעסה אותן עם הסבון, הן מרגישות מדהים, גדולים, קופצניים.

פותח שוב את הזרם, קרים, מוריד ממנה את הסבון הכל בשתיקה, לא מדברים, אין צורך.

יוצאים מהמקלחת ואני מתחיל ליבש אותה, יסודי כבר הזכרתי?

הזין שלי עומד ואני חרמן בטירוף אבל לא הערב, זה לא יקרה, אי אפשר להעמיס הכל לפני הנסיעה, זה לא מה שיחזיר אותה או שיגרום לה לשמור לי אמונים, אם היא תשבור את הפרוטוקול זה יהיה אותנטי ושם זה יגמר.

אני מחזיר אותה בחזרה לסלון - " תתלבשי".

את יכולה לנשנש ממה שהכנתי.

היא מבולבלת, משתהה, מחזיקה את הבגדים אבל לא מבינה מה קורה פה.

"שתיהיה לך טיסה נעימה" אני אומר בטון תקיף.

כן אדוני היא ממלמלת ומתלבשת, ספק נעלבה ספק נבהלה.

אני פותח את הדלת שעל גופי מגבת עם זקפת ענק, היא יוצאת ואני סוגר את הדלת מאחוריה ונועל.

הריח שלה עדיין בסלון - מוריד את המגבת מתיישב על הספה ומאונן את נשמתי.

דפיקה חלושה בדלת, אני שם עלי את המגבת ופותח את הדלת, היא עומדת שם, ידיים מאחורי הגב, מבט מושפל:

"אדוני, אתה יכול לנשק אותי"

אני תופס את הפנים שלה, בעדינות,מתקרב ומנשק לה את השפתיים בחושניות, אחרי מספר רגעים אני מנתק מגע.

"תזכרי את הפרוטוקול, טיסה נעימה".

הדלת נסגרת וננעלת.

היא ניגשת לבר וחוזרת עם כוס וויסקי, קובית קרח אחת, "תרצה משהו נוסף אדוני"? אני מסמן בשלילה ואנחנו עומדים צמודים, סורקים את המקום שמזמן כבר התמלא עד אפס מקום. 

היא שותה יין אדום, יד ימין שלה עוטפת את זרוע שמאל שלי ואנחנו זזים לקצב של שיר של Depeche mode שמתנגן ברקע.

הפנים שלה ברגע אחד השתנו, אני ממש מזהה שהיא בלחץ, אני מסתכל סביב ולא מבין מה קרה, מה השתנה.

היא פונה אלי:

- "אדוני אנחנו יכולים ללכת מכאן עכשיו"?

הקול שלה רועד וטון השאלה שלה מצביע על דחיפות.

"תסתכלי אלי, תנשמי, מה קורה"? 

- "משהו שאני מכירה מהעבודה שלי כאן, הוא זיהה אותי, הוא בדרך לפה, אני ממש לא רוצה לדבר איתו."

אני מסתכל אליה ומחייך, "מה הבעיה בכלל, אל תדאגי"

אני אומר ומסתכל לה לתוך העיניים המפוחדות, ספק בגללי, ספק בגללו.

"אני אטפל בזה, לכי תתישבי על הבר, תסתכלי על שנינו ועל תוציאי מילה,תמשיכי לשתות כשהוא יגיע" 

היא מתיישבת והוא מתקרב אליה, צועק "מי היה מאמין שגם את פה" ומתחיל לצמצם את הפער בינהם.

אני נעמד חוצץ בינו לבינה:

"היא כרגע לא מעוניינת להפגש איתך, תסתובב ותחזור לפינה שלך" אני אומר לו בתקיפות.

הוא מציץ מבעד לכתף שלי מנסה לייצר קשר איתה עין, " זוז מפה, אני מכיר אותה" הוא מנסה לטעון, אני נעמד קרוב לפנים שלו, מוכן, "תקשיב לי טוב, תסתובב ותחזור לפינה שלך, לא תיהיה פעם שלישית"!

טייני DM שאני מכיר מהשירות הצבאי נעמד לצידי ושואל אותי "לעזור לך למקם את הבחור מחדש"?

טייני = מדובר בבחור גדול ממדים, מטר תשעים וקצת עם כוח פיזי של פיזור הפגנות.

הבחור מסתכל על שנינו, מסתובב והולך.

אני מסמן לה עם היד לבוא אלי, " המטרד טופל. תכיר טייני זאת ל' הנבחנת שלי" טייני מסתכל עליה ואומר לה Uspeshno מחייך והולך.

היא חוזרת למקומה הטבעי, צמודה לזרוע שלי "תודה אדוני" היא אומרת, אני מהנהן עם הראש ואנחנו הולכים לכיוון אחד החדרים.

אני לוחש לה, "איזה מהמתקנים הכי משך אותך"?

היא מצביעה לעבר מתקן הגיליוטינה.

אנחנו נעמדים לידו ואני מוציא מהתיק פלוגר וקרופ ונותן לה אותם, מכין אותה לבאות. היא אוחזת אותם, מותחת אותם, בוחנת את החוסן שלהם.

אני מרים את החלק הראשון של הגיליוטינה ומסמן לה להניח את הראש ואת הידיים במקומות שלהם וברגע שהיא מתמקמת, אני מוריד את החלק העליון ומסתובב אליה.

"אני רוצה לבחון את רמת ספיגת הכאב שלך, אם תרצי שאפסיק את רק צריכה לבקש ממני".

היא מהנהנת ומחייכת קלות, נראה לי שהיא מובכת.

קהל צופים קטן נאסף על ידינו בעוד שאני מרים לה את החצאית וחושף תחת קטן וחצוף מוגן בפיסת בד אדומה שמכסה בקושי משהו.

הצלפה ראשונה, חלשה, "תתמסרי לכאב" אני לוחש לה באוזן, "תתנתקי מהכל ותתמסרי".

הצלפה נוספת פוגשת את אותו המקום בדיוק

שהצלפתי בפעם הראשונה, היא נאנקת, מחפשת תנוחה נוחה יותר ומפסקת את הרגליים.

אני מתחיל להנחית הצלפות בקצב מהיר ומשלב גם את הפלוגר, מדלג מלחי אחת לשניה. 

עובר לצד השני ומסתכל אליה, את רוצה שאמשיך.

"כן אדוני"!

הכן הזה היה עם הכי הרבה משמעות עד כה, זה כן אמיתי.

אני חוזר אחורה, תופס את התחתון שלה ובמשיכה חזקה אחת אני קורע אותו ממנה, קצב אש של הפלקות ממשיך ואני כבר לא מרחם, אני נסחף בעצמי והיא צועקת "עוד אדוני, עוד" ואני מתחרמן מכל הצלפה, צליל מ

המפגש של עור עם עור מטריף אותי.

קהל הצופים כבר התמלא ואנשים נעמדים עד מחוץ לדלת, צופים, בשקט.

אני נצמד עם הבליטה שלי מבעד המכנס  לתחת הפתוח שלה.

אני מתכופף ומלקק את הלחיים האדומות והנפוחות שלה, אני מעביר את הלשון שלי על כל סימן ופס שנוצר, היא משתגעת מזה.

אני מוריד בחזרה את החלק העליון של החצאית שלה ומכסה אותה, מרים את הגיליוטינה ומחלץ אותה משם לצליל של מחיאות כפיים והיא, היא מנסה לעמוד ישר.

"אני צמא" אני לוחש לה באוזן כאילו כלום לא קרה עד עכשיו, "מיד אדאג לאדוני - אותו המשקה"? אני מהנהן עם הראש והיא ניגשת לבר, ההליכה שלה שונה, היא חוותה כאב אחר היום.

היא חוזרת, אני לוקח שלוק מהוויסקי מסתכל עליה ומנשק אותה, פותח את הפה ומעביר לה את הוויסקי בנשיקה, היא לא ציפתה לזה אבל היא שותה מהפה שלי.

"היית מדהימה שם, נהנתי מאוד".

-"אני שמחה שהצלחתי לענג את אדוני, תודה שלימדת אותי שיעור בכאב, אחר. יש עוד משהו שאני יכולה לעשות עבורך אדוני"?

"לא בשלב זה" אני עונה לה.

השעה כבר מאוחרת, לפנות בוקר.

"אקח אותך הביתה" אני אומר לה ולעצמי אני חושב - הלילה היא תישן את השינה הכי טובה שהייתה לך מזה הרבה זמן.

מחר יום חדש לגמרי, התחלה חדשה.

"אחת עשרה בלילה כבר לא יהיה היום" חשבתי לעצמי תוך כדי שאני רק עכשיו מניע את הרכב ויוצא לאסוף אותה.

אני נכנס לרחוב שלה, היא עומדת שם - סקסית, חייתית עם הלבוש השחור שלה, אני מהבהב לה עם אורות הרכב והיא מהנהנת ומתקדמת לכיוון הרכב.

לבשתי חליפה שחורה חולצה לבנה עם עניבה תואמת ונעליים אלגנטיות.

היא פותחת את הדלת, מסתכלת במבט חטוף שזה אכן אני ומתיישבת בכיסא לידי, משב בושם מדהים בקע ממנה ושטף אותי, הצית את כל החושים שלי שגם ככה כבר היו בפיק, חגרה והשפילה מבט.

"את נראת מדהים, הרבה יותר משבתמונה".

- "תודה אדוני" היא עונה וחיוך על שפתיה.

אני תופס לה את הפנים, מסובב אותם אלי ודופק לה נשיקה חושנית, אני מסיים אותה כשאני תופס את השפתיים שלה עם השיניים שלי וקצת מהדק את האחיזה, מכאיב לה.

העיניים שלה נשארות עצומות למספר שניות נוספות, התחלתי את הנסיעה.

"כללי ההתנהגות שלך להערב (ובכלל):

מהרגע שאנחנו יוצאים מהרכב את המשרתת שלי נתחיל בזה שאת פותחת לי מעתה את כל הדלתות (רכב, מועדון, שרותים...) ושכל הערב את תדאגי לרצות אותי בכל דרך אפשרית, החל מ:

- לדאוג שיש לי כוס משקה ביד.

- במידה ואין לי, אחת לכמה דקות את תתענייני ותשאלי אם יש משהו שאני צריך ממך או משהו שאת יכולה לעשות עבורי - שני הניסוחים מקובלים עלי.

לכל תזוזה שלך ממני את תבקשי אישור.

- אם משהו יפנה/יתקרב אלי הערב את תעמדי בינינו ותוודאי שאני מעוניין לדבר איתו.

אם אישרתי, את תעמדי לצידי, אוחזת את הזרוע שלי, קצת מאחורי ולא תפריעי.

אני אציג אותך כ- ל', את עוד לא במעמד של שם מלא, את תחייכי תגידי שלום ולא תייצרי שום מגע.

ומה שלא יהיה את לא משלמת על כלום, האם זה ברור לך, לא עלי ולא על עצמך, את בבעלותי ולכסף שלך אין מקום כאן.

את מבינה?"

הרכב היה חשוך אבל לדעתי היא קצת החווירה כשהיא פלטה " כן אדוני".

"נקשרת פעם"? שאלתי אותה.

- "לא אדוני".

"יש לך איזה שהיא מגבלה רפואית שאני צריך לדעת אליה, אלרגיה או רגישות"?

- "לא אדוני".

אני מחנה את הרכב, היא פותחת את הדלת שלה ויוצאת, החצאית שלה מתרוממת וחושפת את החלק התחתון של התחת הקטן והעסיסי שלה.

היא עוברת לדלת שלי ופותחת אותה, אני יוצא ומבקש ממנה לפתוח את תא המטען, "כן אדוני" היא נעמדת משתהה לרגע ופותחת.

תקחי איתך את התיק שהבאתי - " כן אדוני".

תיק בית ספר שחור, הפלוגר בולט ממנו החוצה כמו אנטנה של מכשיר קשר צבאי, היא בוהה בתיק לכמה שניות כמו מי שמבינה מה הולך לבוא, שמה אותו על כתף ימין שלה ואנחנו צועדים ביחד למועדון, היא מחזיקה את הזרוע שלי, אני מרגיש את הרעד שלה - זה האנדרנלין שזורם לה בגוף.

אני מהנהן לסלקטור ושנינו נכנסים, היא פותחת לי את הדלת ונכנסת אחרי, סוקרת את השטח כשמוזיקת, ספק טכנו ספק 80's מקבלת אותנו, הרחבה ריקה.

- " תרצה משהו לשתות אדוני"

עכשיו הערב מתחיל.