סיפורים למגירת הסכום

עמדתי שם כשהיא נשברה, העומס של התקופה האחרונה הכריע אותה ופתאום, ברגע אחד היא פרצה בבכי.

עבורי הכל נעצר באותה השניה. היא התחילה לירות לכל עבר מילים פוצעות, שבבים של משפטים שחותכים כל מי שעומד בדרכם.

הסתכלתי אליה מתפרקת והדבר היחידי שיכולתי לעשות, הוא למתוח את הזרועות שלי לצדדים ולאט, להתקרב אליה. כמנסה לפרוק חמוש לא יציב מנשקו, התקרבתי, הסתכלתי לה בעיניים הדומעות וחיבקתי, חיבקתי חזק.

אחרי כמה ימים היא צלצלה:

- אדוני אני רוצה להסביר...

קטעתי אותה והסברתי שאין שום צורך כזה, עוד מילים לא נדרשות כאן, רק שתדעי שזה בסדר גמור מבחינתי, המשכנו הלאה.

לא הכל מצריך הסבר ולא תמיד מילים נוספות יכולות לעשות סדר על המילים שכבר נאמרו.

המשימה שלה הייתה לקחת דף ועט ולרשום את כל מה שהיא מרגישה, בידיעה שהמכתב הזה לעולם לא יקרא, להקיא את הכל ובלי פלטרים.

"בסיום תעדכני אותי" , ביקשתי.

יממה אחרי, הודעה:

- סיימתי לכתוב את המכתב.

"מעולה, תסעי לחוף שלנו וניפגש שם, תביאי איתך את המכתב.

-כן אדוני.

נפגשנו בחניון של חוף הים, רוח מטורפת, עננות, טפטוף קל ורק שנינו שם.

"תתקרבי לקצה הצוק, תפתחי את המכתב ותקריאי אותו בקול, בצעקות, תשחררי את הכל".

היא מסתכלת עלי, מבוהלת קלות, בוהה בי וממלמלת...

 -כן אדוני.

היא עומדת שם, השיער שלה מתפזר והיא צועקת  מילים קשות לרוח, מאשימה ומפצירה.

כשסיימה התיישבה על אבן והתחילה לבכות.

כרעתי ברך והסתכלתי לה שוב בעיניים הדומעות.

" עכשיו אפשר לקום, מכאן אפשר להתקדם ולצמוח".

התחבקנו עד שהיא נרגעה.

הגשם התחזק, נכנסנו כל אחד לאוטו שלו ונסענו חזרה.

מונוגמיה, השקר המושלם.

שמיכת טלאים קצרה של הבטחה שקרית לביטחון זוגי. אשליה של קנית ביטוח מקיף למזעור פגיעות באמצעות גידור וגבולות.

מודל עסקי שנועד לכישלון והפסד ובכל זאת אנחנו רואים רווחי שיא לצד תשואות מרשימות משנה לשנה.

"מי קונה, מי קונה, רק היום כנות שקרית במחיר זול"

כל אחת היא פוטנציאל מיני אבל לא כל אחת היא העולם שאת מעניקה לי, אני לא חושב שישנה שם משהי שתצליח להעניק לי חצי ממה שאת מצליחה, לא תתקרב לקרסולים שלך ובכל זאת, עמדת התצפית שלי תמיד מאוישת.

אין שני לפלרטט ראשוני.

הריגוש, ההבנה לצד הידיעה היא חסרת תחליף אבל לחלוטין לא סותרת או קשורה אלייך. זה שהייתי צריך את זה באותה הנקודת זמן לא אומר שאני לא אחזור אלייך, לתחנת העגינה שלי.

לחזור אלייך ולספר לך הכל,זאת האמת שלי, חלקת האלוהים הקטנה והטהורה שלי, בלי מילים מצוחצחות ובלי שינוי קל של המציאות.

מנת חלקנו היא הכנות, האמת שבינינו, תמצית האהבה שאנחנו בוחרים ללא מחוייבות מוסדיים וגבולות חברתיים לשתף, להתייעץ ולחלוק.

אני שלך ואת שלי,  עם פלרטוטים ובלי.

אז למה זה כלכך קשה?

למה הלב נכמר שאת משתפת?

למה אנחנו ישר מתכווצים?

יורדים לים, אני מורח שעווה על הגלשן, בוהה בגלים ומחפש את הנקודת שבירה הטובה ביותר.

ספק שקיעת ירח ספק זריחת השמש רגע של דמדומים בשעה 5:58 בבוקר.

הגל עולה יפה, מייצר דרופ מתון, גורף הרבה מים, עבה.

אני חותר למעלה, מתיישב על הגלשן מחכה.

היא לצידי, יושבים ומסתכלים מערבה, מנסים לזהות את ההתקפה הבאה.

אני מזהה ראשון, חותר כדי להתמקם טוב יותר, היא אחרי. הגל מתחיל להסתדר ואני מסתובב אליה ומתחיל לכוון אותה בצעקות של ציווי:

"תתחילי לחתור, תצברי מהירות, גוף למטה רגליים סגורות".

הבעת הפנים שלה מבטאת את החשש, אני יודע שהוא גדול עבורה אבל את מבצעת בדיוק אחר ההוראות, הגל עולה והיא חותרת ועולה עליו.

קיר כחול גדול נפתח אל מול הגוף הסקסי שלה, היא והגלשן שלה חותכים את המים כשהאצבעות של יד שמאל שלה מלטפות את פני המים ומשאירים שובל, הפטמות שלה בולטות מבעד לחליפה, פאק כמה שהיא סקסית.

היא חותרת אלי בחזרה, החיוך שלך אומר הכל.

"ראית"? היא שואלת אותי בהתלהבות.

כן מותק, ראיתי הכל.

אנחנו חוזרים לחניה, מתקלחים במים הקרים של מקלחות החוץ ואני כבר מתפעל את הגזיה.

שותים את הקפה החם על גרם המדרגות ובוהים האחד בשניה.

חוזרים אלי הביתה, אני מנחה אותה לחכות לי עירומה באמבטיה, על הברכיים.

אני מגיע, מתפשט, המבט שלה מושפל, אני מתקרב ומתחיל לסמן אותה בשתן שלי, את כל כולה.

שדיים, כוס, גב, תחת, פנים ולפני שאני מסיים, עוד בטיפות האחרונות אני דוחף את הזין שלי לפה  שלה, היא מוצצת לי בטירוף.

אני תפוס לה את השיער ומרים אותה, מדביק אותה לאריחים ומזיין אותה בעמידה, ככה, שהיא מסריחה מהשתן שלי, היא נגנבת, גונחת, אני סוטר לה, היא עוד יותר נגנבת "תודה אדוני" היא אומרת. 

אני פותח את המים ומקלח אותה, מסבן לה את כל הגוף בשיטתיות, מסובב אותה ומזיין לה את התחת, עם הסבון, מושך לה את השיער וחודר חזק.

אני מנגב אותה, מוריד אותה על ארבע ומוליך אותה דרך השיער למיטה, היא מעלי, מולי, אני חודר לה לתחת ותופס חזק את החזה הנדיר שלה, מוחץ את השדיים ומוצץ אותן, אני חולה על השדיים הגדולים שלה.

היא עומדת לגמור, מבקשת אישור ואני, מאשר לה.

היא משחררת צעקה גדולה ומתפתלת כולה, זה מחרמן אותי ואני על סף גמירה, היא מכניסה לי אצבע לתחת ואני גומר גמירה משוגעת, כזאת שמרוקת אותי לגמרי.

היא נשכבת לידי, מתחילה ללקק את השפיך, מנקה אותי עם הלשון שלה.

אנחנו בכפיות, נשכבים, מורידים הילוך ונרדמים. 

אני מגיע רעב, חדור מטרה.

את מקבלת את פני, תחתון חוטיני אדום וקפוצון.

אני מנשק אותך, בלהט, בתשוקה,מוריד אותך על הברכיים, מתפשט ודוחף את הזין שלי לפה שלך, את מנסה לאחוז במשהו כדי להתייצב ומושיטה ידיים, אני סוטר לך, לא ביקשת אישור, את ממשיכה כי הבנת שטעית.

את יודעת למצוץ טוב, את עושה את זה ברמה של אומנות, אני נהנה מכל רגע.

אני תופס לך את השיער הפזור, מאגד אותו לידי קוקו, מסובב ומתחיל למתוח, למשוך לך אותו חזק, את לא מפסיקה למצוץ, את מתמסרת לכאב.

אני מרים אותך, מסובב וזורק אותך על המיטה, נצמד לתחת שלך, תופס את התחתון וקורע אותו ממך, מחדיר את הזין שלי באחת לתוכך, את נאנקת ואני מזיין אותך, חזק.

מסובב אותך על הצד וממשיך, השדיים שלך קופצים מעלה ומטה, אני מת על זה.

אני אומר לך לעלות מעלי, עם הגב אלי וחודר לך לתחת, את אוהבת את הנוחה הזאת, הגב שלך נמתח אלי ואני תופס את השד השמאלי שלך, את מתחילה לאונן, אני מצווה עלייך לצעוק את השם שלי שאת גומרת, את עונה " כן אדוני".

אני אומר לך להסתובב מיד, את מולי, אני תופס לך את הפנים ומנשק אותך חזק, מוצץ לך את השפתיים, מסיים בנשיכה.

כמה דקות אחרי את מבקשת אישור לגמור, אני מאשר ואת צועקת - אוי ליאונדיס....אוי ליאונדיס...וגומרת, אני תופס לך את הפיטמה וצובט חזק, את מבקשת אישור להפסיק לאונן, אני מאשר לך.

את התאהבת בי קודם, לא הבחנתי בזה מבעד לפיזיות. 

היום אני רואה אותך, אני רואה את כולך, את ריח הזיעה שלך, הקמט בעיניים שלך כשאת מחייכת, את הצחוק המתגלגל שלך, את טון הדיבור שלך כשאת עונה לטלפון שלי "שלום אדוני" כשאני מצלצל, את היופי שלך, הפנימי והחיצוני.

כמו שאמרת לי לפני כמה ימים:

לעולם לא תיהיה לי זונה, שפחה, אהובה, חברה טובה ממך.

צדקת.

הטלפון מצלצל, אחת בלילה, אני עונה "עושה את עצמי עירני בצורה מוגזמת" .

- אדוני, אני מרגישה שאני צריכה להיות לידך עכשיו, אני קצת מפוחדת.

יש לך מפתח, הבית פתוח לרשותך.

- תודה אדוני, אני יוצאת.

צליל של דלת נפתחת מעיר אותי, היא נכנסת לחדר ומבקשת רשות להכנס למיטה איתי.

אני מסכים, מסיט את השמיכה מעלי ומסמן לה לבוא. היא רועדת, מפוחדת. אני מחבק אותה שהיא עם הגב אלי, מלטף לה את השיער, מנסה להרגיע אותה.

"מה את צריכה" אני שואל אותה?

- לשים את הראש עלייך.

התעוררתי בבוקר כתוצאה ממחוסר זרימת דם ליד שלי, היכן שהראש שלה היה מונח.

במקביל לחידוש זרימת הדם הסתכלתי עליה ישנה. כמה שהיא יפה.

יש לה סף כאב גבוה ואני אוהב את המערכת יחסים שיש לה עם כאב אבל, זה משהו אחר.

הנפש שלה צריכה "הפסקת אש הומניטרית" אני חייב להכיל אותה ולהמשיך לספק לה את המציאות שהיא זקוקה לה באופן נואש.

קמתי לשטוף פנים וכשחזרתי היא כבר התיישבה על המיטה, מבולבלת.

- אדוני, אני יכולה ללכת לשרותים.

כן, עניתי ותחזרי מיד אחרי למיטה.

- כן אדוני.

הכנתי לשנינו קפה, הגשתי לה למיטה.

- היא עדיין מבולבלת.

הבית שלי פתוח עבורך מתי שתצטרכי.

אני יוצא לעבודה, אם את מרגישה צורך תשארי כאן עד שאחזור.

היא מחייכת ושמחה כמו ילדה קטנה, האמת, שגם אני.

- יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך לפני שאתה יוצא אדוני?

אני מחייך, מהנהן, תופס את השיער שלה, מושך אותו חזק ומצמיד את הפה שלה לזין שלי.

הפה שלה חם מהשלוק של הקפה, היא מוצצת בשקיקה, אני סוטר לה.

- תודה אדוני.

אני מסובב אותה כשהתחת שלה מולי, מסיר את החגורה החומה של החליפה הכחולה שלי ומתחיל להצליף, היא גונחת מהנאה,  אזור של לחי שמאל שלה אדום, מאוד וחם ואני חודר באחת לכוס הרטוב שלה. מזיין אותה בדוגי תוך כדי שאני אוחז לה את השיער, מושך ומזיין חזק.

היא גונחת כמו חיה, חם בחדר, היא מזיעה כולה, אני עוצר ומלקק את הגב שלה, מלמטה למעלה וממשיך.

עולה שני ס"מ ונכנס לתחת שלה, פותח אותו ומחדיר עד הסוף, תוך כדי מאונן לה את הדגדגן והיא מבקשת אישור לגמור, אני מאשר לה ולראשונה שנינו גומרים ביחד.

- אני לא מרשה לך להתקלח עד שאחזור מהעבודה.

- כן אדוני, תודה אדוני.

אני מתלבש, מתבשם, מנשק אותה ויוצא.

"סה"כ עוד בוקר שיגרתי אצלי"

בדרך לדלת, הזעקה, היא צועקת את השם שלי, מפוחדת, אני רץ אליה בחזרה, אוסף אותה אלי ונכנסים לממד.

חוזרים למציאות בשניה.

אני מסמס למקום העבודה שאני אמשיך מהבית.

היא צריכה את הנוכחות שלי, אני נשאר כאן.

היא מתהלכת בתוכי, במחשבותי, היא נוכחת כל הזמן. נותנת לי תחושה של מעטפת מלאה שמקיפה את כל צרכי.

היא לומדת ומבינה אותי, מקשיבה ושומעת גם שקשה לה, גם שזה צורם וגם שזה נושך, משאיר סימן, היא נוכחת.

מפנימה ומיישמת מהר, מראה לי שהיא משפרת את עצמה ואת ההתנהגות שלה. 

נשלטת יפיפיה, אוהבת לקבל ממני מחמאות ואני, לא ממעט להעניק לה.

כמה רוך ועומק וחוכמה יש לה, איזה לב ענק שמעניק ונותן כל הזמן.

לפעמים, אני מקבל החלטות שמשפיעות עלי כי אני יודע שהיא רוצה,שהיא צריכה את זה. היא לא תגיד את זה מפורשות אבל, אני מבין ויודע מה שהיא צריכה ואני, מעניק לה בחזרה.

שפחה צייתנית שאני כלכך אוהב, אוהב שלפעמים זה מתבטא בכאב פיזי.

לא להיות איתה שווה לגעגוע מידי שגובר ככול שחולף הזמן עד למפגש הבא שלנו ואז, חוזר חלילה.

היא שלי, רכושי ואני גאה בה, בנו.

המציאות שיבשה לנו את החיים ויצרה רכבת הרים של רגשות, מנעד חדש של מצוקות ופחדים ולזה, נשאבנו בתקופה האחרונה.

כל שאר הרגשות והפעילויות נדחקו הצידה וחדלו להתקיים, אפלה מוחלטת בשילוב של חוסר אונים וודאות.

בתוך כל זה - יום הולדת -  שלה ושלי.

רגע אחד טהור שמזכיר לנו, אותנו, את עצמנו, כאן, בתוך כל הטירוף הזה.

האהבה שלי אליה עמוקה, מלאה בזרמים שחלקם מושכים אותי למטה ומשאיר אותי בלי אוויר וחלקם גורמים לי לעוף מעל האטמוספרה.

החלטתי שהתנאים הסביבתיים הבשילו ושאני רוצה להעניק לה מתנה שהיא לגמרי מעבר לאזור הנוחות שלי, בלשון המעטה.

הנחתי את היסודות, קבענו מועד והינה הרכבת הזאת מוכנה לצאת מהתחנה.

אני:

בחששות גדולים מאוד האם בכלל הצליח לתפקד, אולי אני אחרבן את על העסק והכל יקרוס בגללי.

קנאה, קנאה שטפה אותי במשך ימים על האפשרויות שאני פותח פה ומה יהיה ביום שאחרי, איזה תקדים אני יוצר פה, לילות בלי שינה, מלא מחשבות ודאגות.

החלטתי שמכיוון שאני לא יכול לשלוט בכול, אני ממשיך עם התוכנית קדימה.

כולם הגיעו למקום שנקבע, בשעה שקבענו והערב התחיל בכך שאני מגדיר חוקי בסיס והנחיות גם לאופן ההתנהגות לעתיד שיבוא.

היא, קצת בחרדה משל עצמה, על הרצפה מניחה את הראש שלה על הרגליים שלי, במקום הבטוח שלה, מבינה את מקומה ובפגנתיות מראה כלפי חוץ, שתיהיה הבנה ובהירות למי היא שייכת למרות מה שהולך להיות כאן.

אני מתחיל לנשק, לגעת, להוריד, להפשיט ומאשר שגם האחר יכול.

ידיים, מעטפת, מגע, תנוחות ותקשורת, אנחנו תוך כדי כל הזמן מתקשרים.

הערב הסתיים אחרי כשעתים וקצת, נשארנו מחוייכים.

היא שוכבת על הבטן, משומנת כולה, אני ניגש אליה ומזיין אותה שוב, מסמן טריטוריה.

תחושה של כארבעים טונות שהוסרו מהכתפיים שלי, צלחתי את הארוע הזה, לא כמו שדמיינתי ויש מקום לשיפורים אבל הצלחתי להעניק לה משהו שאף פעם לא דמיינתי שאוכל.

אני מבין שלאהוב זה לא רק לשמור "בכלוב" ולדעת שזה שם, זה גם לשחרר איפה שאפשר כדי לאפשר צמיחה הדדית וגדילה, המחיר כבד אבל כנראה שהיחס הוא ישר בין המחיר להעצמת הקשר.

לרגע זה היה נראה שהמציאות נעלמה לה לשעתיים ושאנחנו היינו בכלל במקום אחר.

אני כלכך אוהב אותה שהיא לעולם לא תדע עד כמה בכלל.

שלך.

מקבל הודעה לנייד שלי על משפחה של חקלאים בדרום שזקוקים לעזרה וסיוע - "אני אגיע",אני עונה בלי היסוס.

מקבל check in, מניע את הרכב ונוסע ליעד.

מטע לימונים ענק, לא מתוחזק, אין מתנדבים.

הסבר קצר, מתחמשים במזמרה ומתחילים.

אני לבד, באחד האזורים היותר פסטורלים של הדרום, שקט....סוציאליסטי לחלוטין.

אני נכנס לקצב ומתחיל לסדר ו"לפתוח" את העצים, אחד אחרי השני.

הענפים קוצניים ואני נחתך, לא חתך אחד וגם לא שניים, הזרועות שלי מלאות בחיתוכים.

אני מחייך לעצמי, כל חיתוך רק מדרבן אותי יותר לסיים את המשימה. אני מרגיש שזה אפילו לא הוגן לעצור בגלל הכאב, הם צריכים אותי ואני, כהרגלי,טוטאלי.

אני מסתער על השורה הראשונה כולה, שש שעות רצופות של עבודה אינטנסיבית בחום, אני לא עוצר.

אני נכנס לתוך הזון שלי, מדמיין לעצמי שככה היו יכולים להראות חיי, בקלות.

לפתע, צליל חד של ירי טנק שלידנו מפלח את השקט, מסוק יסעור ביעף נמוך עובר מעלי, מחזיר אותי למציאות השברירית שיש לנו כאן.

בעל המטע רץ אלי ושואל " אתה בסדר"? 

אני מחייך אליו ואומר לו, שטויות, תדליק את הגזיה, בוא נעשה קפה. הוא מחייך מהנהן עם הראש ומוציא את הערכת קפה שלו.

אנחנו יושבים באמצע המטע, שותים קפה ומתכננים את המשך העבודה ואז הוא שואל אותי:

" למה לדעתך בשגרה אנחנו זונות האחד לשני ורק בחירום אנחנו מלוכדים?"

עניתי לו שאני לא יודע אבל אני מעדיף את המצב הזה על פני ההופכי שלו, הוא מושך את הכתפיים ואנחנו שוטפים את הכוסות ממשיכים לעבוד.

כל זמן שזה תלוי בי אני אומר:

לא ישברו אותנו, אנחנו מחושלים מידי.

אני אמשיך לתת כתף ולהושיט יד למי שיבקש.

אני כאן או כמו שכתב נעם רותם " עזרה בדרך, עזרה בדרך שלך".

נתחיל מהעובדה:

נתפסנו עם המכנס למטה אבל כמו שטובים ממני כבר אמרו, האומנם, אז הכלי בחוץ ואנחנו...הולכים להשתמש בו עד תום.

תרשו לי לתת לכם עוד זוית של המציאות:

הייתי במרכזי גיוס והתנדבתי וראיתי עם שלם מתנדב: ימין, שמאל, חילוני, דתי, שחור ולבן וכולם למען מטרה אחת - לעזור ולתרום.

מליוני תרומות בצורה של מוצרים שונים נאספו לתוך מחסנים מאולתרים וחולקו ל- אזרחים וחיילים.

העמסנו מכל טוב לטובת מי שרק ביקש מהבוקר ועד הערב ודאגנו לשנע את הציוד מקצה אחד של המדינה למשנהו,לא הייתה הזמנה שלא יצאה!

בנוסף ישנם גם מתנדבים של פיקוד העורף, הצצה קטנה:

ברכב האישי, בלי מיגון או נשק נכנסנו לישובי העוטף וחילצנו משפחות, דאגנו להביא אותם מדלת אחת לדלת השניה, הבטוחה יותר לפי בקשתם.

חיילים שפרסו בשטח והיה חסר להם...הכל...הגענו עם נ.צ שקיבלנו וסיפקנו להם ציוד, אוכל ושתייה.

המדינה שלנו חוותה שבר גדול,לצערי שבר אדיר.

אנחנו נצמח מהשבר הזה ונהיה חברה טובה יותר וחזקה יותר.

המדינה תשנה את פניה, מי שהוגדר כפריוולג ואנרכיסט לפני שבוע, היום הוא גיבור ישראל.

החל מהצמרת המדינית ועד לביטחונית, הכל ישתנה פה לטובה.

תרימו ראש, אנחנו פאקינג עם שקם מהשואה והביא פה הברקה של מדינה שבתוכה מיטב המוחות והיכולות.

עוד יבואו ימים של חשבון נפש, עכשיו זה הזמן להרים את הראש בגאווה.

אלו 72 שעות של הזיה מתמשכת מבחינתי.

שישי ב dark angel, סקס וזימה שנוטפים מכל פינה, סופת הוריקן לכלל החושים שבדר"כ רדומים, כמו פרץ של פולס חשמלי. 

נרדם בשעה ארבע לפנות בוקר.

מתעורר אחרי שעתיים לקול הזעקה, ספק חלם ספק מציאות, מחפש מידע, צמא לקבל פרטים, הנירוניים במוח מתייבשים ורק אחרי חצי שעה אני מתחיל לקבל תמונה, תמונה של מלחמה.

אני צופה מהצד איך האויב עושה דרכו לערים מיושבות ומתחיל להבין שתרחיש יום הדין מתרחש לנגד עיניי. כל היום אני צופה בתמונות ובזוועות עד לתוך הלילה, שתיים וחצי נרדמתי שוב.

קמתי בבוקר, הדם שלי בוער והנפש מתענה, אני לוקח תיק טיולים זורק כמה תחתונים, מברשת שיניים ובגדים להחלפה ויוצא, אין לי מושג לאן אני רק יודע שלמלחמת יום כיפור 2 לא אתן לעבור בלי שאני תורם.

בדרך דרומה אני מתפלא מהדיסאוננס המטורף בין היופי של שדות הכותנה לעשן המיטמר ברקע.

אני לא מעכל שאני בדרך, לאן בעצם? מה אני אעשה כשאגיע? כל מה שידרשו ממני אני עונה לעצמי, אני מתמסר למלחמה.

מגיע לנקודת כינוס, נרשם וממתין למשימה.

הדי פיצוצים ברקע, מחרישי אוזניים ואני מבין שאולי זה היום האחרון שלי עלי אדמות.

מוות קדושים? טוב למות בעד ארצנו? לא יודע אני רק יודע שאני לא יכול לצפות מהצד.

המשימה:

חילוץ משפחות הבתים למקום מבטחים.

אני מצטייד היטב ויוצא אחרי שיירה, בדבוקה קיבלתי מספר ברזל מספר 13, לא היה לי ספק עכשיו שגם למספר יש חשיבות, היום הזה לא יגמר טוב.

אנחנו מדלגים מנקודת לנקודה ונתקעים, הפקודות מבולבלות וההחלטות מסוייגות.

6 שעות של המתנה מורטת עצבים עד להחלטה לדחות עקב סגירה של הרצועה.

מספר 13 חוזר הביתה, מותש נפשית בעיקר.

אין לי ספק שעכשיו זה הזמן של חוזק וחוסן, עוד יבואו ימים של חשבון נפש.